רע"פ 42/05 אברהים אזברגה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד ס' הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים: ז' המר ו- י' שיצר) אשר דחה ברוב דעות את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך).

העובדות וההליכים

1.נגד המבקש, יחד עם שניים אחרים, הוגש כתב אישום המתאר קשירת קשר וגניבת שתי משאיות מחברה שעיסוקה בייצור מרכבים למשאיות. על פי הנטען בכתב האישום פרצו המבקש והאחרים למבנה החברה, נטלו מפתחות לשתי משאיות ויצאו עם המשאיות משערי החברה. במהלך הנסיעה הבחינו בניידת משטרה הנוסעת בעקבותיהם ולכן נטשו את המשאיות וברחו ברכב מילוט, שננטש אף הוא בהמשך. המבקש הגדיל לעשות ולאחר אירועים אלה פנה לתחנת משטרה כדי למסור ידיעה כוזבת לפיה מכוניתו – היא רכב המילוט – נגנבה ממנו עובר לגניבת המשאיות. בגין מסכת אירועים זו הואשמו המבקש ואחד האחרים בשורה של עבירות: קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק או החוק)); התפרצות לבנין שאינו מקום מגורים או תפילה וביצוע פשע (לפי סעיף 407 (ב) לחוק); וגניבת רכב (לפי סעיף 413ב (א) לחוק). למבקש שלפנינו יוחסו בנפרד בכתב האישום שתי עבירות נוספות: מסירת ידיעות כוזבות (לפי סעיף 243 לחוק) ונהיגה בזמן פסילה (לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודה או הפקודה)).

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש על פי הודאתו , וגזר את דינו ל- 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 20,000 ש"ח, הכל במסגרת הסדר טיעון. בפריט אחד סטה בית משפט השלום מהסדר הטיעון כאשר פסל את המבקש מקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 15 חודשים בעוד המשיבה עתרה לפסילה שבין 6 ל- 11 חודשים. בית משפט השלום נימק זאת בכך ש"קיימת חובת פסילה מכח החוק" וכי בעניין זה הסדר הטיעון "סוטה מהוראות החוק".

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. בהודעת הערעור טען כי בית משפט השלום החמיר עמו; סטה מהסדר הטיעון ללא נימוק מספיק; וטעה בקובעו כי קיימת חובת פסילה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. בעת הדיון בערעור הודיעה המשיבה, כי היא תומכת בהסדר הטיעון במובן של העמדת תקופת הפסילה על 11 חודשים וזאת גם על רקע טעות בהנמקת בית משפט השלום לפיה קיימת חובת פסילה בענייננו. אשר על כן, חזר בו המבקש מהודעת הערעור למעט שאלת משך הפסילה אך בד בבד, העלה טענה חדשה הנוגעת להרשעתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. בעניין זה טען המבקש כי אחד היסודות העיקריים לעבירה הוא יסוד הידיעה על הפסילה – יסוד שלא הופיע בכתב האישום. כך, בהיעדר יסוד מיסודות העבירה לא ניתן להרשיעו. המבקש הדגיש כי אין בהודאתו כדי להשלים חסר זה שהרי ההודאה היא לעולם בעובדות המנויות בכתב האישום ולא מעבר להן.

4.בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור ברוב דעות. בית המשפט המחוזי הסכים פה אחד כי הסדר הטיעון חורג לקולא ממדיניות הענישה הראויה וכי אין הוא משרת את אינטרס הציבור. יחד עם זאת, דעת המיעוט הייתה כי יש לקבל את הערעור וזאת בשל שלושה נימוקים: בית המשפט נוטה לכבד הסדרי טיעון; גם בערכאת הערעור חזרה המשיבה על הסדר הטיעון; לאור הנימוק המוטעה שעמד לנגד עיני בית משפט השלום בהחליטו על תקופת הפסילה. דעת הרוב, לעומת זאת, קבעה כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור כל אימת שהערכאה הדיונית סוטה מהסדר טיעון. כך, גם אם הנמקת בית משפט השלום הייתה מוטעית, הרי שלגוף העניין העונש שהוטל אינו מצדיק התערבות, ולבית משפט השלום הייתה סמכות להטיל את הפסילה אם מכוח סעיף 43 לפקודה ואם מכוח סעיף 413יב לחוק.

בקשת רשות הערעור

5.בבקשת רשות הערעור שלפני חוזר המבקש, למעשה, על שתי הטענות העיקריות עליהן עמד בבית המשפט המחוזי אלא שמנסה הוא לשוות להן נופך של שאלות משפטיות כלליות, אשר יצדיקו מתן רשות ערעור. טענתו הראשונה היא כי לאור הדעות החלוקות, לכאורה, בדבר הכללים והסייגים הנוגעים לאימוץ ודחייה של הסדרי טיעון יש מקום לקביעת הלכה ברורה וחד משמעית בנושא. לטענתו, התערבות בית המשפט בהסדר טיעון, אשר שקלל בין רכיבי הענישה השונים, עלולה למנוע עריכת הסדרי טיעון בעתיד ולפגוע, בסופו של דבר, באינטרס הציבורי. טענתו השנייה היא כי על-פי הדין הקיים הודאה היא לעולם הודאה בעובדות כתב האישום ובית המשפט הוא אשר בוחן האם די בעובדות כדי להביא להרשעה. בעניינו טוען המבקש כי כתב האישום היה חסר יסוד מיסודות העבירה – יסוד הידיעה על הפסילה. לכן, לא היה בעובדות בהן הודה – העובדות המנויות בכתב האישום – כדי להקים הרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ויש לבטל את הרשעתו בעבירה זו.

6.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, עצם סטיית בית המשפט מתקופת הפסילה שסוכמה בהסדר הטיעון, אינה מצדיקה "גלגול שלישי" של ההליך וממילא, בית המשפט העליון כבר ישב על המדוכה בסוגיית כיבודם של הסדרי טיעון ואין מקום לשוב ולדון בנושא. גם לגוף העניין, טוענת המשיבה, עונש הפסילה אשר הוטל על המבקש אינו חמור כלל ועיקר. באשר לטענתו השנייה של המבקש מציינת המשיבה, כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בשלב הדיון על-פה בערעור בבית המשפט המחוזי. לגישתה, דבר זה מצביע על כי הטענה חסרת בסיס ולחלופין, כי המבקש ויתר עליה מראש. המשיבה מוסיפה כי המבקש ידע שהוא פסול מלנהוג ולא נגרם לו כל עוול או עיוות דין.

דיון

7.טענתו הראשונה של המבקש עניינה סטיית בית המשפט מהסדר הטיעון. כזכור, בית משפט השלום סטה מהסדר הטיעון ברכיב אחד בלבד – תקופת פסילת הרשיון של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע (ברוב דעות) כי גם תקופת הפסילה שהוטלה לבסוף מתונה היא ואינה מצדיקה התערבות. ואכן, הלכה ידועה היא כי בית המשפט אינו צד להסדר הטיעון ובבואו לגזור את הדין "תמיד חייב בית-המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י , פ"ד נז (1) 577, 608 ו) ולאחרונה הדגיש בית משפט זה כי:

"מידת החריגה מהעונש עליו הוסכם בהסדר טיעון נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט כשם שגזירת העונש, במקרה בו אין הסדר טיעון, נתונה לשיקול דעתו" (רע"פ 7949/04 קרמנצקי נ' מ"י (טרם פורסם, פסקה 9)).

זאת ועוד, אפילו כאשר ממשיכה התביעה לתמוך בהסדר הטיעון גם בפני ערכאת הערעור עדיין "חובה על בית המשפט לבחון בעצמו את שיקולי הענישה הרלוונטיים" ( שם , פסקה 10).

לפיכך, הכללים והסייגים הנוגעים לאימוץ ודחייה של הסדרי טיעון ברורים הם ואין בטענת המבקש בעניין זה כדי לעורר כל שאלה החורגת מעניינו שלו והמצדיקה מתן רשות לערעור נוסף.

8.ובאשר לטענה השנייה, המבקש טען כי "עפ"י הדין הקיים, הודאתו של נאשם בביהמ"ש היא לעולם הודאה בעובדות כתב האישום" הא ותו לא. לגישתו, משעובדות כתב האישום בהן הודה חסרו את יסוד הידיעה על היותו פסול מלנהוג – המהווה יסוד מיסודות העבירה – לא ניתן היה להרשיעו בנהיגה בזמן פסילה. ואולם, נראה כי טענה זו לא נטענה לפני מתן הכרעת הדין. אין זאת אלא שגם המבקש ציפה, ובצדק, שהודאתו בנסיבות אלה תגרור הרשעה. הטענה גם לא נטענה, כך נראה, בשלב הטיעונים לעונש ואף לא בהודעת הערעור, שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי. הטענה הושמעה אך בשלב הטיעון על-פה בערעור, יותר מ- 20 חודשים לאחר שניתנה הכרעת הדין בבית משפט השלום ובנסיבות העניין אין בה כדי להצדיק "גלגול שלישי" של ההליך. ראשית, אף לגישת המבקש, "הדין הקיים" בעניין ברור כך שאין לפנינו כל שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים והמצדיקה מתן רשות ערעור. שנית – וזה העיקר – המבקש אינו טוען כי לא ידע על פסילתו מלנהוג. כל טענתו היא כי עובדה זו לא הופיעה בעובדות כתב האישום. לפיכך, בהרשעת המבקש לא נגרם כל עיוות דין ודין הבקשה להדחות (ראו: רע"פ 1819/97 מחאג'נה נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 3845/04 חג'ג' נ' מ"י (טרם פורסם); והשוו: סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; רע"פ 7001/98 לוי נ' מ"י (לא פורסם, פסקה 6)). אין לשכוח גם כי "ההליך הפלילי אינו תחרות, לא ספורטיבית ולא אחרת. המשפט אינו משחק" (ע"פ 639/79, 656 אפללו ואח' נ' מ"י , פ"ד לד (3) 561, 575 ו).

9.למרות האופן בו ניסח המבקש את בקשתו אין היא מעלה כל שאלה ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינו של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור ולכן דינה להדחות.

הבקשה נדחית.