רע"א 1619/08 יעקב פאר נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, ד' גנות) , על פיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט מאיר שנהב).

1.

המבקש, יליד 1944, נהג אמבולנס ובעל עסק עצמאי בתחום האמבולנסים, היה מבוטח אצל המשיבה, מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפוליסת ביטוח, שכללה כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה וביטוח נוסף בגין מחלה קשה.

2.

ביום 10.3.2002 התגלה אצל המשיב פרפור פרוזדורי הלב, שבגינו, ולמשך החודשים יוני 2001 עד אוגוסט 2002, שילמה המשיבה למבקש תגמולי ביטוח בגין פגיעה מלאה בכושר עבודתו. באוגוסט 2002 חדלה המשיבה מתשלום התגמולים, בטענה שהתובע מסוגל לשוב לעיסוקו ולא איבד את כושר עבודתו כדי 75% ולחילופין לא נפגעה יכולתו לעבוד במקצועו או בעיסוק סביר אחר, ולחילופי חילופין אינה חבה כלפי התובע כיוון שהסתיר מידע באשר למצבו הרפואי.

3.

בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה, תבע לחייבה בהמשך תשלום תגמולי הביטוח. בפסק דינו מיום 18.1.2007, קיבל סגן נשיא בית משפט השלום בהרצליה את מרבית טענותיו של המבקש וקבע כי המבקש הצליח לבסס טענתו לפיה לא חתם על הצהרת הבריאות ולא הוא שמילא את פרטי הצהרה זו; הפוליסה תחומה לעבודה כנהג אמבולנס ולכן יש לבחון את הפגיעה בכושר עבודתו של התובע בעבודתו כנהג אמבולנס; כושר עבודת התובע כנהג אמבולנס נפגע לחלוטין ולצמיתות . יצוין כי מול אלה, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש בדבר זכאותו לביטוח בגין מחלה קשה.

4.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים, בצילומים, תקליטורי ה- CD ובתיק בית משפט קמא.

לדברי בית המשפט המחוזי, הקביעה שהביטוח נגע למקצוע הנהיגה בלבד אינה נקייה מספקות. בנוסף, קבע כי על פי הפוליסה, "אובדן כושר עבודה מוחלט" מורכב משני תנאים מצטברים, והם: (א) נכות בשיעור של 75% השוללת את הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבה עסק המבוטח עד המחלה או התאונה, כמפורט בהצעת הביטוח, ו-(ב) נבצר מהמבוטח לעסוק בעיסוק אחר המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו.

5.

בית המשפט המחוזי בדק ומצא שהמבקש אינו עומד באף אחד משני התנאים המצטברים הללו. באשר לתנאי הראשון, סבר בית המשפט המחוזי שקביעת בית משפט השלום לפיה המבקש בלתי כשיר באופן מוחלט ולצמיתות לעסוק כנהג אמבולנס, רכב ביטחון ורכב ציבורי, אינה מעוגנת בחומר הראיות ומשכך אינה מבטאת את שעולה ממכלול הראיות ומצדיקה את התערבות בית המשפט המחוזי.

ביחס לתנאי השני, בית המשפט המחוזי שוכנע שהמבקש ניהל, ועודו מנהל, את עסק האמבולנס שבבעלותו. בית המשפט המחוזי קבע שהמבחנים אשר נקבעו בפסק הדין ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח, פ "ד נב(5), 746 (לא פורסם, 12.1.1999) ( להלן : עניין חסון )

להתקיימות התנאי בדבר "עיסוק אחר" מתקיימים במקרה הנדון. בחינת נסיבות העניין לאור מבחני הפסיקה, העלתה כי ניהול עסק למתן שירותי אמבולנסים מהווה עיסוק חלופי סביר לנהג אמבולנס מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, והרי הוא קשור בקשר ישיר לעיסוקו הקודם של המשיב. יתר על כן, בית המשפט המחוזי ביקר את קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא סביר לצפות כי המבקש יצליח להכשיר עצמו לעיסוק חלופי אחר לאור גילו המתקדם, והרי הן לפני והן אחרי האירוע עסק המבקש בפועל בניהול עסק של אמבולנסים.

6.

בבקשת רשות הערעור שלפני נטען שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא יישם כראוי את המצב המשפטי ביחס לעובדות שאותן קבע בית משפט השלום, וכי השלכות פסק הדין חורגות מעבר לעניינים של הצדדים, ונוגעות למשפט הביטוח ולציבור המבוטחים כולו. כמו כן מתייחס המבקש בקצרה להתערבות בית המשפט המחוזי בפסק דינה של הערכאה הראשונה.

7.

בקשתו של המבקש נסמכת על שתי טענות עיקריות, כמפורט להלן. המבקש גורס שמשמעות פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי הינה שניהול הוא עיסוק סביר לכל אדם אשר עבד עובר לאירוע תאונתי כעצמאי בתחומו. כפועל יוצא מכך, טוען המבקש, מעתה ואילך לא יצטרכו חברות הביטוח "להתאמץ כלל" בבואן להצביע על עיסוק סביר אחר. המבקש מנסה להצביע על קיומה של סוגיה משפטית נוספת המצדיקה התערבות הערכאה השלישית, והיא שאלת מעמדה של חוות דעת מומחה רפואי באשר לכושרו של אדם לעסוק במקצוע, כאשר זו סותרת את התנהלותו של האדם בפועל. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא איבד מכושרו לעבוד כנהג אמבולנס על סמך העדויות שבתיק, וזאת בניגוד לקביעת בית משפט השלום שהתבססה על חוות דעת רפואית של מומחה, אשר מונה על ידי בית המשפט וקבע שהמבקש אינו כשיר לעבוד כנהג אמבולנס.

8.

עיינתי בבקשה ובהחלטותיהן של הערכאות דלמטה ומצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה.

לטענת המבקש בדבר משמעותה המשפטית הרחבה של הקביעה בדבר עיסוקו של המבקש, אין אחיזה בפסק הדין נשוא הבקשה. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי יישם בפסק דינו את המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין חסון , וזאת בשים לב לנסיבות הייחודיות בהן המשיב הוא בעל ניסיון בניהול עסק אמבולנסים. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים , ואין ערכאת הערעור ב"גלגול שלישי" דנה בשאלות יישומה של ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה הנוכחי

(ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 101/05

בן יקיר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.12.2005); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסמה, 16.1.2006)).

9.

לעניין סוגיית היחס הראוי בין האמור בחוות הדעת הרפואית לבין התנהלותו בפועל של האדם נשוא חוות הדעת, הרי שאין היא מתעוררת בעניין דנן. עמדתו של בית המשפט המחוזי ביחס לכושרו של המבקש לנהוג באמבולנס הובעה בשולי הדברים , ועיקר פסק דינו התבסס על הקביעה שהעיסוק הסביר החלופי עבור המבקש הוא ניהול עסקי אמבולנסים, קביעה העולה בקנה אחד עם חוות הדעת הגורסת שהמבקש כשיר לעבוד בניהול אמבולנסים, להבדיל מנהיגה בהם.

על כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.