רע"א 7706/17 נילי וינברג נ. יוסף פיצ'חדזה

בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" בעניין תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק ).

1.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) הוא דייר מוגן המתגורר בבניין בניהולה של המבקשת. ביום 25.1.2015 הגיעה המבקשת לדירתו של המשיב מלווה במשיב 3 (להלן: השמאי ) לשם ביצוע הערכה שמאית. זאת, בעת שהמשיבה 2 (להלן: המשיבה ), בתו בת ה-13, שהתה בדירה בגפה. המבקשת ביקשה את רשותה של המשיבה לבדוק דבר מה בדירה, ולאחר שנענתה בחיוב נכנס השמאי לדירה והחל לצלמה. המשיבה עדכנה את אביה על אודות התקרית, וזה שלח למבקשת הודעה בה הביע את מורת רוחו מהעובדה שהשניים נכנסו לדירתו וצילמו אותה ללא רשותו. המשיב דרש כי התמונות יימחקו וכי לא ייעשה בהן כל שימוש, ונענה בשלילה.

לשלמות התמונה יצוין, כי המשיב הגיש תלונה במשטרה נגד המבקשת בגין הסגת גבול, בעקבותיה הגישה גם המבקשת תלונה נגד המשיב בגין תלונת שווא והטרדה. שתי התלונות נסגרו. לאחר שעררה על סגירת התלונה נדחה, הגישה המבקשת עתירה לבג"ץ בעניין סגירת התיק, שנדחתה על הסף (בג"ץ 353/17 וינברג נ' משטרת ישראל (6.7.2017)).

2.

לא נתקררה דעתה של המבקשת והיא פנתה לאפיק האזרחי והגישה לבית משפט השלום בתל אביב- יפו תביעה נגד המשיב בסך של 250,000 ₪ בגין עוולות של לשון הרע ונגישה. המשיב מצדו הגיב בתביעה שכנגד – אליה צירף כתובעת את בתו המשיבה וכנתבע שכנגד את השמאי – בסך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות. בית משפט השלום (כב' השופט א' שליו ת"א 45927-02-15) דחה את תביעת המבקשת וקיבל את תביעתם של המשיבים נגד המבקשת והשמאי, בקובעו כי כאשר המבקשת ביקשה להיכנס לדירה לא נאמר למשיבה שבכוונת השמאי לצלם את הדירה והשמאי עצמו לא ביקש את רשותה להיכנס, וכי " המסקנה העובדתית המתבקשת היא שהתובעת והשמאי נכנסו לדירה מבלי שהבהירו לע' (המשיבה - י"ע) שהם נכנסים לדירה לצורך צילומה, וממילא אף מבלי שהבהירו לה את הצורך בצילום. זו הסיבה שע' הייתה מופתעת ומפוחדת בעת שנוכחה לראות שהשמאי מסתובב בדירה ומצלם ". על רקע קביעות אלה, פסק בית משפט השלום כי על המבקשת לשלם למשיבים 1-2 סכום של 30,000 ₪ ושכ"ט בסך 20,000 ₪. בנוסף, חויב השמאי בסכום של 10,000 ₪.

המבקשת ערערה על פסק דין זה בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' דותן ), אשר סמך ידו על קביעותיו של בית משפט השלום ודחה את הערעור בפסק דין מנומק מיום 26.10.2017 (ע"א 8696-03-17).

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה הבקשה שלפניי.

3.

בבקשת רשות הערעור העלתה המבקשת טענות המתמקדות רובן ככולן בטעויות לכאורה של הערכאות דלמטה ביישום הדין ובקביעת העובדות. בקצרה אציין שהמבקשת טענה כי לא הוכח יסוד הפרסום לשם גיבוש עילת הפגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(11) לחוק; כי לא ניתן לקשור בין התמונות שצולמו על ידי השמאי בדירה לבין זהותו של המשיב; וכי לא התקיימו בינה לבין השמאי יחסי שליחות בעת האירוע. עוד טענה כי לא ניתן משקל מספיק להסכמתה של המשיבה לכניסת המבקשת והשמאי לדירה, על אף שהייתה, בעת האירוע, מעל לגיל האחריות הפלילית. המבקשת טענה כי לקביעה זו השלכה ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין. זאת משום שהיא עלולה לפגוע במרקם החיים החברתיים בין הבריות, שיחששו לדפוק בדלת שכנם שמא יפתח את הדלת קטין, ויחשוף אותם להאשמות בפלילים או בהסגת גבול ופגיעה בפרטיות.

4.

דין הבקשה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא שרשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מתעוררת שאלה כזו בענייננו.

חרף הניסיון לשוות לטענותיה אצטלה עקרונית, לא השתכנעתי כי אכן כך, ובוודאי שלא השתכנעתי כי יש בפסיקת בית משפט קמא כדי להביא לתוצאות מפניהן מזהירה המבקשת. מצב בו שכן או מכר דופק על דלת שכנו, אותו ואת משפחתו הוא מכיר, אינו שקול למצב בו אדם זר דופק על דלתו של אחר ומתוודע לעובדה כי קטין שפתח את הדלת שוהה בבית לבדו. גם נוכח הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום ברי כי אין מדובר בסיטואציה רגילה, אלא במצב בו השמאי נכנס עם המבקשת לדירה והחל לצלמה, מבלי שהמשיבה-הקטינה נתנה למעשה הסכמתה לכך.

עוד אוסיף כי אף אם נפלה טעות ביישום הדין בערכאות דלמטה – ואינני סבור שכך – הרי שאין הדבר מהווה עילה למתן רשות ערעור שנייה (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (16.1.2006); בע"מ 181/12 פלונית נ' פלוני (5.4.2012)); בע"מ 7810/11 פלוני נ' פלונית (11.12.2011)).

5.

בשולי הדברים, יש להצר על כי עניין של מה בכך, בבחינת זוטי דברים, תפח מעבר למידותיו הראויות והתגלגל לערכאות השונות, והגיע כבר בפעם השנייה לפתחו של בית משפט זה (בג"ץ 353/17 הנ"ל).

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית אף ללא צורך בתגובה. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 4,000 ₪.