פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2054/13
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
אמנה אבו חאמד
נ ג ד
המשיב:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 16061-07-12 שניתן על ידי כב' השופטת ש' דברת
בשם המבקשת:
עו"ד סורני אליאב
החלטה
1.
מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 16061-07-12 (כב' סגנית הנשיא ש' דברת ), אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (באר שבע) בת"א 3163/07 (כב' השופט י' פרסקי ) וחייב את המבקשת לשאת ביתרת התשלום בגין הלוואה שנטלה מהמשיב.
2.
המבקשת התקשרה עם המשיב (להלן: הבנק) בהסכם הלוואה מיום 24.06.88, לפיו ילווה לה הבנק סכום של 20,500 ₪. עם זאת, על פי ההסכם, ובהוראת משרד השיכון אשר קבע את הזכאות להלוואה וייעד אותה לבניית דירת מגורים במגזר הבדואי, שוחררו 60% מהסכום שהם 12,300 ₪, שהועברו למבקשת ביום 31.07.88. המבקשת הפרה את חיוביה ולא עמדה במסגרת התשלומים, בתקופות שונות במהלך השנים (למשל בין 09.88-12.88). בסיכומו של דבר שולמו 184 מתוך 213 תשלומים, דהיינו לא שולמו 29 תשלומים חודשיים.
הבנק הגיש תביעה לבית משפט השלום בשנת 2007, בה ביקש לחייב את המבקשת בתשלום יתרת החוב, בתוספת ריבית ופיגורים שהצטברו. המבקשת טענה כי התביעה התיישנה ושאין לבנק כל עילת תביעה שכן החוב נפרע במלואו. עוד טענה היא גם כי לבנק אין זכות עמידה יען כי המלווה האמיתית היא מדינת ישראל (משרד השיכון) ולכן ביקשה לדחות את התביעה כנגדה.
בית משפט השלום דן בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית ודחה אותה. נקבע כי הבנק זקף תשלומים חדשים, לכיסוי פיגורים בתשלומים בעבר. כך רשאי היה לעשות הבנק בגדר יחסיו מול החייב (המבקשת). זאת, מכוח דיני החוזים הכלליים ומכוח תניה בהסכם הספציפי לפיה הבנק יהא רשאי לקבוע לפי שיקול דעתו הבלעדי, לאיזה חלק של ההלוואה יש לייחס כל סכום שהלווה ישלם לבנק. עוד נדחו גם יתר טענותיה של המבקשת כגון היעדר זכות העמידה של הבנק בשל היותה בגדר הרחבת חזית ומשום שהסכם ההלוואה נחתם ישירות בין הבנק למבקשת. תוצאת פסק הדין אם כן הייתה כי המבקשת חויבה לשלם לבנק את הסכום הנקוב בכתב התביעה והעומד על 33,907 ₪ בצירוף הצמדות וריבית.
ערעורה של המבקשת על תוצאת פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי. נקבע כי מדובר בפירעון הלוואה שמועד ההתיישנות בה נולד חדשות לבקרים, שבע שנים מהיום בו נולד החיוב. המבקשת לא פיגרה בתשלומים באופן רציף, אלא שלא שילמה חיובים מסוימים, כך שהתשלומים שבאו לאחר מכן נזקפו על חשבון חובות העבר. משום שהתשלומים המאוחרים כיסו את חובות העבר, 184 תשלומים שהחלו בשנת 1988 מביאים אותנו לשנת 2003. תביעת הבנק הוגשה ב-2007 ומכאן שלא חלף מועד ההתיישנות. כן נדחו גם טענותיה הנוספות של המבקשת בדבר היעדר יריבות וזכות התביעה של הבנק, ומכאן בקשת רשות הערעור.
3.
בא כוח המבקשת חוזר על טענותיו בדבר התיישנות התביעה והיעדר יריבות בין הצדדים, אשר נטענו בפני בתי משפט קמא. לגישתו, הקביעה לפיה "מועד מרוץ ההתיישנות נולד חדשות לבקרים עקב חוב חדש שנולד לאחר זקיפת תשלומים ששולמו על חשבון חוב העבר" עלולה לרוקן את חוק ההתיישנות מתוכן ופוגעת בביטחונם של לווים רבים. בנוסף, היותה של מדינת ישראל המקור לכספים, מהווה עובדה מהותית והבנק לא הוכיח קיומה של יריבות בינו לבין המבקשת.
המבקשת גם מצביעה על כך ששיעור ריבית הפיגורים ודמי ביטוח נכס וחיים אשר התווספו לסכום שהיא חייבת לא נתמכו בהסכם שחתם הבנק עם מדינת ישראל, ולא הוצגה הרשאה לתבוע בשמה.
4.
לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. טענותיה של המבקשת נדונו אחת לאחת בבתי המשפט קמא ונדחו תוך שנומקו באופן משכנע.
טענת ההתיישנות, שהיא טענתה העיקרית של המבקשת, נדונה הן בדיון המקדמי בהחלטה מיום 27.04.10, הן בפסק דינו של בית משפט השלום והן בערעור בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה. אכן סעיף 50 לחוק החוזים קובע בזו הלשון – " סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן".
בהקשר זה, הוראה רלוונטית נוספת קבועה גם בסעיף 18 להסכם בין הצדדים ולפיה – "הבנק יהיה רשאי לקבוע לפי שיקול דעתו הבלעדי, לאיזה חלק של ההלוואה יש לייחס כל סכום שהלווה ישלם לבנק [...]".
בתי המשפט קמא קבעו שלא מדובר ב אי תשלום ברצף אלא אי תשלום של חיובים מסוימים ולכן כהוראת הסעיף בחוק ובחוזה, לא הייתה מניעה שהבנק יזקוף את התשלומים המאוחרים על חשבון חובות העבר. מכאן שהמסקנה אליה הגיעו בתי משפט קמא בדבר חידוש מרוץ ההתיישנות חדשות לבקרים הינה נכונה ומוצדקת בנסיבות העניין.
מאחר שהסכם ההלוואה על תנאיו, חתום בידי הלווה (המבקשת) והמלווה (הבנק), אין מקום לטענת המבקשת בדבר היעדר יריבות בינה לבין הבנק. העובדה כי הכספים יועדו למטרה מסוימת, אינה מעלה או מורידה בדבר חובתה של המבקשת לפרוע את חובותיה עד תום ולהשיב לבנק את הסכום אותו נטלה במלואו.
בל נשכח כי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר קשת המקרים בהם יתערב בית משפט זה מצומצמת ותחומה למקרים בהם מתעורר עניין ציבורי חשוב, החורג מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, (1982); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו
(16.1.2006)). לא מצאתי כי נסיבות המקרה שבפני מקימות שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים.
5.
הבקשה נדחית, משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י' בכסלו התשע"ד (13.11.2013).
ש ו פ ט