רע"א 7633/06 גולדקס מתכות בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 1419/06, בו התקבל ערעורו של המשיב 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בה"פ 201127/04 ונקבע כי המשיב 1 זכאי לקבל ריבית בנקאית על סכום חוב העומד לזכותו בגין הסכם משכנתא.

1.לטובת המשיב 1, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) נרשמה בשנת 1989 משכנתא מדרגה ראשונה על נכס בבעלות המשיב 2, להבטחת התחייבות של חברה כלשהי כלפיו. לטובת המבקשת, חברת גולדקס מתכות בע"מ, נרשמה משכנתא מדרגה שנייה על אותו נכס, גם כן להבטחת התחייבות של אותה חברה. לאור אי-עמידת החברה האמורה בהתחייבויותיה, פתח הבנק בשנת 1998 בהליכים למימוש המשכנתא.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן פרשנותו של מסמך אשר הוסף בשנת 1994 לכתב המשכנתא של הבנק, ובו הוגבל סכום המשכנתא לטובת הבנק לסכום השווה בשקלים חדשים לשני מיליון דולר ארה"ב (להלן: כתב ההגבלה ). יצוין, כי ההגבלה האמורה נוספה בעקבות חקיקתו של חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992, בו נקבע כי יש לקצוב את ערבותו של ערב יחיד לסכום קונקרטי ולא לקבוע ערבות בלתי-מוגבלת בסכום. הסוגיה השנויה במחלוקת הינה האם לאור כתב ההגבלה כולל סכום החוב לבנק, אשר הובטח במשכנתא, גם ריבית בנקאית – כגישת הבנק, או שמא לא כולל הוא ריבית – כגישת המבקשת. שאלה זו התעוררה לאחר שבמסגרת הליכי כינוס הנכסים נמכר הנכס בסכום העולה על הסכום המוגבל, ונדרשה הכרעה באשר לחלוקת הכספים שהתקבלו ממכירתו. לאור עמדת ראש ההוצאה לפועל שדנה בהליכי הכינוס כי אין זה מסמכותה לפרש את כוונת הצדדים לכתב ההגבלה, פנה הבנק בהליך של המרצת פתיחה לבית משפט השלום ועתר לקבלת פסק דין הצהרתי באשר לזכאותו לקבל את הריבית הבנקאית האמורה, בהתאם לתנאי שטר המשכנתא, נספחיו וכתב ההגבלה.

2.בית משפט השלום (כב' השופטת ר' רונן) דן בשאלה הפרשנית האמורה והגיע למסקנה כי הבנק לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי יש לפרש את כתב ההגבלה באופן הנטען על-ידו, דהיינו, כך שסכום החוב המגיע לו כולל ריבית בנקאית. בית המשפט ציין כי נוכח לשון כתב ההגבלה, אשר התייחסה במפורש הן לסכום המוגבל והן לאופן הצמדתו, אך לא התייחסה כלל לנושא הריבית, המסקנה הפרשנית הסבירה יותר היא כי העדר התייחסות לריביות נבעה מהכוונה כי הסכום המוגבל לא יצבור ריביות. בית המשפט ציין כי לא הוכח מה היה אומד הדעת המשותף של שני הצדדים לכתב ההגבלה ועל כן פירש את כתב ההגבלה על-פי אמות מידה אובייקטיביות, שגם הן הובילו אותו למסקנה כי הסכום המוגבל אינו נושא ריבית. כן קיבל בית המשפט את טענת המבקשת לפיה הבנק מנוע מלהתכחש למצג שהוצג ביחס לסכום החוב כלפיו, לאור הסתמכות המבקשת על מצג זה והוכחתה כי שינתה בגינו את מצבה לרעה. לאור זאת, נדחתה תובענת הבנק לסעד הצהרתי.

3.הבנק ערער על פסק הדין האמור תוך שהוא מעלה שלל נימוקים המצביעים על המשגה שנפל לטעמו באופן פרשנות כתב ההגבלה על-ידי בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ז' המר, ע' פוגלמן וא' ש' שילה) דן גם הוא בשאלה הפרשנית האמורה ולבסוף קיבל את הערעור וקבע כי הבנק זכאי לקבל ריבית בנקאית על סכום החוב. בית המשפט קיבל את הטענה כי מטרת כתב ההגבלה היתה אך להפוך את שטר המשכנתא משטר ללא הגבלת סכום לשטר מוגבל בסכום, וכי לא היתה כל כוונה לבטל במסגרתו את שאר תנאי שטר המשכנתא, לרבות את זכות הבנק לגבות ריבית בנקאית מהממשכן בהתאם לאמור בשטר. כן דחה בית המשפט את טענת המשיבה לפיה הגדרת המונח "הסכומים המובטחים" בשטר המשכנתא כוללת את כל הסכומים, לרבות ריבית, עד לסכום המוגבל, וקבע כי פירוש זה סותר את האמור בסעיף 16 לשטר המשכנתא לפיו הריבית תתווסף "על הסכומים המובטחים". עוד ציין בית המשפט כי לא הוכחה כל סיבה לכך שהבנק יוותר על זכותו לגבות ריבית, וכי מסקנה זו מתיישבת גם עם התכלית האובייקטיבית של כתב ההגבלה. לבסוף, הוסיף בית המשפט כי שגתה הערכאה הדיונית בקביעותיה באשר למניעות הבנק ולשינוי מצבה של המבקשת לרעה. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את הערעור.

4.בבקשה הנוכחית עותרת המבקשת לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזרת פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. בפיה של המבקשת שלוש טענות מרכזיות: ראשית , טוענת היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה יישום שגוי של ההלכה הידועה שנקבעה בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265 (1995), להלן: הלכת אפרופים ) על פרשנות המסמכים נשוא המחלוקת. לדבריה, בית המשפט שגה בכך שהסתפק בבחינת עמדתו הסובייקטיבית של אחד הצדדים כדי להחילה על שני הצדדים ובכך שלא איזן נכונה בין הכללים שנקבעו בהלכת אפרופים לבין שאר כללי הפרשנות המקובלים. ביתר פירוט, טוענת המבקשת כי בית המשפט שגה בפרשו את כתב ההגבלה באופן המנוגד ללשונו, ובהסיקו כי מעבר לסכום שנקבע בכתב ההגבלה ומעבר לשערוך סכום זה על-ידי הצמדה לדולר, זכאי הבנק לקבל גם תשלומי ריבית. בין היתר, מציינת המבקשת כי כל טענה שמעלה הבנק נגד נוסח כתב ההגבלה מהווה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, אשר אינה קבילה, וכן כי בהינתן שהמסמכים הרלוונטיים נוסחו כולם על-ידי הבנק, ראוי היה להפעיל את "כלל הפרשנות נגד המנסח", ולא לקבל את הפירוש הנטען על-ידו. שנית , טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט ביישמו את הלכת אפרופים לטובתו של הבנק, במקום לטובתה, כלקוחתו, כפי שחייבו הדין, הצדק וההגינות. שלישית , טוענת המבקשת כי פסק הדין יצר עיוות דין בהתעלמו מהעובדה שהבנק רימה והסתיר מסמך מעיניה של המבקשת ומעיניו של ראש ההוצאה לפועל. בנוסף, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את טענות המניעות וההשתק שנטענו על-ידה וכן את טענתה בדבר הסתמכותה על מצגי הבנק ושינוי מצבה לרעה בגינם. לדבריה, מדובר בממצאים עובדתיים שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית, ואילו במקרה דנן לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ביסוד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת אופן פירושו של כתב ההגבלה. שאלה פרשנית זו, אשר משמעותה וחשיבותה עבור הצדדים ברורה, אינה בעלת חשיבות החורגת מעניינם שלהם, ועל כן, אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

לטענת המבקשת, בגדרה של הבקשה הנוכחית נדרש להכריע בין אופן יישומה של הלכת אפרופים

על-ידי בית המשפט המחוזי, לבין אופן יישומה על-ידי בית משפט השלום. ואולם, כידוע, שאלת יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי אינה מעמידה עילה לעריכת דיון בערכאה שלישית ( רע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2) 69, 70; רע"פ 101/05 בן יקיר נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4) 2538, 2540). בענייננו, אכן, שתי הערכאות שדנו בעניין עסקו ביישום הלכות קיימות ואין בהכרעותיהן משום יצירת הלכה חדשה כלשהי. יתר על כן, גם אם, כטענת המבקשת, בית משפט השלום הוא שצדק בקביעותיו, ואיני קובעת עמדה בדבר, הרי משבית המשפט המחוזי בחן ובדק קביעות אלו והגיע לתוצאה אליה הגיע, אין בעובדה ששתי הערכאות הגיעו לתוצאות שונות, כשלעצמה, עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית, ובפרט כשעצם המחלוקת נוגעת אך לפרשנותו של מסמך ספציפי והשלכותיו על הצדדים (רע"א 4520/04 קולב נ' קולב , תק-על 2005(2) 1863, 1865 וההפניות שם). אף לגופו של עניין אציין כי הפרשנות שננקטה על-ידי בית המשפט המחוזי נומקה ועוגנה בצורה סבירה, ולא מצאתי בה פגם. אשר לטענתה של המבקשת באשר להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים, ההחלטה האם במקרה קונקרטי יש מקום להתערבות מעין זו נתונה לשיקול-דעתה של ערכאת הערעור, ואף כאשר בחרה היא להתערב, בניגוד למקובל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אין בדבר זה כדי להצדיק מתן רשות לערער, שכן אין בכך מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.2005)).

הבקשה נדחית, איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות.