רע"פ 1533/04 כוכבה קפלן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר ו-נ' אחיטוב, מיום 17.7.2003), אשר קבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ל' לב און, מיום 18.11.2001) והרשיע את המבקשת בהצעת שוחד, עבירה לפי סעיף 294(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

ההליכים עד כה

1.

ביום 24.12.2000, הוגש נגד המבקשת כתב אישום, ובו הואשמה בהצעת שוחד לעובד ציבור. על פי הנטען, ביום 21.7.1999, הגיעה המבקשת - הנדסאית בנין במקצועה, אשר טיפלה בהשגת רישיון להצבת שולחנות וכסאות בשטחים ציבוריים עבור מסעדה בראשון לציון - למשרדו של אייל יורביץ, מנהל אגף הפיקוח והסדר הציבורי בעיריית ראשון-לציון (הוא המתלונן), במטרה לדון עמו בקבלת הרישיון. המבקשת נכנסה למשרד, סגרה את הדלת, והניחה על השולחן מעטפה פתוחה ובה שטרות כסף. מששאל המתלונן לפשר מעשיה, השיבה המבקשת כי "מכיוון שהיא מרוויחה מזה, היא רוצה שגם הוא ירוויח". המתלונן סרב לקחת את המעטפה, והמשיך לדון עמה בתנאי הרישיון. בתום הפגישה, שבה המבקשת והציעה למתלונן לקחת את המעטפה, אך הוא עמד בסירובו.

2.

בית משפט השלום (השופטת ל' לב-און) החליט לזכות את המבקשת, מן הטעם שאשמתה לא הוכחה מעבר לספק סביר. למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שניתח בפירוט את חומר הראיות אשר לפניו. מסקנתו של בית המשפט בוססה הן על קביעות מהימנות, והן על מסקנות שגזר מן הראיות השונות וההצלבות ביניהן. באשר לעדותו של המתלונן, קבע בית משפט השלום כי "לא מצאתי לקבלה כעדות אמינה - גירסתו לא סבירה בעיני, התנהגותו פגומה ולוקה בחסר, תלונתו - מוזרה בנסיבותיה". גם באשר לשאר ראיות התביעה הגיע בית משפט השלום למסקנה דומה, בקבעו כי "...אין ביניהן אחידות, ויש ביניהן סתירות מהותיות ויסודיות, ולא סתירות שהן חלק 'מטבע האדם', הרי שהן עצמן וביניהן לא ראויות לאמון ובהצטרפן לעדות המתלונן גורעות עוד יותר ממידת האמון שאפשר היה אולי לייחס לעדותו". לעומתן, קיבל בית המשפט את עמדת המבקשת, בקבעו: "כל אלו הביאוני למסקנה - שיתכן ודברי הנאשמת - שאין לה גירסה וחסרת יכולת להבין מאין נולדה התלונה, נראים כנכונים", ובהמשך: "את הסברי הנאשמת מקבלת אני במלואם. על רקע הסתירות והתמיהות שבעדויות שהביאה התביעה לא נותר לי אלא לקבוע שלא מצאתי הגינות, יושר ואמינות אצל עובדי הציבור שבאו בפני... שיחדיו - שחקו עד דק את הנאשמת - אזרחית מועילה וחרוצה, שנותרה בלא מושיע".

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי התערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום והרשיע את המבקשת במיוחס לה בכתב האישום:

"בית משפט קמא סבר שגירסתו של המתלונן 'לא רק שהיא חסרת היגיון, אלא גם עומדת בסתירה לעדויות אחרות', ומנה שורה של הסברים ונימוקים לכך.

אומר כבר עתה, שרובם, אם לא כולם, של נימוקי בית המשפט לא מקובלים עלי, וחלקם אף שגויים ומוטעים.

ערכאת הערעור איננה מוגבלת בבחינת הסתירות בעדויות ובהערכת המשקל שיש להעניק להן. כמו כן, רשאית ערכאת הערעור להתערב בממצאים המבוססים על ההיגיון, על מה שמתקבל או לא מתקבל על הדעת, שהרי אין לערכאה הדיונית כל יתרון בכך על פני ערכאת הערעור".

התיק הוחזר אל בית משפט השלום לגזירת העונש (ראו רע"פ 7812/03 קפלן נ' מ"י (לא פורסם, החלטה מיום 1.9.2003, כב' השופטת א' חיות)). השופטת ל' לב און חייבה את המבקשת בריצוי 120 שעות שירות לתועלת הציבור ובעמידה בפיקוח של שירות המבחן. המדינה ערערה בשנית לבית המשפט המחוזי, הפעם על קולת העונש - לפני אותו המותב שקיבל את הערעור בראשונה, השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב - וגם ערעורה זה התקבל. עונשה של המבקשת הוחמר, והוטלו עליה, בנוסף לנגזר בבית משפט השלום, שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח (או שלושה חודשי מאסר תמורתו).

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני, והיא נסובה על ההרשעה בלבד. המבקשת, נעיר, לא ביקשה לעכב את ביצוע עונשה, והיא כבר סיימה לרצותו.

טענות הצדדים

3.

לטענת בא-כוח המבקשת, מתעוררות בענייננו מספר שאלות משפטיות אשר יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ראשית , טוען בא-כוח המבקשת, בית המשפט המחוזי התערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באופן החורג מן ההלכה המשפטית בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה קמא. לטענה זו משנה תוקף בעניננו, לטעמו, שכן עיקר ממצאיו של בית משפט השלום בוססו על התרשמותו הישירה מן העדים ומקביעותיו בדבר מהימנותם. שנית , טוען בא-כוח המבקשת, במקרה בו נאשם מזוכה בערכאה הראשונה ומורשע בזו השנייה, התניית ערעורו לבית משפט זה במתן רשות שוללת ממנו את זכותו לערער, לראשונה, על הרשעתו. לטעמו, כדי למנוע את המצב בו לאדם המורשע בפלילים אין זכות ערעור על הרשעתו, יש לקבל אוטומטית כל בקשת רשות ערעור כאשר הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי לאחר שזוכה בבית משפט השלום. בא-כוח המבקשת הוסיף בעניין זה, בתשובה שהגיש ביום 16.2.2005, כי יש להרהר מחדש בנכונותה של ההלכה שנקבעה ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (להלן: חניון חיפה ). שלישית , בא-כוח המבקשת מוסיף כי בבית משפט השלום ניתנה החלטת ביניים אשר אסרה עליו לשאול מספר שאלות בחקירה הנגדית של אחד מעדי תביעה. על זו - כיוון שהמבקשת זוכתה בדינה - לא ניתנה זכות ערעור. לטענת בא-כוח המבקשת, אילו היה ניתן לו לחקור את אותו עד כפי שביקש, היה מתגלה מידע אשר היה מחזק את חפותה של מרשתו. בית המשפט המחוזי לא דן בהחלטת ביניים זו, ולכן, יש ליתן רשות ערעור באשר להחלטת הביניים לבית משפט זה.

4.

המשיבה, בתגובתה, מתנגדת למתן רשות ערעור. ראשית , התערבות בית המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום היתה מוצדקת בנסיבות העניין, ובכל אופן - אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". שנית , חולקת המשיבה על עמדת בא-כוח המערער לפיה יש ליתן רשות ערעור אוטומטית לנאשם אשר זוכה בבית משפט השלום והורשע בבית המשפט המחוזי, ועל השקפתו כי יש להרהר מחדש בהלכת חניון חיפה . שלישית , באשר לטענות בא-כוח המבקשת בדבר החלטת הביניים שניתנה בבית משפט השלום, טוענת המשיבה כי בא-כוח המבקשת זכאי היה להעלות טענותיו אלו בפני בית המשפט המחוזי, ועיון בפרוטוקולים מגלה שהוא אמנם עשה כן.

דיון

5.

דין הבקשה להידחות.

6.

טענתו הראשונה של בא-כוח המבקשת - על אף הנופך המשפטי שניתן לה - עובדתית בעיקרה. על ההלכה - המשפטית - בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מ"י , פ"ד לז (1) 225; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י , פ"ד נד (4) 632 והאסמכתאות הרבות שם; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מ"י , פ"ד נה (2) 918 והאסמכתאות שם; רע"פ 7917/04 בסרגליק נ' מ"י (לא פורסם) והאסמכתאות שם). בענייננו, בית המשפט המחוזי היה ער להלכות אלו, בקבעו:

"הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות של בית משפט קמא, לפיהן עדי התביעה לא היו מהימנים עליו. בית משפט קמא האמין למשיבה, כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדה.

המדינה ערה להלכה, לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אולם סבורה כי זה המקרה החריג לכלל, בשל שורת טעויות מהותיות ומסקנות בלתי מבוססות של בית משפט קמא.

…

אומר כבר עתה, שרובם, אם לא כולם, של נימוקי בית המשפט לא מקובלים עלי, וחלקם אף שגויים ומוטעים.

ערכאת הערעור איננה מוגבלת בבחינת הסתירות בעדויות ובהערכת המשקל שיש להעניק להן. כמו כן, רשאית ערכאת הערעור להתערב בממצאים המבוססים על ההיגיון, על מה שמתקבל או לא מתקבל על הדעת, שהרי אין לערכאה הדיונית כל יתרון בכך על פני ערכאת הערעור".

בענייננו, על כן, מדובר ביישומה של הלכה משפטית קיימת, וכלל, אין הדבר מצדיק מתן רשות לערעור נוסף (רע"פ 1701/98 חקלאי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 10212/04 ממן נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 1518/05 נמני נ' מ"י (לא פורסם)).

7.

גם טענתו השניה של בא-כוח המבקשת - לפיה יש ליתן רשות ערעור אוטומטית לנאשם אשר זוכה בבית משפט השלום והורשע בבית המשפט המחוזי, וכי יש להרהר מחדש בנכונותה של הלכת חניון חיפה - דינה להדחות. טענה זו אינה חדשה עימנו. היא נדונה, ונדחתה, בבית משפט זה במספר מקרים (רע"פ 5868/93 בן גיאת נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 4561/03 לניאדו נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 4049/05 גבארה נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 4897/05 שור נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 5819/05 פלוני נ' מ"י (לא פורסם)). בקשות רשות ערעור במקרים דומים נדחו כבר בעבר (ראו, למשל, רע"פ 5963/91 שייט נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 1975/02 ארליך נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 889/02 רשתי נ' מ"י (לא פורסם)). אין לי אלא להצטרף לדבריו של השופט מ' חשין ב-רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מ"י (לא פורסם):

"מיבחניה של הלכת חניון חיפה היכו שורש זה מכבר בפסיקת בתי המשפט בישראל, ואומצו באופן מלא גם בהליכים פליליים. הליכה בדרך שבה הולכת הסניגוריה הציבורית משמעותה, למעשה, יצירת רשות ערעור אוטומטית או כמעט אוטומטית בקטגוריה שלמה של מקרים. אלא שדרך זו אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים באשר לצורך לקבל רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט מחוזי בערעור. חוק בתי המשפט קובע, ככלל, כי הליכים משפטיים ידונו בשתי ערכאות, בלא קשר לשאלה מי היה הצד שיזם את הערעור. מתן רשות ערעור לערכאה שלישית מהווה חריג לכלל זה, והיל כת

חניון חיפה קובעת את המסגרת והכללים למתן רשות ערעור על-פי לחריג זה. משמעותה של הצעת הסניגוריה הציבורית היא, כי בכל המקרים שבהם התקבל ערעור המדינה בפלילים על-ידי בית המשפט המחוזי, תינתן לנאשם רשות ערעור לבית המשפט העליון. בכך תסוכל מטרתו של החוק הקובע את הליך הערעור לערכאה שלישית כחריג. יתרה מזאת: ההלכה כי אין נותנים רשות ערעור לערכאה שלישית לעניין חומרת העונש הלכה ותיקה היא. אין היא מבוססת על הילכת חניון חיפה דווקא, ויש לה שורשים עמוקים בפסיקת בית המשפט. ראו: המ' 340/58 שמעון זן נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד י"ב 1610), רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (תק-על 88(1), 663)".

הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המתנה את הערעור לבית משפט זה במתן רשות, חלה, איפוא, גם במקרה בו הנאשם מזוכה בבית משפט השלום ומורשע בבית המשפט המחוזי, והקריטריונים הנהוגים בשיטת משפטינו למתן רשות זו חלים אף הם.

התשתית הראייתית

8.

אוסיף, כי בית משפט זה מצא לנכון, במקרים המתאימים, לבחון במסגרת בקשת רשות הערעור באם נגרם למבקש עיוות דין (השוו: רע"פ 11782/04 זמיר נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 42/05 אזברגה נ' מ"י (לא פורסם) והאסמכתאות שם; רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מ"י (לא פורסם); עניין חמדאן האמור). אשר על כן, ונוכח העובדה שהתערבות בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום - כפי שנעשתה בענייננו - אינה עניין של יום ביומו, בחנתי מקרוב את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אל מול מסקנותיו של בית משפט השלום. ביקשתי, באופן חריג, כי התיק יובא אלי מבית המשפט קמא, ועיינתי גם בחומר הראיות. שוכנעתי, כי בדין התערב בית המשפט המחוזי בקביעות בית משפט השלום וכי בדין הורשעה המבקשת. ההתערבות לא גרמה למבקשת עיוות דין.

גרסת המתלונן

9.

העדות המרכזית עליה נסמכת פרשת התביעה היא עדותו של המתלונן, מר אייל יורביץ. המתלונן שימש כמנהל אגף פיקוח וסדר ציבורי בעיריית ראשון לציון. המבקשת באה למשרדו ביום 21.7.1999. לגרסתו, המבקשת סגרה מאחוריה את דלת המשרד, ובפתח הפגישה שמה על שולחנו מעטפה ובה כסף. המתלונן שאל לפשר מעשיה, והמבקשת השיבה: "אני מרוויחה מזה ואני רוצה שגם אתה תרוויח". המתלונן סרב לקבל את המעטפה. בתום הפגישה, ובטרם יצאה המבקשת מהמשרד, שבה והציעה את מעטפת הכסף למתלונן, אך הוא עמד בסרובו (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2002, בע' 16-17).

המבקשת, ובגרסתה נרחיב בהמשך, הכחישה את הנטען נגדה. לטענתה, היא אכן ביקרה את המתלונן ב-21.7.1999, אולם היתה זו פגישה עסקית רגילה - שעניינה מתן רשיון עבור מסעדה להצבת שולחנות במדרכה - והיא לא הציעה במהלכה שוחד (ת/1, ת/2, פרוטוקול הדיון מיום 24.10.2001, בע' 73). הנה כי כן, עיקר הראיות עליהן נסמכת התביעה הוא עדותו היחידה של המתלונן. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי היו ערים לכך בהכרעתם (ראו פיסקה 4 להכרעת דינו של בית משפט השלום, ופיסקה 4 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועיינו גם, למשל, ב-ע"פ 509/76 צסיס נ' מ"י , פ"ד לא (3) 733, 735-736, ובסעיף 296 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).

10.

בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את ערעור המדינה, התערב בממצאיו של בית משפט השלום ואמץ את גרסת המתלונן. אכן, עדות המתלונן אינה עומדת בבדידותה. יש בנמצא תימוכין - ולא מעטים - לאישוש גרסתו. אפרט.

א.

מיד לאחר שיצאה המבקשת מחדרו של המתלונן, פגש המתלונן בגב' ירדן הלחמי, אשר עובדת עימו בעירייה. המתלונן העיד כי סיפר לה את שארע (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 18, 25). ירדן, בעדותה, אישרה זאת:

"אמרתי לו [למתלונן], מי זו, מה פתאום סגרה את הדלת. מי זאת. ראיתי אותו לבן כזה, המום כזה. אמר לי, שבי, שבי. ואז סיפר לי שהגב' הציעה לו מעטפה ובה היה כסף והיה לבן כזה. אמר שהיא שמה את המעטפה על השולחן, כאילו לזרז את ההליכים, לפי מה שאני זוכרת. מה שאני זוכרת, שהיא אמרה לו כמו שאתה תרויח מזה, גם אני ארויח מזה... אמר שכאשר קניאס יגיע יעדכן אותו. קניאס לא היה במשרד באותו זמן. הוא סיפר לי שלא הסכים להצעתה, מה פתאום" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 41).

המתלונן יצא, לאחר מכן, אל המסעדה. ליווה אותו מר ישראל יעקובי, אשר עובד עימו בעירייה. גם הוא העיד, כירדן, כי המתלונן סיפר לו על הצעת השוחד שנעשתה זמן לא רב קודם לכן : "בדרך אייל אמר לי שהציעו לו שוחד" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 53).

המתלונן הגיע אל המסעדה, ושוחח עם בעל המקום, מר יצחק מצלאווי. המתלונן העיד בבית המשפט כי סיפר לבעל המקום על שארע: "...אמרתי [ליצחק מצלאווי] שאני לא עובד בצורה כזאת שבאים ומשלמים כסף, הוא נשאר בהלם, כלומר לא ידע בכלל על מה מדובר. סיפרתי לו בדיוק מה היה ושהגיעה אליי אדריכלית שמייצגת אותו ואמר לי שאין לו שום מעורבות בזה ושלא יודע על מה מדובר" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 19). הודעתו של מצלוואי, בה אישר דברים אלו, הוגשה לבית המשפט:

"בסמוך לפתיחת המסעדה הגיע אלי למסעדה אייל מהפיקוח העירוני עם עוד אדם אחד או שניים וסיפר לי שכוכי קפלן ניסתה לתת לו כסף ואני השתוממתי מזה ואמרתי לו שאני אפטר אותה כי אני לא רוצה להיות בעסק הזה" (ת/7).

מצלאווי חזר על שסיפר לו אייל בעדותו בבית המשפט.

לבסוף, חזר אייל מהמסעדה, ופגש בממונה עליו, מר משה קניאס. וכך העיד המתלונן: "הוא [משה קניאס] הבוס שלי, הוא ראש מנהל בטחון וסדר ציבורי בעירית ראשל"צ ונכנסתי אליו למשרד וסגרתי את הדלת וסיפרתי לו את כל הסיפור" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 19). משה קניאס העיד בבית המשפט:

"באשר לפרשה נשוא התיק, באיזה יום אחה"צ הגיע אלי [המתלונן] נרגש ורועש, אמר שקיבל מעטפה בתוכה שטרות כסף מאדריכלית בשם קפלן. באופן אישי איני מכיר אותה. שמעתי את השם בעירייה. הוא אמר שאמרה לו: אני מרוויחה ונותנת גם לך להרוויח. הוא אמר, שהחזיר זאת חזרה. לא קיבל בכלל. בא אלי כולו נרגש וזה דבר שלא מקובל אצלנו... הדבר הראשון שעשיתי באותו מעמד התקשרתי למנכ"ל העיריה שממונה עלי, לגדי לידור, אמרתי לו שבא אלי אייל ושאדריכלית בשם קפלן הציעה לו מעטפה עם שטרות כסף על נושא של שלחנות במסעדת צפורה העומדת להפתח. זה מה שאני זוכר פחות או יותר" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 45).

כלומר, המתלונן שיתף, בסמוך לאחר זמן ההתרחשות , ארבעה אנשים באשר אירע לו - ירדן הלחמי, ישראל יעקובי, יצחק מצלאווי ומשה קניאס - ואלו אישרו זאת בעדותם. עדויות אלו, איפוא, יש בהן כדי להצביע על אמינות המתלונן ולאושש את תוכן דבריו.

ב.

העדים האמורים לא העידו אך על תוכן דבריו של המתלונן, אלא גם על הלך רוחו זמן קצר לאחר הצעת השוחד. ירדן הלחמי, כאמור, העידה כי המתלונן היה "לבן כזה, המום כזה" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 41). יצחק מצלאווי העיד כי המתלונן היה "עצבני" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 58) ו"נסער" (שם, בע' 61). משה קניאס העיד כי המתלונן היה "נרגש ורועש" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 45). עדויות (ישירות) אלו מתיישבות זו עם זו. הן גם מחזקות את הטעם להסתמך על העדויות האמורות בדבר דברי המתלונן לאחר האירוע, ותורמות לקביעת בית המשפט המחוזי כי דברי המתלונן, כשסיפר את שסיפר, היו דברי אמת (השוו: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מ"י , פ"ד לו (2) 826, 830).

ג.

הצעת השוחד נעשתה, כאמור, ביום 21.7.1999, ואילו המתלונן הגיש תלונתו במשטרה רק ביום 6.12.1999. בית משפט השלום קבע כי על כן, עדות זו היא עדות כבושה , וככזו - משקלה מועט:

"לא הובהר ולא הוברר בעדות מוסמכת מדוע השהוי הניכר... שיהוי בהגשת התלונה, מצביע על קיומו של חשש לאמיתותה, חשש זה לא הוסר בהעדר הסבר של גורם מוסמך... במקרה דנן קמה ההנחה שאם היה הסבר סביר ומתקבל על הדעת לשיהוי בהגשת התלונה - המתלונן והתביעה היו מציגים אותו כדי לשכנעני ובהעדרו נפגמת אמינות התלונה באופן ממשי" (פיסקה 5.1 לפסק הדין).

לענין זה ציין בית המשפט המחוזי, ובצדק, כי דבר הצעת השוחד לא הגיע לידי המשטרה רק ב-6.12.1999, אלא עוד קודם לכן, ביום 19.10.1999, עת נפגשו המתלונן, מנכ"ל העירייה ומפקד תחנת המשטרה (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2005, בע' 36, 38, 39). בנוסף, וזה העיקר לטעמי, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין לפנינו "שתיקה" של עד אשר מסתיר גרסתו ממושכות, עד כי עולה חשש ממשי באשר לנכונות עדותו. אכן, את גירסתו מסר המתלונן למשטרה כשלושה חדשים לאחר ביצוע העבירה, אולם היא לא היתה כבושה בליבו כל אותו זמן כלל ועיקר. נהפוך הוא, כפי שראינו - בו ביום המתלונן סיפר את שאירע לארבעה אנשים סביבו.

לגישת ההגנה, אילו אכן היה מוצע למתלונן שוחד כפי שנטען, הוא היה מתלונן במשטרה תוך זמן קצר יותר בהרבה. ההגנה הציגה בפני הערכאות קמא תיזה על פיה יש להסיק מסקנות מן הפער בזמנים בין מועד הצעת השוחד ובין המועד בו מסר המתלונן למשטרה את גרסתו. הפער הגדול בזמנים מלמדנו, כך נטען, כי ביום בו נטען שבוצעה העבירה, ה-21.7.1999, בין המבקשת למתלונן נערכה פגישה עסקית רגילה, בה כל שוחד לא הוצע, והיה זה במועד מאוחר יותר אשר בו "רקח" המתלונן את תלונתו, והביאה לידי המשטרה. ההגנה תמכה יתדותיה בכך שחלק מארבעת העדים האמורים לא זכרו מתי המתלונן סיפר להם את שסיפר: יצחק מצלאווי לא השיב בבירור בדבר המועדים בהם ביקר אותו המתלונן במסעדה (פרוטוקול הדיון מיום 24.10.2005, בע' 58, 64-65, 67); ישראל יעקובי השיב כי הוא לא זוכר מתי ביקר במסעדה (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2005, בע' 54-55); ואף ירדן הלחמי לא סיפקה תשובה מדויקת בעדותה - "...באותו יום הגיעה הגב' [המבקשת], אם תלונתי נמסרה בינואר 2000, אין לי מושג כמה זמן לפני כן, אני ילדתי אז. בהודעה אמרתי שהאירוע הוא מלפני חמישה, שישה חודשים מ-16.1.00, שזה מועד מתן העדות" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2005, בע' 41). עצם העובדה שהעדים אינם זוכרים כראוי מתי סיפר להם המתלונן על הצעת השוחד, כשמצרפים לה את השיהוי בהגשת התלונה במשטרה, תומכת באפשרות כי שוחד, במועד הפגישה בין המתלונן למבקשת, לא הוצע, וה"עלילה" נרקמה במועד מאוחר יותר. בית משפט השלום אימץ תיזה זו כאפשרות סבירה להשתלשלות העניינים.

לטעמי, אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בדחותו את התיזה האמורה. אבאר את מסקנתי. המתלונן, ביום 21.7.1999, לא רק סיפר על הצעת השוחד לאנשים שונים, אלא גם העלה את שאירע על הכתב (ת/4). הוא הסביר זאת:

"...ואמרתי שאני מעלה את זה על כתב כי זה חריג, דבר חריג חייבים לעלות על כתב ואצלי בעיקרון ואני מלמד את מי שעובד תחתיי שכל דבר חריג שקורה צריך להעלות על כתב, קודם כל כדי שככל שמעלים דבר על כתב כמה שיותר קרוב לזמן האירוע כך זוכרים יותר פרטים" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 19).

גם משה קניאס, בעדותו, תמך בדבריו:

"אני מתעד דבר כזה... יש לנו נוהל במינהל כל דבר חריג מתועד על ידי מזכרים ומכתבים" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 45).

המסמך ת/4 הוגש לבית המשפט. במסמך זה מתעד המתלונן את שאירע - הפגישה עם המבקשת, שתי הצעות השוחד שנעשו במהלך הפגישה, הסירוב להן, הנסיעה עם ישראל יעקובי למסעדה, הפנייה למשה קניאס. מסמך ת/4 נושא תאריך: ה- 21.7.1999. מובן, כי ישנו קושי במציאת תימוכין למועד בו סיפר המתלונן את שאירע במסמך הנושא תאריך, פרי עטו של המתלונן עצמו. אולם, וזה העיקר, המסמך ת/4 הוגש אל הממונה על המתלונן, משה קניאס. משה קניאס, לאור הנוהל שתואר לעיל בדבר תיעוד אירועים חריגים, העלה אף הוא את הדברים על הכתוב, בזו הלשון (ת/5):

" עיריית ראשון-לציון

מינהל בטחון וסדר ציבורי

י"ב באב התשנ"ט

25 ביולי 1999

שוטף: 241

לכבוד

מנכ"ל העירייה

מר גדי לידור

אדון נכבד,

הנדון: נסיון למתן שוחד

1.

רצ"ב מזכרו של מר איל יורביץ המדבר בעד עצמו.

2.

לדעתי לא צריך למהר להגיש תלונה במשטרה היות וחסרות הוכחות.

3.

לידיעתך.

בכבוד רב,

קניאס משה

ראש מינהל בטחון וסדר ציבורי"

המסמך ת/5, איפוא, מפנה למסמך ת/4 ומלווה אליו. המסמך ת/5 נושא תאריך - ה-25.7.1999 - ימים ספורים לאחר הפגישה בין המבקשת למתלונן. על ת/5 מוטבעת חותמת של לשכת מנכ"ל העירייה, הנושאת את התאריך - 26.7.1999. המסמך ת/5, המלווה למסמך ת/4, ושני אלו מלווים לעדותו של המתלונן - יש בהם כדי להפריך את התיזה שהציגה ההגנה, על פיה ביום הפגישה בין המתלונן למבקשת לא אירע דבר, והיה זה מועד מאוחר יותר בו המציא המתלונן גרסה יש מאין.

מסמך ת/5 אף מציג הסבר לעיכוב בהגשת התלונה למשטרה - הנוגעים לדבר לא סברו כי יש בידם די ראיות. בית המשפט המחוזי קבע כי הסבר זה מניח את הדעת: "על-פי ניסיון החיים והניסיון השיפוטי, אני סבור שההסבר של המתלונן ושל הממונה עליו, קניאס, כי חשבו שאין הוכחות להצעת השוחד שהועלתה בארבע עיניים, מאחורי דלת סגורה - הוא סביר ביותר ומתקבל מאוד על הדעת, בהתחשב בכך ששניהם הדיוטות, לא משפטנים ולא חוקרי משטרה" (פיסקה 10). אין מקום, לדעתי, להתערב בקביעתו זו.

גרסת המבקשת

11.

המבקשת הכחישה את הנטען נגדה. אכן, היא נפגשה עם המתלונן במשרדו ביום 21.7.1999, אך לטענתה, היתה זו פגישה שגרתית ורגילה, והיא לא הציעה במהלכה כל שוחד. בית משפט השלום קיבל את גרסתה כאמינה, ובית המשפט המחוזי התערב בקביעה זו.

המבקשת, בעדותה בבית המשפט, הפנתה לקיומו של אדם שלישי, עובד בעירייה, אשר נמצא ביריבות עמה. אולם, בעוד שבחלק מעדותה טענה המבקשת כי אותו אדם שלישי הוא שיזם את העלילה נגדה (פרוטוקול הדיון מיום 24.10.2001, בע' 76 שורה 13-14; בע' 88 שורות 3-7), בחלקים אחרים, לעומת זאת, גרסה המבקשת כי אותו אדם שלישי לא העליל עליה את האשמות, אלא רק דאג לפרסומן ולהגעתן לידי המשטרה (ת/3). בנוסף לשוני זה בגרסאות, סירבה המבקשת, שוב ושוב, לחשוף את שמו של אותו אדם שלישי או לספק הסברים יותר בהירים על מניעיו ועל יריבותם (שם, בע' 86 שורות 20-23; בע' 91-92; בע' 105). במקומות אחרים בעדותה, שינתה המבקשת את גרסתה, וטענה כי המניע לעלילה הוא למעשה לא היריבות בינה ובין אותו אדם שלישי, אלא רצון של עובדים במחלקת הפיקוח בעירייה אשר נחשדו בפלילים להסיט לעברה את תשומת הלב התקשורתית והמשטרתית בהאשמות שווא (שם, בע' 76 שורות 14-20; בע' 77 שורות 11-12; בע' 89 שורות 5-7; בע' 90 שורות 3-7; בע' 101 שורות 3-6). למעשה, עוד בהודעותיה במשטרה נתבקשה המבקשת ליתן הסבר לתלונתו, הבדויה - לגרסתה, של המתלונן, והמבקשת, בשתי ההודעות, השיבה כי "אין לי הסבר" (ת/1, ת/2). בא-כוח המבקשת, בסיכומיו לפני בית משפט השלום (מיום 4.11.2001) אף הציע תיזה נוספת, לפיה "אייל, בלי הרבה מחשבה, המציא על אתר את הצעת השוחד כדי לעשות רושם על ירדן".

המבקשת טוענת, למעשה, לעלילה רבת-משתתפים. כדי לקבל את עמדתה, יהא עלינו להניח כי הן המתלונן - אשר על גרסתו הרחבנו לעיל, הן משה קניאס - אשר ניסח את ת/5 הנושא תאריך והן ירדן הלחמי - אשר העידה על הלך רוחו של המתלונן ועל שסיפר לה בזמן אמת - רקמו עלילה נגד המבקשת. בית משפט השלום העלה גם אפשרות כי מר ישראל יעקובי הוא חלק מאותה עלילה. עוד העלה בית המשפט את האפשרות כי העלילה נתגבשה במועד מאוחר יותר מיום אותה פגישה, ועל כן, המתלונן נסע אל המסעדה - באותו מועד מאוחר - כדי "לשתול מידע" (כלשונו) על השוחד אצל בעל המסעדה, כדי שזה האחרון יטעה בעתיד ויאמר כי סופר לו על השוחד עוד ב-21.7.1999. המבקשת לא היתה עקבית בגרסותיה ולא סיפקה הסברים ברורים, אף שיכלה לספקם. אין להתערב, לטעמי, בקביעת בית המשפט המחוזי כי אין מקום לאמץ את התיזה בדבר קנוניה רבת משתתפים כאפשרות סבירה.

12.

סיכומו של דבר: במקרה זה צדק בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בעובדות שנקבעו. אכן, הצעת השוחד נעשתה בחדרי חדרים, בנוכחות המבקשת והמתלונן בלבד. גרסת המתלונן היא כי הוצע לו שוחד. המבקשת הכחישה זאת. אולם, עדות המתלונן אינה עומדת בבדידותה. בעדותו תומכים ארבעה עדים להם סיפר המתלונן את שארע זמן קצר לאחר המעשה. העדים העידו גם על הלך רוחו של המתלונן. השיהוי בהגשת התלונה למשטרה אין בו, כמבואר לעיל, כדי לפגום במשקל עדותו. מועד האירועים עוגן בשני מוצגים - ת/4 ו-ת/5. הסברי המבקשת אינם מניחים את הדעת, אף שנראה כי יכלה לספק הסברים שכאלו. אשר על כן, לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

13.

עתה לטענתו האחרונה של בא-כוח המבקשת. בחקירה הנגדית, שאל בא-כוח המבקשת את עד התביעה, משה קניאס: "האם נחקרת אי פעם בתור חשוד?". המשיבה התנגדה לשאלה. בית משפט השלום החליט כי: "העד יישאל אך ורק שאלות רלוונטיות למקרה שבפני ולא שום שאלות שעשויות לפגוע בו, לרבות שאלות שגולשות לתחומים שגורמים לעד אי נוחות" (פרוטוקול הדיון מיום 21.10.2001, בע' 49-50). לטענת בא-כוח המבקשת, מאחר וזוכתה מרשתו בדין והוא לא יכול היה, על כן, לערער לבית המשפט המחוזי, לא היתה בידו ההזדמנות להשיג על החלטת ביניים זו. אילו היה ניתנת בידו ההזדמנות לשאול את שרצה לשאול, כך נטען, היו תשובותיו של העד שופכות אור על חפותה של המבקשת.

אף טענה זו דינה להדחות. בא-כוח המבקשת היה זכאי להעלות טענה זו בפני בית המשפט המחוזי, וצודקת המשיבה בציינה כי אכן עשה בא-כוח המבקשת שימוש בזכותו זו. בא-כוח המשיבה הצהיר בפני בית המשפט המחוזי, בתגובה, כי הוא "מוכן להגיש מסמך בעניינו של העד לפיו אין לו מב"דים, זו הכפשה". על כן, גם טענה זו אינה מצביעה על עיוות דין המצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

14.

בטרם סיום, אבקש להצטרף לביקורת שמתח בית המשפט המחוזי על בית משפט השלום בדונו בערעור על קולת העונש. כזכור, בית המשפט המחוזי, בגלגולה הראשון של פרשה זו, הרשיע את המבקשת בדינה והתיק הושב לבית משפט השלום לשם גזירת העונש - לידי אותה השופטת שזיכתה בתחילה את המבקשת. ואולם, בית משפט השלום לא הסתפק בגזירת הדין, אלא מצא לנכון לנמק - ובהרחבה - מדוע, להשקפתו, התערבות בית המשפט המחוזי בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית והרשעת המבקשת, בטעות יסודם. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל, בין השאר, מן הטעם שבית משפט השלום התחשב בגזירת העונש בשיקול שאינו רלוונטי - דעתו כי קבלת ערעור המשיבה בבית המשפט המחוזי וההתערבות בפסק דינו שלו, הם שגויים. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על בית משפט השלום, וציין כי הערותיו של בית משפט השלום - מוטב שלא היו נכתבות. אין לי אלא להצטרף לביקורתו של בית המשפט המחוזי.

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית.