רע"פ 88/04 הלל ורטהיימר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ח' פיזם והשופטות ש' שטמר וב' בר-זיו ) אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית המשפט השלום בחיפה (השופט כ' חיר ).

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום בו יוחסו לו שני פרטי אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק ). על פי הנטען בכתב האישום התקשר המבקש למספרי טלפון השייכים למתלוננים – נציגי התנועה הרפורמית בישראל - והשאיר שתי הודעות מוקלטות בעלות אופי מאיים. יצויין כי הנסיבות האופפות את האיומים היו קשורות לסכסוך בין פלגים דתיים. בהודעה הראשונה אמר המבקש את הדברים הבאים: "דינך מוות", "עתידך שחור", "עתיד להצטלב בגהינום עוף לאמריקה, מי הזמין אותך לארץ אתה בוחר במוות סופך מר מהשמיים יעשו לך את המוות" ובהודעה השניה אמר: "אוכלי חינם", "תלכי מפה", "מנוולים קיבלתם אתמול 30,000 ₪ מי ישלם את זה אנחנו?", "מהשמים יענישו אותך", "שיהיה לך יום שחור". בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות האיומים והטיל עליו עונש מאסר של 3 חודשים על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 192 לחוק במשך שנתיים.

על הכרעת הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען המבקש כי בהודעות המפורטות לעיל – אשר עצם השארתן לא הוכחשה – אין מתקיים היסוד העובדתי של עבירת האיומים. המבקש טען כי חרף היות ההודעות מעליבות, מרגיזות ואף מפחידות הרי שמתוכנן עולה שאין למבקש כל שליטה על התממשות הדברים שנאמרו בהן שכן לאיש אין שליטה על "מעשי שמיים". המבקש הפנה בערעורו למבחן "השליטה", שנקבע בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 373, וטען כי מבחן זה אינו מתקיים בעניינו שכן, כאמור, אין לו שליטה על התממשות האיומים. לפיכך, טען המבקש, אין מדובר באיום כמשמעותו בחוק.

בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. שופטי הרוב (סגן הנשיא ח' פיזם והשופטת ב' בר-זיו) סברו כי יש לדחות את ערעורו של המבקש ולהותיר את ההרשעה על כנה. דעת הרוב היתה כי בהודעות המבקש היה כדי לנטוע פחד וחרדה בליבו של האדם הסביר ובנסיבות המקרה הדבר עולה כדי איום. לעומת זאת, שופטת המיעוט (השופטת ש' שטמר) סברה כי אכן, לא נתמלאו יסודותיה של עבירת האיום. בפסק דינה הבחינה השופטת שטמר בין איום אסור לבין אזהרה או קללה וסברה כי דבריו של המבקש נכנסים בגדר האחרונים ולא בגדרו של הראשון. לגישתה, הגם שבהטלת קללה מובע רצונו של המקלל כי הקללה תתקיים, הרי שכל אדם סביר יודע שרצון זה לא ניתן למימוש על ידי המקלל - ולכן הקללה איננה איום. לפיכך, סברה השופטת, משברור כי למבקש אין שליטה על מימוש האמור בהודעות הרי שאין מדובר איום ולפיכך, יש לזכותו.

בבקשת רשות הערעור שבפניי מעלה המבקש בשלישית את גרסת ההגנה שהציג בשתי הערכאות הקודמות. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המדינה, באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מצביעה על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הספציפי

של המבקש והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה ניתנה פרשנות להוראות סעיף 192 לחוק והמחלוקת בבית המשפט המחוזי התייחסה לישומה של ההלכה בלבד.

למעלה מן הדרוש יצוין כי גם לגופו של ענין לא מצאתי הצדקה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. איום הינו הטלת אימה מפני רעה צפויה שיש בה כדי לפגוע באחד מהערכים המנויים בסעיף 192 לחוק כגון שלמות הגוף והחירות (ראו לענין זה ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 408, בע' 416). עיון בהודעות שהשמיע המבקש אינו מותיר ספק כי יש בהן כדי להטיל מורא בליבו של כל אדם. יתרה מזאת, גם מהנסיבות שאפפו את ביצוע האיומים – סכסוך בין פלגים דתיים – עולה כי מדובר באיום אסור: המבקש, שהתנגד לפועלם של המאויימים, ביקש להעביר להם מסר ברור וחד אשר מטרתו היתה הטלת אימה ביחס לדרך פעולתם והתנהלותם. בנסיבות אלו ברור כי מדובר באיום ממש ולא באזהרה גרידא.

באשר לטענת המבקש - אשר התקבלה על ידי שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי - לפיה לא התקיים מבחן "השליטה" הרי שבענין זה דעתי היא כי די בכך שמבחן "השליטה" מתקיים בחלק מהביטויים – כגון, "דינך מוות" - כדי שההתייחסות להודעה בכללותה תהא כאל איום ממשי. יש לציין כי יתכן מקרה שבו חלק אחד של הודעה מפחית מאיום המצוי בחלק אחר שלה אך אין זה המקרה בענין הנדון כאן.

זאת ועוד, "המאויים הסביר" אינו צריך להיזקק לפרשנויות מפולפלות - כגון זו שמציע המבקש - כדי לדעת אם בכוונת המאיים לממש את איומו בעצמו או שהוא משאיר זאת לכוחות עליונים. המבחן הוא מבחן פשוט של הבנה בסיסית ויישומו במקרה זה על ההודעות שהשאיר המבקש מוביל בהכרח למסקנה כי יש בהודעות אלו כדי איום ממשי. עוד יצויין כי הימנעות המבקש בבית המשפט ממתן הסבר כלשהו להתנהגותו חיזקה את טענות התביעה, במיוחד לנוכח אופי האישומים ותוכן ההודעות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.