רע"א 8509/07 פמר חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע''מ באמצעות מנה נ. בנק די

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן), אשר דחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'ק), לפיה נדחתה על הסף תביעה כספית שהגישו המבקשות נגד המשיב מחמת התיישנות.

1.

מקורה של המחלוקת בין הצדדים הוא בדירה שנבנתה על-ידי המבקשת 1 (להלן: החברה ), נמכרה לבנה של המבקשת 2 ועברה לבעלותה של המבקשת 2 מכח צו ירושה. החברה משכנה את הזכויות בדירה לטובת המשיב ללא ידיעתה של המבקשת 2. ביום 29.1.98 הגיש המשיב בקשה להוצאה לפועל למימוש המשכון בדירה בגין חוב לכאורה של החברה בסך 1.4 מיליון ₪ (להלן: בקשת המימוש ). אז, הגישה המבקשת 2 תביעה נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות בדירה והמשכון בדירה בטל. בית המשפט המחוזי בבאר שבע מצא כי המבקשת 2 הינה בעלת הזכויות בדירה, אולם המשכון גובר על זכויותיה (להלן: ההליך הקודם ). במחצית השנייה של שנת 2003 מכר כונס נכסים מטעם המשיב את הדירה.

2.

ביום 6.2.05 הגישו המבקשות לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המשיב, במסגרתה טענה החברה כי במועד הגשת בקשת המימוש לא היה לה כל חוב למשיב ועל כן כל תמורה שקיבל בעבור מכירת הדירה שייכת לה. המבקשת 2 טענה מצידה כי במימוש המשכון ביצע המשיב נגדה עוולות שונות בנזיקין - לרבות תרמית, השגת גבול במקרקעין ורשלנות במימוש המשכון - וכן עשיית עושר ולא במשפט. המשיב, מצידו, הגיש לבית המשפט בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בית משפט השלום קיבל את הבקשה לסילוק על הסף בקובעו כי המועד בו נוצרו עילות התביעה של המבקשות - כמשמעו בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק ) - הוא מועד הגשת בקשת המימוש. משחלפו למעלה משבע שנים ממועד זה ועד הגשת התביעה, קבע בית המשפט כי התביעה התיישנה ויש לדחות אותה על הסף. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי המבקשת 2 לא הצליחה להוכיח את הטענה לפיה נודע לה על פתיחת הליכי מימוש המשכון רק כחצי שנה לאחר תחילתם, ולפיכך לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8 לחוק בדבר גילוי מאוחר של עובדות המהוות חלק מעילת התביעה.

3.

המבקשות ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט עמד על כך שביסודה של עילת התביעה עומדת הטענה כי ביום בו הוגשה בקשה המימוש לא היה לחברה כל חוב כלפי הבנק. משכך, קבע בית המשפט כי קיימת הודאת בעל דין בכתב התביעה עצמו באשר למועד בו נוצרה עילת התביעה. בנוסף, ניתח בית המשפט את עובדות המקרה ומצא שבית משפט השלום צדק בקובעו כי מועד הולדת עילות התביעה השונות לפי סעיף 6 לחוק הוא המועד בו הוגשה בקשת המימוש וכי המבקשת 2 לא הצליחה להוכיח כי חל החריג המנוי בסעיף 8 לחוק.

מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי - בבחינת למעלה מן הדרוש - כי היה מקום לדחות את התביעה על הסף גם מהטעם של מעשה בית דין. זאת, מאחר שביסודו של ההליך הקודם עמדה אותה טענה העומדת במוקד ההליך הנוכחי, היא הטענה בדבר היעדר חוב של החברה כלפי המשיב. לעניין זה, קבע בית המשפט כי דחיית תביעתה של המבקשת 2 בהליך הקודם יוצרת השתק עילה המונע ממנה להעלות טענות הנוגעות להיעדר חוב בהליך הנוכחי, וזאת אף אם במסגרת ההליך הקודם לא נקבעו ממצאים עובדתיים לעניין קיומו של החוב. בית המשפט הוסיף כי השתק העילה חל גם על החברה לאור מעורבותה בניהול ההליך הקודם. בסיכומם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי דין הערעור להידחות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקשות טוענות כי בקשתן מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינן ומצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, טוענות הן כי הערכאות דלמטה סטו מההלכה הנוהגת בפסיקת בית משפט זה לגבי המועד בו נוצרת עילת תביעה לצורך דיני ההתיישנות. לטענתן, מאחר ועילות התביעה העומדות בבסיס תביעתן כוללות יסוד של נזק, הרי שכל עוד לא התרחש נזק זה לא ניתן לומר שעילות התביעה נולדו. לשיטתן, הנזק שנגרם להן התרחש רק במועד בו מומש המשכון על הדירה והבנק קיבל את כספי התמורה ממכירתה. המבקשות מוסיפות כי במועד בו הוגשה בקשת המימוש היה הנזק שנגרם להן בגדר נזק פוטנציאלי בלבד וכי לא היה באפשרותן להגיש כל תביעה בשלב זה. לחלופין, טוענות המבקשות כי הערכאות דלמטה שגו כאשר קבעו כי הן ידעו על בקשת המימוש כבר באותו יום בו הוגשה. לדבריהן, היה על בית המשפט להניח כי חלפו מספר ימים עד שנודע להן על הבקשה, ומאחר והתביעה הוגשה שבע שנים ותשעה ימים מיום הגשת הבקשה, הרי שלא התיישנה.

שנית, יוצאות המבקשות נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומו של מעשה בית דין בנסיבות המקרה. לטענתן, משנקבע כי גובהו של החוב ועצם קיומו לא נידון בפסק הדין בהליך הקודם, הרי שבית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי פסק הדין יצר מעשה בית דין. זאת, לאור ההלכות הנוהגות בעניין זה, לפיהן רק קביעה פוזיטיבית הדרושה להכרעת הדין יוצרת מעשה בית דין. המבקשות מוסיפות כי בהתאם להסדר דיוני בין הצדדים שאלת קיומו של חוב בין החברה למשיב כלל לא נידונה בהליך הקודם, ועל כן לא הובאו ראיות לעניין זה וממילא לא נקבעה כל קביעה לגביו. המבקשות מוסיפות כי העילה שעמדה ביסודו של ההליך הקודם, תוקפו של המשכון, אינה זהה לעילה העומדת במוקד הליך זה - הנזק שנגרם למבקשות כתוצאה ממימוש המשכון, וגם מטעם זה לא יצר ההליך הקודם מעשה בית דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייענה לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . לא מצאתי כי הבקשה שלפני - שעיקרה בשאלת המועד בו נוצרה עילת התביעה של המבקשות - מעוררת שאלה מסוג זה. עיון בבקשה מגלה כי הטענות שמציגות המבקשות תחומות בנסיבותיו העובדתיות של המקרה דנן וביישום ההלכות הנוהגות בדיני ההתיישנות עליהן. בכך, כידוע, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל נ' בלולו (לא פורסמה, 16.1.2006); רע"א 4349/07 סאמר נ' וקסמן (לא פורסמה, 17.9.2007)). מעבר לכך, אוסיף כי אף אם שגו הערכאות דלמטה ביישום הדין החל ביחס לעילות התביעה הכוללות יסוד של נזק, ומבלי לקבוע עמדה בעניין, אין בכך כדי להצדיק היענות לבקשה (ראו למשל: רע"א 5568/92

שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (לא פורסמה, 28.12.1992); רע"א 6334/06 חסאן נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (טרם פורסמה, 28.1.2007)). מה גם, שהמבקשות לא פירטו בבקשה את עילות התביעה הנטענות, כך שלא ניתן לבחון את טענותיהן לאשורן.

עוד אוסיף, כי לא מצאתי להידרש לגופה של הטענה הנוגעת לקיומו של מעשה בית דין בנסיבות המקרה. שכן, בית המשפט המחוזי התייחס לסוגיה זו בבחינת למעלה מן הדרוש, כאשר לא היה בכך להשפיע על התוצאה אליה הגיע (ראו לעניין זה: רע"א 4437/05 עיריית רעננה נ' גדעוני (לא פורסמה, 28.12.2005); רע"א 2508/06 כהן נ' לוי (לא פורסמה, 27.9.2006)).

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.