רע"א 2964/07 צבי תל נ. סהר חברה לביטוח בע"מ

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא (כתוארה אז) ה' גרסטל והשופטים ע' פוגלמן וא' ש' שילה), לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו ונדחה ערעור שכנגד מטעם המבקש.

2.

המבקש, יליד 1952, עבר בחודש אפריל 1996 אירוע לב. עובר לאירוע היה המבקש אחד מבעליו של בית ספר לנהיגה וכן לימד נהיגה על רכב פרטי, על אופנועים ועל משאיות. המבקש היה מבוטח אצל המשיבה על-פי פוליסת ביטוח חיים. בעקבות אירוע הלב, שילמה לו המשיבה תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה מלא עד לחודש אוגוסט 1998 ואז חדלה. עקב כך, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בה טען כי הוא זכאי לפיצוי חודשי הולם החל מחודש זה, מאחר ונגרם לו אובדן כושר עבודה חלקי כמשמעותו בפוליסה. לטענת המבקש, נגרם לו אובדן כושר העבודה החלקי עקב חוסר יכולתו כעת ללמד נהיגה באופנועים ובמשאיות ועקב חוסר יכולתו ללמד נהיגה ברכב פרטי בהיקף בו לימד עובר לאירוע, כך שבמקום 12 שעות עבודה הוא עובד 8 שעות ביום בלבד. המשיבה טענה מנגד כי המבקש אינו עונה לקריטריונים הקבועים בפוליסה.

3.

בית משפט השלום (כב' השופט צ' כספי) פירש בהחלטתו מיום 20.10.04 את הגדרת "אובדן כושר עבודה חלקי" בפוליסה בהתאם לתכליתה המסחרית, תוך יישום כלל הפרשנות כנגד המנסח ועל-פי הציפייה הסבירה של המבוטח. על יסוד פרשנות זו קבע בית המשפט כי משנפגע המבקש באורח שנשללו ממנו באופן חלקי יכולתו וכושרו לעסוק במקצועו כמורה נהיגה, זכאי הוא לתגמולי ביטוח, וזאת בתנאי שהכנסתו פחתה ביותר מ-25%. בהחלטה נוספת מיום 16.5.05 נקבעה נכותו הרפואית של המבקש בשיעור של 50% וכן נקבע למבקש אובדן כושר עבודה בשיעור של 66% בשל הפגיעה ביכולתו לעסוק בשניים מתוך שלושה ענפי לימוד נהיגה בהם עסק עובר לאירוע הלב. בהתאם, נפסקו למבקש תגמולי ביטוח בין השנים 1998-2001.

4.

על פסק הדין ערערה המשיבה והמבקש הגיש ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי המבקש לא איבד את כושר עבודתו באופן חלקי על-פי תנאי הפוליסה, שכן לא הוכיח כי נבצר ממנו באופן חלקי לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים להשכלתו, הכשרתו וניסיונו. נקבע, כי עבודת המבקש כמורה לנהיגה ברכב פרטי עונה על הגדרת "עיסוק סביר אחר" בהתאם להשכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבקש ומבחינת ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו לפני האירוע. עוד קבע בית המשפט כי סבירות העיסוק צריכה להיבחן בהתאמה לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות של המבקש וכי עיסוקו אכן עונה על קריטריונים אלו. יצוין, כי בית המשפט הגיע למסקנה זו גם לאור האמור בתשובות המומחה מטעם בית המשפט אשר בדק את המבקש. לפיכך, כאמור, ביטל בית המשפט את החלטות בית משפט השלום ודחה את הערעור שכנגד שהגיש המבקש.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.

המבקש טוען כי קביעת בית המשפט המחוזי מנוגדת לפסיקה, שכן הוכיח כי הכנסתו פחתה באופן ניכר, ואילו תנאי מצטבר להכרה בעיסוק חלופי כ"עיסוק סביר אחר", הוא שלא ייפגע באופן משמעותי כושרו של המבוטח להשתכר. בעניין מספר שעות העבודה שהוא מסוגל לעבוד מוסיף המבקש כי תשובות המומחה לא היו חד- משמעיות, וכי בסיכומו של דבר עלה מהן שהוא מסוגל לעבוד שמונה שעות בלבד. בנוסף, חוזר המבקש על הטענות שהעלה בערעור שכנגד ושנדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובהן הטענה כי יש לפסוק לו תגמולים משנת 2002 ואילך וכן טענות באשר לאופן חישוב התגמולים.

6.

המשיבה בתגובתה טוענת כי אין מקום לדון בבקשה בערכאה שלישית, שכן המחלוקת נשואת הדיון הינה אך בשאלת יישום ההלכה המשפטית הקיימת, וכי העובדה כי מדובר באובדן כושר עבודה חלקי, להבדיל מאובדן כושר עבודה מלא, אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי המבקש אינו עומד בתנאי הזכאות הנדרשים בהגדרת הפוליסה, שכן לא איבד את כושר עבודתו - אף לא באופן חלקי - וכן לא הוכיח קשר סיבתי בין אובדן כושרו לירידה בהכנסותיו. באשר להפחתת משכורתו של המבקש ביותר מ-25% טוענת המשיבה כי לא היה מקום להידרש לראיות המבקש בעניין זה, שכן אלו הוגשו לאחר הליך ההוכחות בבית משפט השלום כך שלמשיבה כלל לא ניתן יומה לגביהן. בנוסף, טוענת המשיבה כי בדין נדחה הערעור שכנגד שהגיש המבקש.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה וכן בפסק הדין ובהחלטות של הערכאות דלמטה נחה דעתי כי אין מקום לקבל את הבקשה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בפוליסת הביטוח נדרשים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים על מנת שתוכר שלילה חלקית בכושרו של מבוטח: שלילה חלקית מכושרו להמשיך במקצוע שבו עסק; שלילה חלקית לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו וניסיונו; הפחתה במשכורת ביותר מ-25%; וקשר סיבתי בין אובדן כושר העבודה להפחתה במשכורת. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את התנאי השני, הנוגע כאמור לשלילת היכולת לעסוק ב"עיסוק סביר אחר", ובקביעתו כי תנאי זה לא התקיים בעניינו. ואולם, בעניינים אלו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתאם לכללים הנהוגים בבית משפט זה, שכן נוגעים הם אך לאופן יישומה של ההלכה הקיימת בעניין פרשנותם של תנאי הפוליסה על נסיבותיו של המקרה הנוכחי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2004); רע"פ 101/05 בן יקיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.2005)).

לעניין היכולת לעסוק בעיסוק סביר אחר בהקשר של אובדן כושר עבודה מלא כבר נקבע בפסיקת בית משפט זה כי אין צורך בזהות בין עיסוקו של המבוטח עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה, אלא יש צורך שה"עיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח וכן שעיסוק זה יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודותיו הקודמות של המבוטח (ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב(5) 746 (1999). נראה כי רוח הדברים נכונה גם בענייננו, אף שעסקינן באובדן כושר עבודה חלקי. כאמור, אף שנמצא כי המבקש מנוע מלהמשיך וללמד נהיגה על אופנועים ומשאיות, נקבע כי הוא מסוגל להמשיך לשמש כמנהל בית ספר לנהיגה ללא הגבלה וכי הוא מסוגל ללמד נהיגה ברכב פרטי בהיקף של 8 שעות ביום, כשהמומחה מטעם בית המשפט סבר כי הוא יכול להמשיך לעבוד אף מעבר לשעות אלה, "בהתאם לתחושות, אהבת העיסוק ומוטיבציה". בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי לא נשלל כושרו של המבקש לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו. בדין נקבע לכן כי המבקש לא איבד את כושר עבודתו באופן חלקי על-פי תנאי הפוליסה, בלא צורך לבחון את תנאי הפחתת השכר. בנסיבות אלו, אין הצדקה למתן רשות לערער ב"גלגול" נוסף.

הבקשה נדחית, איפוא. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.