רע"א 8950/10 עידית ברזילי נ. לימור פורת

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו , סגנית הנשיאה, השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) אשר קיבל את ערעור המשיבה, והורה על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום בכל הנוגע לחיובה של המשיבה להסיר את משטח הריצוף ואת תוספת הגדר שבנתה על גג הבית המשותף.

1.

המשיבה הינה בעלים של 5 דירות בבניין משותף ברח' אנגל 12 בתל אביב. המבקשים הינם בעלים של דירה אחת באותו בניין ומתגוררים בה. שתיים מן הדירות שבבעלות המשיבה, המסומנות בנסח הרישום כדירות 9 ו-10, היו מושכרות בתקופה הרלוונטית לדיון. בתביעה שהגישו המבקשים בבית המשפט השלום, הם טענו כי המשיבה בנתה על גג הבניין תוספת בנייה, שחלק ממנה מוקמה מעל לדירתם. כן ביצעה המשיבה – לפי הטענה –

עבודות ריצוף נרחבות על גג הבניין, ללא היתר, בשטח המצוי מעל דירת המבקשים. לטענת המבקשים, המשיבה פתחה דלת יציאה רחבה המאפשרת גישה מדירתה אל הגג המשותף, והתקינה גדר בהיקף הגג שמעל דירת המבקשים – ובעקבות כך, החלו הדיירים המתגוררים בדירותיה בשכירות, עושים בגג כבתוך שלהם, לרבות הפיכתו למגרש משחקים לילדיהם. עוד הם טענו כי בעקבות פעולות המשיבה, נמנע מדיירי הבניין מלבצע איטום של גג הבניין מתחת לרחבה המרוצפת, דבר שגרם לנזילת מים מהגג לדירתם; וכי בעקבות הקמת הגדר נבקעו סדקים בקירות הדירה.

2.

לאחר שבחן את חוות דעת המומחים השונים שהובאו על-ידי הצדדים, קבע בית משפט השלום (כב' השופט מ' בן חיים ), כי על המשיבה להסיר על חשבונה מעל כל שטח הגג את אריחי הריצוף שהניחה. בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי כבעלת רוב הדירות בבניין, היא רשאית להחליף את הריצוף בגג המשותף לפי סעיף 8 לתקנון המצוי. זאת, על רקע סעיף 62(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, המחייב את הסכמת כל הדיירים כדי להצמיד את הגג לדירה המושכרת; הסכם הפשרה בין בעליהן הקודמים של הדירות, שבו לא קיים אזכור לאפשרות להניח על גבי הגג ריצוף; והמעמסה שיוצרים אריחי הריצוף על תקרת דירת המבקשים, המפריעים לתחזוקתו השוטפת של הגג. בצד זה, מצא בית המשפט בעייתיות בגרסתו של המומחה שמונה מטעמו, אינג' פלדמן – שלפיה אין סימן לחדירת רטיבות לתוך דירת המבקשים וכי תוספת הבניה שביצעה המשיבה לא מוסיפה אלא עומס אפסי על תקרת דירת המבקשים, נוכח השקפתו כי היא מבוססת על נקודת מוצא שגויה.

3.

המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בהצביעו על שיקול הדעת הנתון לו שלא להעניק לנפגע סעד של השבת המצב לקדמותו, גם כאשר מתבצעת פגיעה בזכויות קנייניות במקרקעין. בית המשפט מצא כי עוצמת הפגיעה שנגרמה עקב פעולותיה של המשיבה בגג הינה זניחה, וכי לא ניתן להתייחס אל התוספות שביצעה המשיבה כאל התקנת 'מחוברים', אלא, לכל היותר, כשימוש סביר ברכוש המשותף. לפי קביעת בית המשפט, הרושם המתקבל הוא כי עיקר דאגתם של המשיבים אינה נתונה לנזק כלשהו שנגרם עקב הימצאות הריצוף כשלעצמו על הגג, אלא לפגיעה הנגרמת מעצם השימוש הבלעדי שעשו שוכרי המשיבה בגג הבניין. משכך – פסק – אין לומר כי מדובר בבניה אשר הסרתה דרושה כדי למנוע נזק או הפרעה, ככל שנגרמה למשיבים, כתוצאה מן השימוש שעשו בגג המערערת או שוכרי דירותיה. על רקע האמור, מצא בית המשפט כי התנהגות המבקשים הינה חסרת תום-לב והיא עולה כדי שימוש לרעה בזכות. בצד זה, לא ראה בית המשפט לגזור גזירה שווה בין ענייננו לבין הפגיעה הקניינית שנגרמה לדיירי הבית המשותף ברע"א 6339/07 רוקר נ' סלומון , פ"ד נה(1) 199 (1999) (להלן: עניין רוקר ). לפי קביעת בית המשפט, בעוד שבעניין רוקר דובר בפגיעה משמעותית ברכוש המשותף, בעניינו מדובר בפגיעה מזערית, שעל המבקשים להשלים עימה שכן היא קלת ערך. בית המשפט ראה להתערב בקביעת בית משפט השלום לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם המבקשים, ולהעדיפה על פני חוות דעתו של המומחה מטעמו, אינג' פלדמן. לדבריו, האחרון ביצע את מלאכתו בדרך המקובלת, ולא נעשתה על-ידו כל טעות המצדיקה את התערבותו של בית המשפט.

בגין פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא בהחלטתו לקבל את ערעור המשיבה. לדבריהם, קביעתו של בית המשפט כי פעולותיה של המשיבה על גג הבית המשותף הסבו אך "פגיעה שולית", לא נטענו על-ידה, ובהעלאת הנושא חרג בית המשפט מסמכותו ופעל בניגוד למקובל בשיטת המשפט הישראלית. עוד טוענים המבקשים כי הכרעת הדין מנוגדת להלכה שנקבעה בעניין רוקר , שלפיה אין להשלים עם הקמת מחוברים ברכוש המשותף שלא כדין ובניגוד להסכמת כלל הדיירים. להשקפתם, נימוקי בית המשפט קמא כי מדובר בעניין של מה בכך – אין בהם ממש, שכן לא יעלה על הדעת כי בניית משטח מרוצף בגג הבית המשותף, תוך עשיית שימוש ייחודי בו בניגוד להסכמת הדיירים, תיחשב לפגיעה שהינה "קלת ערך". בצד זה טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא קיבל את קביעתו העובדתית של בית משפט השלום לעניין הספקות בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, זאת נוכח התמיהות הרבות העולות ממנה. לבסוף, גורסים המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט קמא סותר את הסכם פשרה שנחתם בין דייריו הקודמים של הבניין, וקיבל תוקף של פסק דין, שבו לא הוזכרה אפשרות להניח על הגג ריצוף.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי, אינה ניתנת כעניין שבשגרה. בית המשפט ייעתר לבקשת רשות לערער רק מקום שהיא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית ורוחבית, החורגת מן התכלית בדבר פתרון הסכסוך בין הצדדים הישירים לדיון ( ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הסוגיות המועלות בבקשה שלפנינו, אינן מקימות שאלות מעין אלה, וכל כולן בפלוגתא שבין הצדדים שלפנינו, ובשאלת יישומן של הלכות קודמות והתאמתן לעובדותיו של מקרה קונקרטי. בכך, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו רע"א 8113/10 יעקובוביץ' נ' סויסה (לא פורסם, 21.12.10)).

הוא הדין בשאלת התערבותו של בית המשפט בחוות דעת מומחים או בהחלטתו להעדיף חוות דעת זו או אחרת. אמנם, בית המשפט שלערעור לא ימהר להתערב בקביעות עובדתיות המתבססות על חוות דעת של מומחה שנתמנה על-ידי בית המשפט (ראו למשל ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל , פ"ד נב(4) 563 (1998)). עם זאת, במקרה מתאים, אין מניעה כי ערכאת הערעור תעביר את חוות הדעת תחת שבט ביקורתה (ראו ע"א 325/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מב(1) 848 (1988)). מכל מקום, אין בעצם התערבותו של בית המשפט בהחלטתו של בית המשפט שלדיון לבכר חוות דעת אחת על פני רעותה, שהינה משום קביעה עובדתית, כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי ( רע"א 630/10 עדני נ' שקופ (לא פורסם, 16.2.10)).

נוכח כל המקובץ, מצאתי, אפוא, לדחות את הבקשה. משלא נתבקשה תגובה – אין אני עושה צו להוצאות.