רע"א 7943/06 שמשון הלל נ. מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל

בפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בע"א 3078/04 (כב' השופטים ב' אופיר תום, ע' פוגלמן, א' ש' שילה), שלפיו נדחה הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בא 2218/04, שהחליט לדחות את תובענת המבקש ולהורות על פינויו מן המקרקעין הידועים כחלקה 363 בגוש 6388 בפתח-תקווה.

1.המבקש הוא חוכריו של שטח אדמה בעיר פתח-תקווה הידוע כחלקה 375. בסמוך לחלקה זו מצויה חלקה 363, היא החלקה נשוא בקשה זו (להלן: שטח המחלוקת ). על שטח המחלוקת בנה המבקש מבנה, שלפי דבריו מתגוררים בו כיום בנו, כלתו ונכדתו, וכן פרודתו ובנו הקטן. המשיב פנה בתביעה לבית משפט השלום, שבה ביקש להורות על פינוי המבקש משטח המחלוקת ועל הריסת המבנה הבנוי עליו. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסדר דיוני שבמסגרתו הוסכם כי הבית שרכש המבקש מאחד בשם ליבוביץ' עומד על חלקה 375, וכי שעה שרכש המבקש את זכותו בחלקה זו, לא היה בניין או מבנה כלשהו על שטח המחלוקת זולת גדר. עוד הוסכם במסגרת ההסדר הדיוני, כי ליבוביץ' וגם המבקש עשו שימושים שונים בשטח המחלוקת, זאת בלא שיידעו את המשיב אודות שימושים אלה וככל הנראה אף בלא שהמשיב יכול היה לדעת על כך. לאור ההסדר הדיוני התייתר הצורך בהבאתם של עדים נוספים, והשאלה היחידה אשר נותרה במחלוקת הייתה האם זכותו של המבקש במקרקעין היא בגדר "בר רשות הדירה", או שמא זכה המבקש ברשות בלתי הדירה בשטח המחלוקת.

2.בית משפט השלום (כב' השופט ד' גדול) פסק כי היות ומעשי הבניה של המבקש הינם "טריים וחדשים" כהגדרתו, והיות שהמבקש לא פנה בשלב כלשהו למשיב וביקש היתר לבנייתו ולשימושיו האחרים בשטח, לא זכה המבקש ברשות בלתי הדירה. רשות שכזו יכולה להשתכלל אך לאחר שנים רבות, וגם זאת באופן מצומצם ובמקרים נדירים. לפיכך החליט בית משפט השלום כי על המבקש לפנות את המקרקעין עד לתאריך שקבע בפסק דינו. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. במסגרת ערעורו ביקש המבקש להתיר הבאתן של ראיות נוספות המלמדות שהזכויות במקרקעין אינן שייכות למשיב ושהמשיב הקטין את חלקה 375 באופן היוצר סיכוי סביר שהמבנה הבנוי על שטח המחלוקת בנוי למעשה על חלקה 375, שאין מחלוקת כי המבקש הוא חוכרה החוקי.

3.בית המשפט המחוזי דחה ערעור זה. בפתח דבריו ציין בית המשפט המחוזי כי בקשותיו של המבקש לצרף ראיות חדשות במסגרת הערעור "אינן אלה ניסיון לנהל את המשפט מראשיתו לאחר שההליך בבית המשפט התנהל על-פי ההסכמה שהוגשה בין הצדדים". לגופו של עניין פסק בית המשפט המחוזי כי אין בראיות הללו כדי להשפיע על תוצאת המשפט משגדר המחלוקת במשפט הינה שאלת טיב הרשות של המבקש במקרקעין, הדירה או בלתי הדירה, שאלה שבה סמך בית המשפט קמא את ידו על הכרעת בית משפט השלום וקבע אף הוא כי המבקש אינו בר רשות בלתי הדירה, משלא הייתה קיימת בעניינו ציפייה שעל בסיסה הקים את המבנים בשטח המחלוקת. מכאן הבקשה שבפניי.

4.טוען המבקש בבקשתו שבפניי, כי הסכים להסדר הדיוני בבית משפט השלום היות שלא ניתנה לו שהות מספקת לבחון את הראיות החדשות שהוגשו על-ידי המשיב אך ימים ספורים עובר למועד הדיון, ולאור המלצתו של בית המשפט לעריכתו של הסדר שכזה. במצב דברים זה טוען המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות להביא ראיות נגדיות שיסתרו את ראיותיו של המשיב. המבקש מוסיף וטוען כי לאחר החתימה על ההסדר הדיוני ערך חיפוש ממושך בארכיון הציוני ובגנזך המדינה ומצא ראיות המוכיחות לטענתו, כי המשיב מכר את זכויותיו בשטח המריבה למי שממנו רכש המבקש את זכויותיו הוא, ומכאן שאין כל יריבות בין השניים. לדעת המבקש, היו מסמכים אלה בידי המשיב ובשליטתו ומכאן שיש בהסתרתם מעיני המבקש כדי להפר את חובת האמון שחב המשיב כלפי בית המשפט וכלפי האזרח. לבסוף גורס המבקש, כי השאלה המשפטית במקרה זה הינה באילו נסיבות רשאי בעל דין לסטות מהסדר דיוני ובאילו נסיבות מצווה בית המשפט להתעלם מקיומו של הסדר שכזה. שאלה זו, סבור המבקש, הינה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון .

5.לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ונספחיה השונים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשת רשות לערער תתקבל רק באותם מקרים יוצאי דופן המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). המבקש ניסה לשוות אופי עקרוני וראשוני לשאלה העומדת בבסיס הדיון, אך למעשה מדובר בשאלה אשר נדונה זה מכבר בפניו של בית משפט זה, כשם שמציין אף המבקש עצמו, ונקבעו בה הלכות לאורך השנים באופן המספק בסיס פעולה איתן לערכאות הדיוניות לצורך יישום הדין. כל שנותר עתה הוא ליישם את ההלכות בעניין זה, כשם שעשה בית המשפט המחוזי בהחליטו לאשר את ההסדר הדיוני. הלכה היא כי שאלת יישומו של דין במקרה קונקרטי אינה מעמידה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית (רע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2),69; רע"פ 101/05 בן יקיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2538; וראו גם החלטתי ברע"א 7581/06 ג'רני הפקות בע"מ נ' עובדיה (טרם פורסם, 8.11.06)).

6.גם לגופו של עניין סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. אין לקבל את דברי המבקש שלפיהם לא ניתן לו זמן מספיק לבחון את הראיות שעמדו בבסיס שאלת ההסדר הדיוני וכי הסכמתו להסדר הייתה תוצאה של "כניעה" כהגדרתו. אם אמנם חש המבקש כי לא ניתן לו זמן מספיק להתכונן לדיון, רשאי היה המבקש, שהיה מיוצג בהליך בפני בית משפט השלום, להגיש בקשה לדחיית הדיון באופן שיתאפשר לו להעמיק חקור וללקט ראיות שבאמצעותן יוכל להתמודד עם טענות המשיב. משבחר המבקש שלא לעשות כן, ותחת זאת להסכים להסדר הדיוני, אין לו להלין אלא על עצמו. כשם שציין בית המשפט קמא, שלב הערעור אינו "מקצה שיפורים" להבאתן של ראיות חדשות ואין להתיר את הבאתן של ראיות נוספות בערעור אם היה באפשרותו של המבקש להביאן בפני הערכאה הדיונית ואין בידיו הסבר מניח את הדעת להימנעותו מלעשות כן. לא שוכנעתי במקרה זה, כי לא היה בידיו של המבקש להביא את הראיות בדיון בפני הערכאה הדיונית ומכל מקום, אין בהסברים שסיפק כדי להצדיק את הימנעותו מהבאת הראיות. לאחר ההסדר הדיוני, עמדה השאלה בערעור רק על אופי הרשות שבה מחזיק המבקש במקרקעין, ומששאלה זו הוכרעה על-ידי שתי ערכאות, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לבחון את השאלה בפעם השלישית. עוד אוסיף, כי לו שוכנעתי כי במקרה שבו היו הראיות החדשות שביקש המבקש להוסיף לתיק מצויות בפני בית משפט השלום כשנתן החלטתו הייתה משתנה תוצאת פסק הדין, ייתכן והייתי נעתרת לבקשה זו בכדי למנוע עיוות דין, חרף ההסדר הדיוני (ראו רע"א 1099/00 בודקר נ' בודקר , תק-על 2000(1), 897). ברם לאחר עיון בראיות אשר הציג המבקש בתיק זה, כמו גם בתגובתו המפורטת של המשיב לכל ראיה וראיה, הגעתי למסקנה כי אין בראיות אלה כדי ללמד על זכות כלשהי של המבקש בשטח המחלוקת או כדי להוכיח כי שטח המחלוקת אינו בבעלות המשיב.

7.לפני סיום ברצוני להתייחס לטענה נוספת של המבקש, שלפיה נפלה טעות בכתובת צו הפינוי, המתבטאת בכך שמשתמע מן הצו כי מדובר בפינוי שתי דירות שונות בשתי חלקות שונות. לטענת המשיב, מבדיקה שערך נתברר לו כי לא קיימת טעות בצו הפינוי שכן זה מבוצע על פי גוש וחלקה ולא על פי כתובת. מקובלת עלי תשובת המשיב בעניין זה, ועם זאת מורה אני להסב את תשומת לבם של הגורמים הנוגעים בדבר לחשש זה על מנת להבטיח כי צו הפינוי יופנה אך לשטח המחלוקת.

6.אשר על-כן אני דוחה את בקשת הרשות לערער. משנדחתה בקשה זו, נדחית גם בקשת עיכוב הביצוע הנוגעת להחלטתי בבקשה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.