רע"פ 7001/98 אליהו לוי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטים א' אבן ארי - אב"ד, ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב) בע"פ 4068/98 מיום 6/10/98.

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט השלום ברמלה בעבירות של הפרת הוראה חוקית, איומים ותקיפה (עבירות לפי סעיפים 287, 192, 379+25 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על המבקש נגזר עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירות בהן הורשע בתיק זה או כל עבירת אלימות (כולל ניסיון).

2.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בתיק בית המשפט השלום, דחה את הערעור בקובעו כי גזר הדין של הערכאה הראשונה שקול ומפורט ואינו חריג בחומרתו.

3.לפני מונחת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נסמכת על שני טיעונים עיקריים. ראשית טוען המבקש, כי עקב עומס התיקים שנדון לפני מותב הערעור, לא הספיק לפרט את יתרת טענותיו ונימוקיו בע"פ, ולכן הגיש בקשה להשלמת טיעון בכתב, בה פירט את יתרת טענותיו. לטענתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללא כל התייחסות לבקשתו זו, ומבלי שניתנה בבקשה החלטה כלשהי. משכך, נשללה ממנו זכות הטיעון, השימוע והשכנוע. שנית טוען המבקש, פסק הדין ניתן בהעדר באי כוח הצדדים, בניגוד לסעיף 218 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: "החוק").

4.המדינה, בתגובתה, טוענת כי מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי בא כוח המבקש פרש את טיעוניו בפני בית המשפט בהרחבה, וכי לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הודיע בית המשפט לצדדים כי מתן פסק הדין ידחה למועד אחר, והמזכירות תעביר העתק ממנו לצדדים. עוד טוענת המדינה כי בסדר הדין הפלילי אין כל עיגון חקיקתי באשר לתוספות טיעון המוגשות לבית המשפט, וכי על בית המשפט לא חלה כל חובה להידרש להן משניתן למבקש יומו בבית המשפט.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי למבקש ניתנה הזדמנות להצגת טענותיו ונסיבותיו האישיות בפני בית המשפט. אף בפסק הדין עצמו התייחס בית המשפט לעברו הפלילי של המערער מחד, ולנסיבותיו האישיות הקשות מאידך, ולא מצא מקום להתערב באיזון שערך ביניהם בית המשפט השלום. משכך ברי כי טענות המבקש אכן היו בפני בית המשפט המחוזי. למעלה מן הנדרש אציין עוד כי אף מבחינת הבקשה להשלמת טיעון לגופה עולה כי רוב רובם של הטיעונים שנזכרו בה באו לידי ביטוי, בצורה זו או אחרת, בכתב הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי ואף בפסק הדין עצמו.

6.לגבי דרישת קריאת פסק דין בערעור (סעיף 218 לחוק), בנסיבות המקרה שוכנעתי כי אף אם הופרה זכות דיונית של המבקש, הרי שלא היה בכך כדי להשפיע על שיקול הדעת השיפוטי ולפיכך לא נגרם למבקש עיוות דין (ראו ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 793; רע"פ 7424/97 ריאד ענבתאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משכך, ובהתאם לסעיף 215 לחוק, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה אין מקום למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית.