רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. יוסף בלולו

1.המשיב ניהל אצל המבקש (להלן: הבנק ) חשבון חוזר דביטורי במשך 8 חודשים. חלק נכבד מהפעילות בחשבון התבטא במשיכת כספים ובהפקדת שיקים שונים לחשבון, אותם קיבל מאדם בשם פנסו, אשר לטענתו שילם למשיב עבור ניכויים. בשנת 1996 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, בה טען להפרת חוזה על-ידי הבנק בכך ש-59 שיקים אשר הופקדו על-ידו בחשבונו ואשר הוחזרו על-ידי הבנקים הנמשכים ללא שכובדו, לא הוחזרו לידיו על-ידי הבנק. בקשה למחיקת כותרת שהגיש הבנק נדחתה. בקשת רשות להגן שהוגשה על-ידי הבנק התקבלה חלקית על-ידי בית משפט השלום, אך במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי התקבלה בקשתו של הבנק במלואה.

במהלך הדיון בפני בית משפט השלום, הוברר כי הבנק ניהל מחברת, שם נרשמו כל השיקים החוזרים, ובעת מסירתם ללקוח היה האחרון מוחתם ליד פרטי השיק. מחברת זו לא אותרה על-ידי הבנק, אך הוצג בפני בית המשפט עמוד אחד מצולם מתוכה, ממנו עלה כי שניים מהשיקים נשוא התובענה הוחזרו לפנסו. בית משפט השלום דחה את תביעת המשיב מהטעם שלא הוכח בפניו הנזק שנגרם למשיב מאי החזרת השיקים, אם אכן לא הוחזרו. בית המשפט קבע שגובה הנזק קשור בסיכויי הגבייה של כל שיק, ונתונים על כך לא הונחו בפניו. משכך, לא מצא בית משפט השלום מקום להידרש לשאלות אחרות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

המשיב הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בהרכב שלושה שופטים קבע שדי בנסיבות שהוכחו על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות שהשיקים הוחזרו לכתפי הבנק. הטעם לכך על-פי בית המשפט המחוזי הינו שמדובר ביסוד עובדתי שלילי, ולפיכך כמות ההוכחה הנדרשת מצד התובע היא מועטה ביותר. העובדה כי השיקים נמסרו לידי הבנק, ועל כך אין מחלוקת, וכי הבנק היה יכול להוכיח בנקל את החזרת השיקים על-ידי הצגתם במחברת החזרת השיקים, מספיקות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לידי הבנק. למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט אף לטענת הנזק הראייתי, וקבע כי ניתן להחיל במקרה זה את הדוקטרינה, וגם כך להגיע לתוצאה שנטל הבאת הראיות מועבר לכתפי הבנק. בית המשפט קבע כי העדויות שנשמעו מטעם הבנק היו בלתי קוהרנטיות, ולכן לא היה ניתן לבסס עליהן ממצא לטובת הבנק. לפיכך קבע בית המשפט כי הבנק לא הוכיח את החזרת השיקים. באשר לגובה הנזק קבע בית המשפט את גובהו בדרך של אומדן והעמידו על 20% מסכום השיקים שחוללו.

2.הבנק טוען בבקשה זו כי יש לתת לו רשות לערער, שכן ערכאת הערעור קבעה ממצאים שלא נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ולפיכך ממצאים אלו נדונו למעשה רק בפני ערכאה אחת. לגופו של עניין טוען הבנק כי בית המשפט המחוזי, על אף שלא אמר זאת מפורשות, החיל בפסק דינו באופן תקדימי את דוקטרינת הנזק הראייתי במובנה הנזיקי-מהותי, להבדיל ממובנה הראייתי-דיוני. הבנק מסיק זאת מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אי החזרת השיקים שללה מהמשיב את יכולתו לתבוע את מושכיהם בעילה שטרית. הבנק מציין כי אובדן השיק אינו מהווה מכשול בפני הגשת תביעה על-פי העילה השטרית, ומסיק, אם כן, שבית המשפט המחוזי פיצה את המשיב על נזקים ראייתיים שנגרמו לו מאובדן השיקים. הבנק מציין כי בכך יש אף חריגה מהמסגרת הדיונית שהונחה, שכן התביעה הוגשה בעילה חוזית ולא נזיקית.

טענה נוספת בפי הבנק הינה שלא היה מוצדק במקרה זה להשתמש בכלל החריג של קביעת נזק בדרך של אומדן שיפוטי. הסיבה לכך, לדעת הבנק, הינה שבמקרה זה האחראים הישירים לנזק שנגרם למשיב הינם מושכי השיקים שלא שילמו תמורתם ולא הבנק. כמו כן טוען הבנק כי המשיב היה יכול להביא נתונים מהותיים לקביעת הנזק בקלות יחסית.

טענות נוספות שמעלה הבנק נוגעות לאי הוכחת העסקה שנטענה כל-ידי המשיב בינו לבין פנסו; לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר נטל הראייה; ולקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בנוגע לאי החזרת השיקים למשיב על-ידי הבנק.

3.דין הבקשה להידחות. דוקטרינת הנזק הראייתי עלתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר של העברת נטל הראייה בלבד, ולא בהקשר של הנזקים שנגרמו למשיב. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לדוקטרינה זו על מנת להגיע לתוצאה אליה הגיע, שכן נימוקו העיקרי להעברת נטל הראייה היה הצורך של המשיב להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי. באשר לקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין הנזק שנגרם, לטעמי הצדק עם המבקש שהיה מקום לפרט ולהרחיב בעניין זה ולהסביר מהו הנזק שנגרם למשיב מהפרת החוזה על-ידי הבנק, אך בכך אין די על מנת להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. באשר לדבריו של בית המשפט המחוזי, לפיהם סוכלה אפשרותו של המשיב לגבייה שטרית של השיקים, אני סבורה כי הכוונה היתה כי מן המשיב נמנעה האפשרות להגיש את השיקים לביצוע מיידי בלשכת ההוצאה לפועל, וכי היה עליו להגיש תביעות לבית המשפט על מנת לזכות בתשלום עבור השיקים שאבדו. אין ספק כי בכך נגרם למשיב נזק ממוני שרשאי היה בית המשפט המחוזי לפצותו עבורו. אני סבורה כי לו היה בית המשפט המחוזי מפצה את המשיב על נזק ראייתי שנגרם לו מאובדן השיקים, משום שסבר לכאורה, כטענת המבקש, שהמשיב לא יכול היה להיפרע ממשלמי השיקים בשל אובדנם, היה סכום הפיצוי עולה על 20% מסכום השיקים שחוללו. משכך נופלת טענה זו של המבקש.

באשר לטענתו של הבנק הנוגעת להחלת הכלל בדבר אומדן הנזק על מקרה זה, לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יישומה של הלכה כלשהי על עובדות ונסיבות המקרה הספציפי נתונה לשיקול דעתן של הערכאות דלמטה, ואינה מצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי (רע"פ 88/04 ורטהיימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.4.04)). אף שאר טענותיו של הבנק לא מעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בהן (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). יוער כי אף העובדה שנקבעו בערכאת הערעור ממצאים עובדתיים שבית משפט השלום לא נדרש אליהם אינה מצדיקה בהכרח מתן רשות לערער. בנסיבות מקרה זה הגעתי למסקנה כי אין מקום למתן רשות כזו.

הבקשה איפוא נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיב לבקשה, אין צו להוצאות.