בע"מ 181/12 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה א' קובו, סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) שבו התקבל ערעור המשיב על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב-יפו (כב' השופט ג' גרמן ).

1.

המבקשת והמשיב הכירו זו את זה בשנת 1973 כאשר המבקשת הייתה בת 21 והמשיב בן 42. המבקשת הייתה גרושה פעמיים והמשיב היה גרוש ואב לשלושה ילדים. למשיב ולמבקשת ילדה משותפת. אין מחלוקת כי משנת 1973 עד לשנת 1984 היו הצדדים ידועים בציבור. באותה תקופה הם חיו בבית ביפו שהיה רשום במחציתו על שם המשיב ובמחציתו על שם בת זוגתו הקודמת (להלן: הבית ביפו ). בהמשך נרשם המשיב כבעל הזכויות היחיד בבית. בשנת 1996 חזרו המבקשת והמשיב להתגורר יחד לתקופה שהסתיימה כעבור שנתיים. ליבת המחלוקת בין הצדדים נוגעת לבית ביפו ולתיחום התקופה שבה היו השניים ידועים בציבור, וכנגזרת מכך – האם יש להחיל ביחס לזכויות המשיב בבית ביפו את חזקת השיתוף בין בני-זוג.

2.

בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב-יפו (כב' השופט ג' גרמן ) קיבל את טענות המבקשת וקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור החל מהמחצית השנייה של שנת 1973 ועד למועד הגשת התביעה (2004).

בית המשפט העיר כי מדובר במקרה חריג מפאת אורח החיים "הליבראלי" – כהגדרתו – של יחסים "פתוחים" שניהלו השניים. לפי בית המשפט, בין הצדדים נשמרה לאורך השנים "מסגרת איתנה המצביעה על משק בית רצוף של בני זוג". זאת על-אף שהשניים לא התגוררו יחד במשך כל התקופה וניהלו מערכות יחסים רומנטיות עם אחרים. בקביעה זו נסמך בית המשפט על ראיות שונות, ובהן חשבון בנק משותף ששימש את הצדדים עד למועד סמוך להגשת התביעה; דו"חות שונים שהוגשו לרשויות המס במשך השנים שבהם נרשמו הצדדים כבני-זוג; צוואה שערך המשיב בעבר שבה הוריש למבקשת חלק נכבד מעיזבונו ועוד. כמו-כן קבע בית המשפט כי עילת התביעה בנוגע לרכוש נולדה עם פירוק היחסים בסמוך למועד הגשת התביעה ומשכך לא התיישנה. בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה כוונת הצדדים לכינון שיתוף בנכסים ועל כן חזקת השיתוף חלה על מכלול הנכסים והחובות שנצברו בתקופת היותם ידועים בציבור, בסייג נכסים שהצדדים הוציאו במכוון מחזקת השיתוף. משכך קבע בית המשפט כי המבקשת זכאית לרבע מזכויות המשיב בבית ביפו.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי ביחס לתקופה הראשונה (שבין השנים 1984-1973; להלן: התקופה הראשונה ) היו הצדדים ידועים בציבור, אך אין הדבר נכון ביחס לתקופה השנייה (בין השנים 1984 והלאה; להלן:

התקופה השנייה ). בית המשפט קבע כי אין בדפוס החיים "הבוהמייני" שניהלו הצדדים כדי להקנות למבקשת מעמד של ידועה בציבור. עוד נקבע כי בשנת 1984 אירע בין הצדדים קרע של ממש, מאותו מועד והלאה נפרדו דרכיהם ובעקבותיו הסדירו השניים את יחסיהם הרכושיים (כולל הסדרת תשלום מזונות וקביעת הסדרי ביקור). מנקודת זמן זו והלאה, כך נקבע, לא התקיימו עוד תנאי הסף הנדרשים לשם הגדרת השניים כידועים בציבור. בית המשפט פסק כי אין בחשבון הבנק המשותף שנשמר לאורך השנים, ובמתנות שרכש המשיב למבקשת כדי לבסס קיומם של חיים משותפים. זאת נאמר ביתר שאת שעה שידוע כי הצדדים התגוררו עם אחרים וניהלו חשבונות בנק נפרדים. החשבון המשותף – כך נקבע – שימש בעיקר לצרכי הוצאותיה של בתם המשותפת של הצדדים. משכך נפסק כי גם אם הוצאו תשלומים מהחשבון המשותף לרכישת חלקה של זוגתו הקודמת של המשיב בבית ביפו, עילת התביעה הזו, שהתגבשה בתום התקופה הראשונה, התיישנה. באשר לפרק הזמן בן השנתיים בגדר התקופה השנייה בו שבו הצדדים לחיות יחד, קבע בית המשפט כי תקופה זו איננה מקימה מעמד של ידועים בציבור. נקבע כי אפילו היו מניחים לטובת המבקשת שאכן היו הם ידועים בציבור באותן שנתיים, אין מקום להחיל את הלכת השיתוף בנסיבות העניין.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת נפלו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שגיאות ביישום הדין היורדות לשורש העניין. לגישתה, נסיבותיו המיוחדות והמורכבות של העניין מגלות כי לא היה מאורע בו נוצר בברור "קרע שאינו ניתן לאיחוי" בין הצדדים, עובר למועד הגשת התביעה וכי הצדדים המשיכו לקיים חיי שיתוף לאורך כל השנים. משכך לטענתה לא ניתן לקבוע כי חלה התיישנות על עילת התביעה. כמו כן משיגה המבקשת על התערבותו "הקיצונית" – כך לדבריה – של בית המשפט המחוזי בעובדות ובממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. כמו כן היא מלינה על קביעות חדשות של בית המשפט המחוזי, שלדבריה אינן מבוססות בחומר הראיות, כגון קביעתו בדבר קיומה של חלוקת רכוש בתום התקופה הראשונה, או כי חשבון הבנק המשותף שימש בעיקר לצרכי הבת המשותפת. בצד האמור המבקשת סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט לעניין כוונת השיתוף ומדגישה את החשיבות הציבורית להבהרת הקריטריונים הקבועים בהלכה בעניין ידועים בציבור. לשיטתה, הותרת הכרעתו של בית המשפט המחוזי על כנה משמעותה שבכל מערכת יחסים "שונה מהנורמה" ייאלצו בני הזוג לחיות בחוסר ודאות משפטי לעניין זכויותיהם. בסמוך לאחר הגשת בקשת רשות לערער הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

5.

לטענתו של המשיב, הבקשה דנן איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופם של דברים, סומך המשיב את ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי ערכאת הערעור אכן התערבה בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, אך התערבות זו הייתה הכרחית בנסיבות העניין. לשיטתו, החלטת בית המשפט המחוזי יישמה את הדין בשאלת הידועים בציבור לפי פסיקתו של בית משפט זה. המשיב התנגד לבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת.

הכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו עולה מהבקשה שאלה החורגת מעניינים של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.2011)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות מידה אלה. בית המשפט המחוזי פסק כי בשנת 1984 הגיע לסיומו פרק במערכת היחסים בין הצדדים, שלאחריו נפרדו דרכיהם וכל אחד קשר את גורלו עם אחרים, אף אם שמרו על יחסים טובים זה עם זו. קביעה זו היא בגדר קביעה עובדתית של בית המשפט. הלכה פסוקה היא כי השגות על קביעות שבעובדה אינן מצדיקות דיון ב"גלגול שלישי", וזאת גם מקום שבית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה ושינה מהכרעת הערכאה הדיונית (השוו רע"א 6276/11 מנורה חברה לביטוח נ' כהן (לא פורסם, 23.10.2011); רע"א 7079/10 ברעלי נ' הוצאת ספרים ע''ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית (לא פורסם, 31.10.2010)). המבקשת משיגה על יישום הדין הנוהג בעניינם של ידועים בציבור בנסיבות המיוחדות של העניין, ובפרט על סיווג התקופה בת השנתיים שבמהלכה חזרו בני הזוג להתגורר יחד. דא עקא שגם השגות באשר לאופן יישום הדין בנסיבות המקרה הקונקרטי אינן מעמידות ככלל עילה לקיומו של ערעור שני (בע"מ 93/12 עיזבון פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 26.3.2012); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006)).

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שנלוותה לה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.