בע"מ 9624/07פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיאה מ' ארד, וכב' השופטים י' עדיאל וי' וילנר), אשר קיבל את ערעורה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) ודחה את ערעורה שכנגד של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס), אשר הכריע בתביעתה של המשיבה לסילוק יד של המבקשת ולחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש בנכס הרשום על שם המשיבה.

2.

המחלוקת בין הצדדים עניינה נכס המצוי בירושלים, המורכב ממחסן, שירותים וחניה בקומת קרקע, ואשר בו מנהלת המבקשת מכון קוסמטיקה משנת 1989 (להלן: הנכס ).

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: המבקשת והמשיב 2, הוא בנה של המשיבה, נישאו בשנת 1978. ביום 24.1.2001 ערכו המשיבה ובעלה המנוח צוואה, בה נקבע כי ביום פטירתו של אחד מהם יועבר מלוא רכושם לבן הזוג הנותר בחיים. עוד נקבע כי לאחר פטירת בן הזוג השני יועבר הנכס נשוא דיוננו למבקשת. ביום 1.5.2001 נפטר בעלה של המשיבה, ובהתאם לכך, נרשמה זו במרשם המקרקעין כבעלת מלוא הזכויות בנכס. בשנת 2001 נפרדו המבקשת והמשיב 2, אף שנכון ליום מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הם טרם התגרשו. יצויין, כי בחודש יוני 2002 חתמו המבקשת והמשיב 2 על הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר בו נקבע, בין היתר, כי "הבעל מתחייב כי כל עוד תעבוד האישה במכון לקוסמטיקה... הוא לא יגבה ממנה שכר דירה, ואינו מוסמך, כל עוד הנכס רשום על שמו, לדרוש פינוייה". בחודש יוני 2003 פנתה המשיבה במכתב למבקשת, בו הודיעה לה על ביטול הרשות שניתנה לה להשתמש בנכס ללא תמורה, ודרשה את סילוק ידה מהנכס. משזו לא נענתה, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבה בחלקה, והורה למבקשת לפנות את הנכס בתנאי שישולמו לה תשלומים בגין מחצית עלות השיפוץ בנכס על סך 13,000 ₪ ומחצית עלות בניית מעלית בנכס בסך 140,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה. כן הורה בית המשפט כי המשיבה תהא זכאית לקזז מסכומים אלו את דמי השכירות בנכס בסך 350$ לחודש החל מאוגוסט 2003, הוא המועד בו דרשה מהמבקשת לפנות את הנכס. בית המשפט דחה את טענותיה של המבקשת כי מחזיקה היא בנכס כדין – אם מכוח מתנה ; התחייבות לתת מתנה; היותה בת רשות בנכס; הסכם חלוקת הרכוש בינה לבין המשיב 2; ודיירות מוגנת. כן נדחו טענות המבקשת לחוסר תום-לב מצד המשיב 2.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו המשיבה והמבקשת ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי. ערעורה של המשיבה צומצם לשאלת חיובה לפצות את המבקשת בגין השקעתה בבניית המעלית בסכום של 140,000 ₪. ערעורה שכנגד של המבקשת הופנה נגד קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן אין לה זכויות בנכס הנדון, וכי עליה לשאת בדמי שימוש ראויים עבור התקופה מאז נדרשה על-ידי המשיבה לפנות את הנכס ועד לפינויו בפועל. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורה שכנגד של המבקשת. נקבע, כי משנדחתה טענת המבקשת כי היא בעלת זכויות בנכס וכי אין לפנותה ממנו, לא היה מקום לחייב את המשיבה, בעלת הנכס, בגין הוצאות התקנת מעלית עבור נכס הנמצא בקומת קרקע. אשר לערעורה שכנגד של המבקשת, בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ומסקנותיו המשפטיות מקובלות עליו, ולפיכך לא נמצאה עילה להתערבותו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

לטענת המבקשת, השאלה המרכזית עליה נסוב ערעורה לבית המשפט המחוזי היתה: "זכותו של אחד מבני הזוג שערכו צוואה הדדית בה ציוו נכס מסוים לאחד היורשים, לשנות את צוואתו לאחר מות בן הזוג, ולשלול מאותו יורש את הנכס שניתן לו בצוואה הדדית, וזאת בתקופה שלפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה". המבקשת מלינה על כך ששאלה זו, אשר לטענתה טרם הוכרעה בבית משפט זה, כמו גם טענות נוספות, לא זכו לכל התייחסות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגופה של השאלה, לטענת המבקשת, אין אחד הצדדים לצוואה משותפת זכאי לשנות כל הוראה בדבר העברת נכס לאחר פטירת הצד השני. כן טוענת המבקשת לחוסר תום-לב של המשיבה בעצם הגשת תביעת הפינוי לאחר מות בעלה המנוח, שכן תביעה זו היא בניגוד לרצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואה.

בנוסף, המבקשת מעלה שלל טענות המצביעות, לדבריה, על שגיאות שונות אשר נפלו בפסקי דינן של הערכאות דלמטה. כך, טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את טענתה כי המשיבה ובעלה המנוח התחייבו לתת לה במתנה את המחסן; כי טעה בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את טענתה כי המחסן ניתן לה במסגרת הסכם ממון והסדר רכוש. לחלופין, טוענת המבקשת כי טעה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי המשיבה רשאית לקזז מסכום הפיצויים את עלות דמי השימוש במחסן; כי טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענתה כי יש להתנות את פינויה בהחזרת מלוא ההוצאות שהשקיעה במחסן; וכי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את ערעורה של המשיבה באשר להוצאות התקנת המעלית. לסיום ולחלופין, טוענת המבקשת כי אף אם אין המדובר בהתחייבות לתת מתנה, הרי שמדובר בהענקת רשות בלתי הדירה, וכי בית המשפט רשאי, משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות או להתנות את ביטולה בפיצוי בר הרשות על שינוי מצבו לרעה.

4.

עיינתי בבקשה ובפסקי דינן של הערכאות דלמטה ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלות עקרוניות, החורגות מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, המבקשת לא הצביעה על שאלה שכזו.

טענתה הראשונה של המבקשת נוגעת, כאמור, להיעדר התייחסות מצד בית המשפט המחוזי לטענתה בערעור בעניין זכותו של צד לצוואה הדדית לשנותה לאחר פטירת הצד השני. ואולם, עיון בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מעלה כי כל התייחסותו לשאלת זכותה של המשיבה לבטל את הצוואה הינה בבחינת אמרת אגב. ובמילותיו של בית המשפט:

"ראש וראשונה אציין, כי היות והכרעתי, כאמור לעיל, כי אין ביכולתה של הנתבעת להסתמך על האמור בצוואה ההדדית לצורך החלת סעיף 5(ב) לחוק המתנה ורכישת בעלות על הנכס בחיי התובעת, ומשלא עומדת בפני בקשה לקיום צוואת המנוח או כל תביעה אחרת על-פי חוק הירושה, ממילא אין כל נפקות והשפעה לשאלת זכותה של התובעת לבטל את הצוואה, ואין כל צורך להכריע בה" (סעיף 17 לפסק הדין).

לפיכך, משקבע בית המשפט המחוזי כי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מקובלות עליו, ממילא נתייתר הצורך שלו לדון בטענתה זו של המשיבה, שהרי אין חובה על בית משפט להידרש לטענות אשר אינן בעלות השלכה על ההכרעה (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד לז(3) 60, 70 (1983); רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681 (1988)).

גם טענתה של המערערת כי שאלה זו טרם נידונה בבית משפט זה אין בה כדי לסייע לה, וזאת משני טעמים: בראש ובראשונה, דינה של הטענה להידחות לגופה. השאלה עליה מצביעה המבקשת נידונה בפסק דינו של בית משפט זה בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל

(לא פורסם, 4.2.2007), אשר עסק, בין היתר, בשאלת זכותו של בן זוג אשר ערך צוואה הדדית עם בת זוגו, לשנות את צוואתו לאחר מותה, על-פי הדין הקיים טרם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 12 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא בענייננו אף מתיישבת עם דעת הרוב בפסק הדין האמור.

שנית, ולמעלה מן הדרוש, יש להזכיר כי הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי תהא השאלה העקרונית עליה מצביע מבקש רשות הערעור נכבדה אשר תהא – כל עוד הערכאה הדיונית דנה בשאלה זו כבדרך אגב ולא כשאלה העיקרית הדרושה להכרעה, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 4437/05 עירית רעננה נ' גדעוני (לא פורסמה, 28.12.2005); רע"א 2508/06 כהן נ' לוי (לא פורסמה, 27.9.2006)). כאמור, במקרה דנן, שאלת זכותו של צד לצוואה הדדית לשנותה לאחר פטירת הצד השני נידונה בבית המשפט קמא רק כבדרך אגב, ואף בשל כך דין טענת המבקשת להידחות.

אשר לטענותיה של המבקשת כי בפסקי דינן של הערכאות דלמטה נפלו שגיאות, הרי שהטענות כולן מתמקדות בממצאים אשר נקבעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ובמסקנותיו, ממצאים ומסקנות אשר אומצו, כאמור, על-ידי בית המשפט המחוזי. מכל מקום, אין הן מעוררות כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים, ולא בכדי נמנעה המבקשת מלטעון זאת.

5.

הבקשה אפוא נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.