רע"א 3560/10 ישראל זרגרי נ. המועצה המקומית זכרון יעקב

1.

בחודש יולי 1991, נחתם בין המבקש לבין המשיבה 1 (להלן: המועצה ) חוזה שעניינו השכרת מבנה המשמש כקיוסק. חודשים ספורים לאחר מכן, חלה המבקש במחלת כליות ונבצר ממנו בשל כך להפעיל את הקיוסק. לטענת המבקש, הוסכם בין הצדדים כי לכשיתייצב מצבו הרפואי, הוא ישוב להפעיל את הקיוסק, ועד אז יידחו חיוביו. בשל מצבו הרפואי של המבקש ובשל סיבות נוספות, הקיוסק לא חזר לפעולה, ובשנת 2005 הגישה המועצה תביעה לבית משפט השלום בחדרה שבה נתבקשה הריסתו. התביעה נתקבלה במעמד צד אחד, והקיוסק נהרס על-ידי המועצה. המבקש ביקש לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, בין היתר בשל הטענה כי הוא למעשה דייר מוגן. בית משפט השלום דחה בקשה זו, אך ערעורו של המבקש על החלטה זו התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גריל, י' עמית ו- מ' פינקלשטיין ), שהורה על השבת הדיון לערכאה הדיונית. הצדדים הסכימו – מאחר שהקיוסק כבר נהרס – על קבלת תביעת המועצה בכפוף לכך שהמבקש יוכל לטעון, בהליך נפרד, לגבי זכויותיו בנכס לשם קבלת פיצוי כספי.

2.

המבקש אכן פתח בהליך נפרד, שבמסגרתו הגיש לבית משפט השלום בחדרה תביעה לפיצוי כספי בגין זכויותיו בקיוסק שנהרס. בית משפט השלום (כב' השופט א' גופמן ), קבע כי המבקש אכן היה דייר מוגן בנכס, אך כי הוא נטש אותו בשנת 1991 ולא חזר להפעילו או דאג לתחזוקתו במהלך שנים שחלפו עד למועד ההריסה. עוד נקבע כי נסיבות העניין מלמדות שהמבקש לא התכוון לשוב לנכס, שכן הוא לא הביע בו עניין במשך יותר מעשור, ואף לא עשה ניסיונות להפעילו באמצעות אחר או לשמור על תחזוקתו במשך השנים הרבות שחלפו. בית המשפט העיר כי המבקש לא שילם את דמי השכירות שבהם הוא חב, בלא שהוכחה הסכמת המועצה לדחיית חיוביו. נוכח כל האמור, נדחתה תביעתו של המבקש.

3.

ערעורו של המבקש על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא , כ' סעב

ו- א' קיסרי ), לאחר שנמצא כי אין עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בעניין נטישתו בפועל של המבקש את הנכס. בית המשפט הוסיף והעיר, כי גם אם לא ניתן לייחס למבקש נטישה של הנכס בראשית התקופה – בשל מחלתו הקשה – ניתן לעשות כן לגבי השנים שקדמו להריסת הקיוסק, שבמהלכן המבקש לא עשה דבר על-מנת להמשיך ולהחזיק בנכס או כדי להביע את רצונו לשוב ולהפעילו, בעצמו או על-ידי אחר.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה בכך שראו בהימנעותו מהפעלת הקיוסק כ"נטישה", וזאת על אף מחלתו הקשה, ועל אף טענתו כי נציגי המועצה הסכימו להשהיית פעילות הקיוסק עד שתתאפשר הפעלתו על-ידי המבקש. עוד נטען כי המבקש רצה לשוב ולהפעיל את הקיוסק, בייחוד לאחר השתלת כליה שעבר בשנת 2001, אך נציגי המועצה ביקשו ממנו להמתין לסיום עבודות תשתית שהתנהלו בסביבות הנכס. עוד טוען המבקש כי עילת פינוי של דייר מוגן בגין נטישה קמה רק ממועד מתן פסק-דין שבו נקבע כי הוא אכן נטש את הנכס, בעוד שבמקרה דנן הריסת המבנה נעשתה לפני שפסק-דין כאמור ניתן. לשיטתו, בעת הריסת המבנה הוא עדיין היה בגדר דייר מוגן, ולכן הוא זכאי לפיצוי.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, לא מצאתי כי היא מעלה שאלה מעין זו. יתר על כן, מרבית טענותיו של מבקש הן "ערעוריות" ועובדתיות באופיין, והליך של רשות ערעור אינו הזירה ההולמת לליבונן. הטענות העוסקות בשאלת "נטישת" המבקש את הנכס ואובדן זכויותיו כדייר מוגן, מבקשות להשיג על יישומן של הלכות ידועות ומוכרות על נסיבות המקרה – וגם זו איננה עילה למתן לרשות ערעור (רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.06)).

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.