בש"פ 3982/09 שלום איסקוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בחיפה – על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון – בעבירות של תגרה במקום ציבורי וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות. בית משפט השלום האריך מאסר מותנה שעמד נגד המבקש וחייב אותו להיות נתון בפיקוח שירות מבחן במשך 18 חודשים. כנגד גזר הדין הוגשו ערעורים הן מטעם המבקש והן מטעם המשיבה. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעור המשיבה, תוך דחיית ערעורו של המבקש, וקבע שיש להפעיל את המאסר המותנה שעמד נגד המבקש, ואת עונשו בגין הפרשה הנוכחית יש להעמיד על שנת מאסר אחת, מתוכה ירוצו 8 חודשי מאסר במצטבר.

2.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 5.3.2009. כנגד פסק הדין הגיש המבקש, בזמנו, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 2471/09). הבקשה נדחתה על ידי כב' השופט א' א' לוי,

לאחר שלא מצא עילה ללבן את עניינו של המבקש בשלישית (החלטה מיום 24.3.2009).

3.

ביום 11.5.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בזכות, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה. על פי הנטען בבקשה, לאחר שנדחתה הבקשה למתן רשות ערעור פנה המבקש מיידית, ביום 30.3.2009, במכתב ישיר לנשיאת בית המשפט העליון. תגובה מלשכת הנשיאה התקבלה ביום 2.4.2009. לטענת המבקש, רק אז נאורו עיניו לעניין הערעור ובמועד זה הוא החל בפועל לשקוד על הודעת הערעור. המבקש טוען כי יש לראות במועד קבלת התגובה מלשכת הנשיאה כמועד הקובע לעניין מניין הימים להגשת הודעת הערעור. לחלופין הבקשה היא לראות במועד קבלת החלטת כב' השופט א' א' לוי ביום 24.3.2009 כיום הקובע לעניין מניין הימים להגשת הודעת הערעור. לטענת המבקש, עומדת לו האפשרות להגיש ערעור בזכות על אותו מרכיב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו הופעל המאסר על תנאי, וזאת מכוח סעיף 60 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, עניינו של המבקש הסתיים ביום 24.3.2009, לאחר שנדחתה הבקשה לרשות ערעור. טענת המבקש לעניין סעיף 60 לחוק העונשין אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם כוונת המחוקק. סעיף 60 נוגע, כך נטען, לצו להפעלת מאסר על תנאי שניתן בנפרד ולא במסגרת פסק דין. לפיכך, סבורה המשיבה כי טענת המבקש כי הוא יכול כעת, לאחר שעניינו הסתיים, לערער בזכות על הפעלת המאסר על תנאי שניתן במסגרת פסק הדין אינה נכונה. המשיבה טוענת כי למבקש עמדה אפשרות לערער על פסק הדין ולכלול בערעור גם התייחסות למאסר על תנאי שהופעל. נוכח העובדה כי מ דובר בפסק דין של ערכאת הערעור, לא קמה למבקש זכות ערעור והוא הגיש בקשת רשות ערעור אשר התייחסה אף לרכיב המאסר. עם דחיית הבקשה לרשות ערעור הסתיים, כאמור, עניינו של המבקש.

5.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. במבט ראשון, טענת המבקש כי עומדת לו הזכות להגיש ערעור בזכות מכוח סעיף 60 לחוק העונשין מושכת את העין. אך בחינה מעמיקה יותר של הדברים מלמדת כי אין בידיו זכות כאמור. על פי המבנה הנורמטיבי של מאסר על תנאי, בית-המשפט המרשיע נאשם ומטיל עליו עונש מאסר, רשאי להורות כי עונש המאסר יהיה, כולו או מקצתו, על-תנאי. הפעלת עונש המאסר מותנית בביצוע עבירה נוספת מבין עבירות שעל בית-המשפט לציין בגזר-דינו. בית המשפט המרשיע בשל עבירה נוספת, מצווה על הפעלת המאסר המותנה (סעיף 55 לחוק העונשין). ציווי כאמור יכול להינתן מאת כל שופט של בית המשפט שהרשיע את הנידון. אותו בית משפט מוסמך, בנסיבות מסוימות, במקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות על הארכת תקופת התנאי (סעיף 56 לחוק העונשין). סעיף 60 לחוק העונשין מסדיר את דרך הערעור על הפעלת מאסר על תנאי, כדלהלן:

"(א). צו לפי סעיפים 55 עד 59 ניתן לערעור.

(ב). בערעור על ההרשעה בשל העבירה הנוספת מותר לכלול ערעור גם על צו כאמור אם לא הוגש עליו ערעור לפי סעיף זה".

6.

הוראת סעיף 60 בעניין ערעור על צו להפעלת מאסר על תנאי ניצבת בצד ההוראות הכלליות בעניין זכות ערעור ורשות ערעור. על פי ההסדר הכללי "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון" (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). השגה על פסק דין שניתן על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור היא באמצעות בקשת רשות ערעור, כאמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הסדר זה נשמר גם כאשר שתי הערכאות שדנו בעניין – הערכאה הדיונית וערכאת הערעור – הגיעו למסקנות מנוגדות. הוא עומד בתוקפו אף במקרים בהם נאשם מזוכה בבית משפט השלום ומורשע בבית המשפט המחוזי (ראו למשל, רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007)). עמד על כך כב' השופט א' גרוניס באחת הפרשות, בציינו:

"ההסבר לתוצאה לפיה פתוחה הדרך לבית המשפט העליון רק באמצעות רשות ערעור הוא, שעל פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות - הערכאה הדיונית וערכאת הערעור (כללית ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999), עמ' 177 ואילך). אין זה משנה כלל אם בעל הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה לעניין השאלה האם נתונה לו זכות לפנות לערכאת ערעור נוספת, שנייה במספר, ואשר היא הערכאה השלישית הדנה בעניין (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם); רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון

(לא פורסם); וכן ראו רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם); רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם)). במלים אחרות, די בכך שהעניין נדון בשתי ערכאות. אין משמעות, מבחינת האפשרות לפנות לערכאה שלישית, לכך שהיו הבדלים בתוצאות של ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות. אף אם התוצאה התהפכה במלואה בערכאת הערעור, אין לבעל הדין שהפסיד בערכאה זו, לאחר שזכה בערכאה הראשונה, זכות לערער לבית המשפט העליון. יכול הוא לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי או מבית המשפט העליון: סעיף 41(ב) סיפא לחוק בתי המשפט)" (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (לא פורסם, 6.2.2007).

7.

סעיף 60 לחוק העונשין קובע הסדר מיוחד לעניין ערעור על צווים בקשר למאסר על תנאי. ההוראה הספציפית בסעיף 60 התבקשה, כך נראה, נוכח ייחודו של עונש המאסר על תנאי. יש לזכור כי הפעלת מאסר על תנאי היא בבחינת מימוש העונש שנגזר על הנידון בעקבות ההרשעה הראשונה. ייתכן כי ניתן לראות בהחלטה על הפעלת המאסר משום "החלטה אחרת" הטפלה לגזר הדין הראשון, במסגרתו הוטל המאסר על תנאי. על רקע זה, דומה כי הוראת סעיף 60 לחוק העונשין נועדה להבטיח את האפשרות לערער על החלטה כאמור, יהא סיווגה הדיוני אשר יהא. עם זאת, יש לפרש את סעיף 60 לחוק העונשין מתוך מגמה ליצור הרמוניה עם השיטה הכללית הנוהגת בישראל בכל הנוגע לתקיפה של החלטות שיפוטיות. אימוץ גישתו של המבקש יביא לכך שבמקרה של צו להפעלת מאסר מותנה תיווצר סטייה מן הגישה הכללית, שכן בעוד שפסק דין של ערכאת הערעור אינו ניתן לתקיפה אלא ברשות, הרי שבעניין הפעלת מאסר מותנה במסגרת פסק הדין בערעור תהא זכות לערעור נוסף. לא מצאתי כל הצדקה ליצירת עיוות דיוני זה.

8.

בית המשפט שלערעור המצווה על הפעלת המאסר על תנאי ניצב בנעליה של הערכאה הדיונית. הערכאה הדיונית, המרשיעה ב"בעבירה הנוספת" היא המוסמכת להפעיל את המאסר המותנה (סעיף 55 לחוק העונשין). כך, במקרה שלפניי, בית המשפט שהרשיע את המבקש ב"עבירה הנוספת" הוא בית משפט השלום בחיפה. בידיו נתונה הייתה הסמכות לצוות על הפעלת המאסר המותנה. ואמנם, המשיבה ביקשה בבית משפט השלום להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש. בית משפט השלום בחן את השאלה האם להפעיל את המאסר המותנה או שמא להורות על הארכת תקופת התנאי. לאחר שקילת הדברים, החליט בית משפט השלום שאין מקום להורות על הפעלת המאסר המותנה. בערעור לבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי טעה בית משפט השלום בכך שלא הפעיל את המאסר המותנה. סוגיית ההפעלה של המאסר על תנאי נבחנה בשנית על ידי בית המשפט המחוזי, והוא החליט להורות על הפעלת המאסר המותנה. סמכותו לעשות כן מבוססת על סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המסמיך את בית המשפט שלערעור "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה". בהפעילו סמכות זו, פועל בית המשפט שלערעור כאילו הוא ניצב בנעליה של הערכאה הדיונית (ראו, רע"פ 2930/03 רינגורט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2005)). כלומר, בית המשפט המחוזי, בהפעילו את המאסר המותנה, ניצב בנעליו של בית משפט השלום והמבקש אינו יכול להיבנות מכך שבית המשפט המחוזי הוא שהורה על הפעלת המאסר המותנה. כפי שציינתי, גם כאשר בית משפט שלערעור פועל במסגרת סעיף 213(ג) ומחמיר עם הנאשם, הדבר אינו מקנה לנאשם זכות לערער לבית המשפט העליון. קל וחומר שלא עומדת לנידון זכות להגיש ערעור (בזכות) על אותו חלק של פסק הדין שעניינו הפעלת המאסר המותנה, זכות שאינה עומדת לו לגבי יתר חלקיו של פסק הדין בערעור. במילים אחרות, כאשר הפעלת המאסר על תנאי נעשית בהליך ערעורי, לגביו פסק הדין גופו אינו ניתן לערעור אלא ברשות, הצו על הפעלת מאסר על תנאי אינו יכול לעלות לדרגה שמעבר לפסק הדין גופו (השוו, ע"א 7975/03 בנק הפועלים בע"מ נ' לוי (לא פורסם, 41.1.2005)). ההחלטה בדבר הפעלת המאסר המותנה – כמו יתר חלקיו של פסק הדין בערעור – ניתנים להשגה רק בדרך של בקשת רשות ערעור.

9.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם סעיף 60 לחוק העונשין. הסעיף אינו מדבר בערעור בזכות דווקא. אין לראותו כמעניק אפשרות לערעור בזכות אלא בעצם זכות הגישה לערכאה גבוהה יותר. זכות זו מתממשת בכך שהנידון יכול לבקש רשות לערער (השוו, בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006); רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 26.1.2006)). בהקשר זה יש לזכור גם כי בסעיף 60(ב) לחוק העונשין ביקש המחוקק למנוע כפל הליכי השגה על הפעלת מאסר על תנאי. על פי האמור בסעיף, אם נקט הנידון בדרך של ערעור נפרד על הפעלת מאסר על תנאי, הוא לא יוכל להשיג על העניין במסגרת הערעור על ההרשעה. דומה כי הרציונל של מניעת כפל הליכים מחייב גם את המסקנה כי אם השיג הנידון על הפעלת המאסר על תנאי במסגרת ערעור על ההרשעה (או בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי") הוא לא יוכל לנקוט לאחר מכן בדרך של ערעור נפרד. המבקש במקרה דנן הגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין המחוזי. בכך הוא מיצה את האפשרות להשיג על פסק הדין בערעור ועל הפעלת המאסר המותנה.

10.

בסיכום הדברים, השאלה האם יש להפעיל את המאסר המותנה בעניינו של המבקש נבחנה לעומקה הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. לכל אחד מבעלי הדין המעורבים בהליך הביזיון ניתנה אפשרות כפולה להציג את עמדתו. יתרה מכך, הבקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה עסקה אף היא באותו עניין. נמצא, כי עניין הפעלתו של המאסר על תנאי בעניינו של המבקש נדון כבר בשלוש ערכאות. למבקש לא עומדת האפשרות להגיש ערעור נוסף, בזכות, באותה סוגייה. במצב דרים זה לא ניתן להיעתר לבקשתו להאריך את המועד לעשות כן.

הבקשה נדחית.