רע"א 10265/09 עו"ד אריה מוסקוביץ נ. חברת לב התמר השקעות בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו- ר' לבהר שרון ), שקיבל חלקית ערעור שהגישו המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' תמיר ).

1.

בסוף שנת 2002, על רקע היכרות מוקדמת בין המבקש ובין המשיב 3 (להלן: דגני ), שהיה בעברו מנהל סניף הבנק שבו ניהל המבקש את חשבונותיו, העביר המבקש את תיק ההשקעות שלו לניהול המשיבים. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום, שבה נטען כי המשיבים ניהלו את תיק ההשקעות שלו "בצורה אלימה", השקיעו באפיקים ספקולטיביים בסיכון גבוה – תוך הפרת חובת התאמת השירות ללקוח, וכן כי הם ביצעו פעולות סרק לשם גביית עמלות נכבדות ("חִיבּוּץ"), כך שתיק ההשקעות שלו הגיע לכדי יתרת חובה. המבקש טען כי פעולותיהם אלה של המשיבים גרמו לו לנזק כספי כבד. בית משפט השלום (כב' השופט מ' תמיר ) העדיף את גרסתו של המבקש שלפיה הוא לא ביקש לסחור באפיקים ספקולטיביים בסיכון גבוה, ומכאן שהמשיבים הפרו את חובת התאמת השירות ללקוח. לעניין החיבוץ נקבע כי המשיבים לא הצליחו להפריך את החשד שנעשו בתיק ההשקעות פעולות מיותרות תוך התעלמות מטובתו של המבקש. עוד נקבע כי המשיב 3 חייב לפצות את המבקש גם מטעמים נוספים, של מצג שווא רשלני וחוסר תום לב במשא ומתן. בסיכומו של דבר נפסק כי המשיבים, ביחד ולחוד, ישיבו למבקש את סכום השקעתו הראשונית, בסך 100,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.

2.

ערעורם של המשיבים על פסק דין זה התקבל בחלקו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו- ר' לבהר-שרון ), כך שהוטל על המבקש אשם תורם בגובה של 40%. זאת, בין היתר, משום שנמצא כי המבקש היה מודע לכך שמדובר באפיק השקעה בעל סיכון. בית המשפט לא ראה להידרש לשאלת החיבוץ, אך העיר – למעלה מן הצורך – כי קיים ספק אם יסודות עוולת החיבוץ הוכחו כדבעי במקרה דנן.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקש טוען כי פסק הדין נושא בקשה זו עוסק בסוגיות חשובות בדיני ניירות הערך, בעלות השלכות רוחב על ציבור המשקיעים בשוק ההון, שלא נידונו בפני בית משפט זה, ולכן קיימת – ברמת העיקרון – הצדקה ליתן רשות ערעור. לטענת המבקש, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומו של אשם תורם, אינן עולות בקנה אחד עם שיטת הפיצוי שנקבעה בהלכה הפסוקה. להשקפתו, נוכח הקביעות כי הופרה חובת התאמת השירות לצרכי הלקוח וכי בוצע חיבוץ בתיק ההשקעות, המסקנה המתבקשת היא השבת המצב לקדמותו – דהיינו, השבת סכום ההשקעה הראשוני בשלמותו – ואין מקום לייחס לו אשם תורם. עוד נטען כי אמירת האגב של בית המשפט המחוזי בנוגע לנטל ההוכחה של עוולת החיבוץ סותרת עקרונות משפטיים כלליים וכן מנוגדת להוראות הדין האמריקאי בנושא זה.

4.

בהתאם להחלטתי מיום 11.8.10, הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה. המשיבים סבורים כי לא עולה מהבקשה שאלה משפטית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", וכי הכרעתו בית המשפט המחוזי בעניין האשם התורם – שעליה משיג המבקש – מוגבלת לדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני. גם לגופם של דברים, סבורים המשיבים כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי לייחס למבקש אשם תורם, הואיל ונמצא כי הוא היה מודע לאופן ניהול תיק ההשקעות ונטל על עצמו סיכון. להשקפת המשיבים, אין כל ביסוס בדין לעמדת המבקש שלפיה כלל לא ניתן לייחס אשם תורם למשקיע בנסיבות שבהן נפסקת השבה. עוד נטען בתגובת המשיבים כי התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנושא החיבוץ היתה אגבית בלבד וללא משמעות אופרטיבית, ואין מקום ליתן רשות ערעור בעניינים כגון דא.

5.

בע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ , פ"ד נג(3) 385 (1999) (להלן: עניין קרטין ), סקר בית המשפט שלוש שיטות שונות לחישוב הפיצוי המגיע למשקיע בניירות ערך אשר מנהל תיק ההשקעות הפר את חובותיו כלפיו. בנסיבות העניין שם, אימץ בית המשפט שיטת פיצוי שלפיה "זכאי הנפגע לפיצויים העולים כדי ההפרש בין סכום השקעתו המקורית לבין ערך השוק של ההשקעה סמוך ליום גילוי ההפרה (rescissionary damages) " ( שם , בעמ' 406 ). יחד עם זאת, בית המשפט לא קבע הלכה נוקשה, אלא פסק כי ניתן יהיה לבחור בין שלוש שיטות הערכת הנזק המוצעות בפסק הדין, או בשיטות אחרות "על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה" (ראו גם: דנ"א 5083/99 עתרת ניירות ערך (2000) נ' קרטין (לא פורסם, 8.5.00)). בענייננו, בית המשפט המחוזי מצא לייחס למבקש אשם תורם בשיעור של 40%, כך שיושב לו רק חלק מסכום ההשקעה הראשוני. נוכח המתווה הגמיש שנקבע בהלכת קרטין – ומבלי לנקוט עמדה לגופה של המחלוקת בין הצדדים – לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי ביקש לחרוג מהלכה זו. כפי שנפסק לא אחת, יישום הלכה על נסיבותיו של מקרה קונקרטי אינו מסוג העניינים המקימים עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 3560/10 זרגרי נ' המועצה המקומית זכרון יעקב

(לא פורסם, 11.8.10); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.06) ).

6.

גם בהשגותיו של המבקש על הערת בית המשפט המחוזי בנוגע לשאלת החיבוץ אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. הערה זו נאמרה למעלה מן הצורך ולא היתה לה משמעות אופרטיבית. לעניין זה יפים דבריה של חברתי השופטת ע' ארבל שציינה באחת הפרשות כי "הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי תהא השאלה העקרונית שעליה מצביע מבקש רשות הערעור נכבדה אשר תהא – כל עוד הערכאה הדיונית דנה בשאלה זו כבדרך אגב ולא כשאלה העיקרית הדרושה להכרעה, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור" (בע"מ 9624/07 פלונית נ' פלונים (לא פורסם, 29.5.08); ראו גם: רע"א 8509/07 פמר חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע''מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע''מ (לא פורסם, 4.6.08); רע"א 2508/06 כהן נ' לוי (לא פורסם, 27.9.06)).

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות.

בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות.