רע"א 8113/10 משה יעקובוביץ נ. דוד סויסה

1.

בין המבקש לבין המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשכירים ) נחתם הסכם להשכרת שתי חלקות במשק במושב כפר אחים (להלן:

הסכם השכירות ). בחוזה הוגדרה מטרת השכירות כ"נטיעה או גידול של עצי פרי". תקופת השכירות הוגדרה כ"תקופת אורך חיי המטע". במסגרת ההסכם התחייבו הצדדים כי במקרה של מכירת החלקות לצד שלישי, וככל שהצד השלישי לא יהיה מעוניין לקבל על עצמו את הוראות ההסכם, ימונה שמאי מוסכם אשר יעריך את

שווי החלקות,

על כל הכלול בהן, והמבקש יהיה זכאי לפיצוי בהתאם. הוסכם כי קביעתו של השמאי תהיה סופית. בתקופה שלאחר החתימה על ההסכם נטע המבקש מטעים בחלקות. בחלוף שמונה שנים, מכרו המשכירים את זכויותיהם במשק לידי המשיבים 4-3 (להלן: הקונים ). במסגרת ההסכם בין המשכירים לקונים (להלן: הסכם המכר ), התחייבו המשכירים, בין היתר, כי יפנו את החלקות ממטעי המבקש במועדים עתידיים ספציפיים וכי האחריות לפינוי החלקות תחול עליהם. בחלוף מועד פינוי אחת החלקות ומשלא פונתה החלקה כמוסכם בין הצדדים להסכם המכר, עקרו הקונים חלק מן המטע שבחלקה. בעקבות זאת, הגיש המבקש תביעה ובקשה לצו מניעה נגד המשכירים והקונים אשר יאסור עליהם לבצע כל פעולה בחלקות שיש בה כדי למנוע ממנו את המשך השימוש בחלקות מכוח הסכם השכירות.

2.

במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית משפט השלום באשדוד בבקשה למתן צו המניעה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של החלטה. בהסכם נקבע מועד לפינוי החלקות והוסכם כי ימונה שמאי מומחה אשר יקבע את שווי הפיצוי שיקבל המבקש בגין פינוי החלקות, עבור התקופה שבין מועד הפינוי ועד לסוף חיי המטע. צוין, כי השמאי יידרש לקבוע את יתרת התנובה של העצים בחלקות ואת הפסד ההכנסה כתוצאה מעקירתם. החלטת השמאי, כך נקבע, תהיה סופית. בנוסף, הוסכם על מנגנון תשלום הכספים למבקש. בעקבות הסכם הפשרה, מונה שמאי על-ידי בית המשפט, בהסכמת הצדדים. בהמשך הגיש השמאי את חוות דעתו, כי יש לשלם למבקש פיצוי בסך של 600,567 ש"ח בגין פינוי החלקות.

3.

לאחר פינוי החלקות ומשלא שולם הפיצוי, הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום באשדוד, לחייב את המשכירים והקונים בתשלום הפיצוי והוצאות שכר הטרחה של השמאי. בהחלטת ביניים מיום 2.7.07 קבע בית המשפט (כב' השופט א' חזק ), כי נוכח הסכמת הצדדים וההלכות הקיימות בנושא, לא יהיה בידם של הצדדים לסתור את חוות דעתו של השמאי לגופה, אלא רק לתקוף אותה – ככל שימצאו לנכון – בעילות של חריגה מסמכות, חוסר הגינות, חוסר תום-לב, השפעה בלתי הוגנת או בטענה שחוות הדעת הושגה בתנאים בלתי כשרים. כמו-כן, נפסק כי המשכירים יוכלו להגיש בקשה בעניין חלוקת תשלום הפיצוי בינם לבין הקונים בכפוף להוראות מסוימות. על החלטת ביניים זו הגישו המשכירים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא, השופט נ' הנדל ), אשר נדחתה. ביני לביני התקיימו הליכים שונים בין הקונים למשכירים בעניין חלוקת תשלום הפיצוי למבקש, שאינם רלוונטיים לענייננו.

4.

לאחר שהצדדים הציגו ראיות וחקרו את השמאי בנוגע לחוות דעתו, בהתאם לקביעות בהחלטת הביניים, קבע בית משפט (כב' השופט א' חזק ) כי חוות דעתו של השמאי הינה סופית ומכרעת ולא הוכח שזו נעשתה בחוסר תום-לב או תוך חריגה מסמכות. עם זאת, משהמבקש לא עמד בחובת הקטנת הנזק, הקטין בית המשפט את סך הפיצוי שנקבע בחוות הדעת, והעמידו על סך של 483,455 ש"ח. עוד נפסק כי המשכירים מחויבים באופן ישיר לשלם את סכום הפיצוי למבקש, ואם לא יעשו כן, יחויבו הקונים לשלם למבקש, ויהיו רשאים לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לגביית הסכום מן המשכירים. כמו-כן, חויבו המשכירים והקונים לשלם למבקש את הוצאות שכר הטרחה של השמאי.

5.

על החלטה זו הגישו המשכירים ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבגדרו טענו, בין היתר, כי בית משפט השלום שגה בקביעתו כי לא ניתן לתקוף את חוות דעתו של השמאי לגופה. עוד טענו המשכירים – ולטענותיהם הצטרפו גם הקונים –

כי השמאי חרג מסמכותו, כי חוות דעתו לוקה בחוסר סבירות וכי נפלו בה טעויות מהותיות. המבקש הגיש ערעור שכנגד שבו השיג על קביעותיו של בית משפט השלום בעניין הקטנת הנזק. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת וכב' השופטים ר' ברקאי וא' ואגו ) דחה את טענות המשכירים בעניין תקיפת חוות דעתו של השמאי לגופה, וקבע כי על בסיס הסכמות הצדדים, משמש השמאי כ"שמאי בורר" וחוות דעתו הינה סופית. על רקע זה, עילות ההתערבות בחוות דעתו של השמאי הינן מצומצמות. עם זאת, נקבע כי השמאי חרג מסמכותו בכך שהסתפק בנתוני שיווק והכנסות אשר הציג לו המבקש הנוגעים למטעים אחרים שהוא מגדל, ובנתונים סטטיסטיים על אודות הכנסות ממוצעות, ולא עמד על קבלת נתונים ספציפיים הנוגעים להכנסותיו של המבקש בפועל מן המטע הרלוונטי. עוד צוין, כי נסיבות ההתקשרות מלמדות כי אומד דעתם של הצדדים היה כי הפיצוי ייקבע על סמך נתונים אמיתיים הנוגעים למטע הספציפי, וממילא פנייה לנתונים סטטיסטיים תיעשה רק לאחר שהוכח כי מסיבות אובייקטיביות, לא ניתן להיצמד לנתונים ספציפיים. כמו-כן, נפסק כי המבקש פעל בחוסר תום-לב כשלא הציג בפני השמאי את כלל המסמכים הרלוונטיים שיש בהם לשפוך אור על רמת הניבה של המטעים ורמת הכנסותיו מהם. על רקע קביעות אלה, הורה בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לשם עריכת בחינה מחודשת בפני שמאי מומחה, תוך הצגת נתונים מדויקים על אודות ההכנסות מן המטע בפועל.

6.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי, שגה שגיאה בוטה בקובעו כי השמאי חרג מסמכותו, באופן העולה כדי עיוות דין ומצדיק בחינה בגלגול שלישי. לטענתו, השמאי פעל באופן מקצועי ובהתאם למקובל ולנדרש בתחום וכל פעולותיו, לרבות איסוף הנתונים, מצויות בתחום סמכותו המקצועית. המבקש גורס כי בית המשפט קמא הרחיב יתר על המידה את עילת החריגה מסמכות באופן שפותח פתח להתערבות בשיקול דעתו המקצועי של השמאי וסותר את הרציונאל העומד בבסיס כלל אי ההתערבות שנקבע בפסיקה, בדבר יצירת מנגנון הכרעה מהיר, יעיל וסופי. משום כך, לטענתו, יש מקום כי בית משפט זה יגדיר בצורה ברורה את גדרי ההתערבות בהכרעות של מומחים מוסכמים. המבקש מדגיש כי לא היו בידיו הנתונים על אודות המטע הספציפי ועל-כן נדרש השמאי לנתונים אחרים, ומוסיף כי קביעת בית המשפט כי הוא פעל בחוסר תום-לב, אינה מגובה בתשתית ראייתית וסותרת את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. עוד טוען המבקש, כי יש מקום להחיל על מקרה זה את הוראות חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 בדבר הימנעות מביטול פסק בורר מקום שבו לא נגרם עיוות דין. לדבריו, במקרה דנן, לא נגרם למשיבים עיוות דין כתוצאה מחוות דעתו של השמאי, בעוד שלו נגרם עיוות דין עקב התמשכות ההליכים משך שנים רבות. בנוסף, מציין המבקש כי השבת התיק לבירור עובדתי נוסף תסב לו נזק ראייתי,

שכן בשלב זה, לאחר שכבר נעקרו המטעים מן החלקות, לא ניתן לאסוף ראיות אשר יעידו על פוטנציאל ההפסדים כתוצאה מן העקירה. המבקש מעלה טענות נוספות לגופו של עניין הנוגעות, בין היתר, להסכמות הצדדים באשר לחוות דעת השמאי.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה נוגעת בעיקרה לשאלת התערבות בתי המשפט בהכרעותיהם של מומחים מוסכמים. כפי שציין המבקש בבקשתו, סוגיה זו נדונה זה מכבר על-ידי בית משפט זה ונקבעו בה הלכות אשר אופן יישומן הוא שנתון במחלוקת במסגרת הבקשה הנ"ל (וראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה , פ"ד מח (5) 381, 391 (1994); ע"א 1168/07 יפה-נוף תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' הפלר , (לא פורסם, 1.2.09)). כידוע, שאלת יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי אינה מקימה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006) ). הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית הטעונה בירור, על אף ניסיונות המבקש להציגה ככזו, ואין היא אלא בקשה התחומה לעובדותיו הספציפיות של מקרה דנן. אשר על-כן, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). אפילו נפלה שגגה בקביעותיו של בית המשפט קמא – ואיני נדרש לטעת מסמרות בדבר – אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , (לא פורסם, (18.6.06) ).

טענותיו של המבקש נבחנו ונדונו על-ידי בית המשפט קמא ולא מצאתי כי נפל בהחלטה עיוות דין מן הסוג המצדיק בחינה בגלגול שלישי (ראו: רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א , (לא פורסם, 17.3.09)) .

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה – איני עושה צו להוצאות.

נ יתנה היום, י"ד בטבת התשע"א (21.12.10).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10081130_M01.doc

נב

מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il