רע"א 1957/09 דוד מנצור נ. עו"ד תמר ברלינר

1.

בפני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי), אשר קיבל את בקשת רשות הערעור של המשיבה 1, והפך את החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' ס. הנשיא, השופט י' וגנר) אשר אישר את בקשת המבקש לתיקון כתב התביעה.

2.

התשתית העובדתית הנה כדלקמן: המבקש הינו בעליה של חברה שהייתה בהליכי פירוק. המשיבה 1 מונתה ככונסת הנכסים של החברה בהמלצת המשיב 2. ביום 16.5.05 הגיש המבקש תובענה נגד המשיבה לפיצויו עבור נזק שנגרם לו בעקבות רשלנותה לכאורה של המשיבה בתפקידה ככונסת הנכסים של החברה בבעלותו. במועד הגשת התובענה, העמיד המבקש את סכום הסעד המבוקש על סך 600,000 ₪. ביום 10.2.08 הגיש המבקש בקשה לתיקון הסכום הנתבע ל-2,771,740 ₪. ההנמקה לבקשה הייתה כי רק לאחר מועד הגשת התובענה, בעת הועברו לידיו מספר מסמכים מטעם הבנק, פנה לשני מומחים לשם חישוב הריבית המגיעה לו במסגרת התובענה. המומחים חיוו דעתם כי עקב שיעור הריבית החריג שהיה נהוג בבנק בתקופה הרלוונטית לתובענה יש להעמיד את סכום התביעה על הסכום הנקוב בכתב התביעה המתוקן.

3.

בית משפט השלום קיבל את הבקשה ואישר את תיקון כתב התביעה של המבקש. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שאין מדובר בהוספה של עילת תביעה חדשה לתובענה, אלה בהרחבת סכום הסעד בגין עילת התביעה המקורית. מסקנה זו התבססה על הסברה כי מדובר בתיקון סכום הריבית שהינו אלמנט טכני בלבד שאינו משנה באופן מהותי את הפלוגתאות הבסיסיות בין הצדדים. כיוון שנקבע כי אין מדובר בעילת תביעה חדשה, דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי מדובר בעילה שכבר התיישנה במועד התיקון.

4.

בקשת רשות ערעור על החלטה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי המשיבה 1. בית המשפט קיבל את הבקשה, והחליט להפוך את החלטתו של בית משפט השלום ולמנוע את תיקון כתב התביעה על ידי המבקש. בית המשפט המחוזי ביסס החלטתו על הקביעה כי התיקון שהתבקש מהווה עילת תביעה חדשה, אשר התיישנה במועד הגשת בקשת התיקון, ועל כן אין להתירו. בית המשפט קבע כי הטענה לזכאות לתוספת ריבית מיוחדת דורשת הוכחה, באופן שונה מהזכאות לריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

5.

נגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הבקשה לתיקון סכום התביעה היוותה עילת תביעה חדשה. לטענתו, בקשה להוספת הפרשי הצמדה וריבית לקרן חוב אינה מהווה עילת תביעה נפרדת, אלא מדובר בכלי דיוני שמטרתו להעמיד את הניזוק במצב בו היה מצוי אם המזיק היה מקיים את חובותיו כדין. המבקש תמך את טענתו זו לגבי מעמדה של תביעה לריבית בפסיקתו של בית משפט זה. המבקש הוסיף כי טענות התיישנות כלפי התובענה כולה הועלו על ידי המשיבה ונדונו ונדחו על ידי בית משפט השלום, ועל כן אין מקום להעלותן פעם נוספת במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה. לטענת המבקש, הלכתו של בית משפט זה הינה כי יש להיעתר לבקשות לתיקון כתבי תביעה ברוחב לב, במיוחד כאשר מדובר בבקשה המוגשת בשלבים המוקדמים של הדיון, והחלטת בית המשפט המחוזי עולה כדי הפרה של הלכה זו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסיקת בית המשפט דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי יישומה של הלכה שיפוטית על עובדותיו הקונקרטיות של מקרה ספציפי נתונה לשיקול דעתן של הערכאות דלמטה, ואינה מצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי (רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסמה, 16.1.06)). במקרה זה, ליבה של הבקשה מתייחסת ליישום הדין בתחום ההבחנה בין עילות תביעה ודיני ההתיישנות, על הנסיבות הספציפיות של מקרה זה, כאשר המבקש בעצמו הפנה במסגרת טיעוניו להלכות הרלוונטיות הנוגעות לשאלות המשפטיות העולות מבקשתו. איני סבורה כי מהבקשה עולות שאלות כלליות בעלות השלכות רוחביות אשר בית משפט זה טרם פסק בהן. שתי הערכאות דלמטה דנו בטענותיהם של הצדדים והכריעו בהן מאופן מנומק, ואין מקום לקיומו של דיון בפני ערכאה נוספת בשלישית.

יתר על המידה, ומבלי להביע עמדה בנושא, גם במקרה בו נפלה טעות בהכרעותיהם של בתי המשפט דלמטה,

אין בכך כדי להצדיק ערעור שני ברשות (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח (לא פורסמה, 28.12.92); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( לא פורסמה, 18.6.06).

לאור כל זאת, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.