בג"ץ 353/17 נילי וינברג נ. משטרת ישראל

על ידי בית משפט זה (השופט י' דנציגר ), לפיה על אף שניתן להתרשם מעוצמת הסכסוך שבין העותרת לבין הדייר המוגן, ספק אם יש בהתנהלות המשיבות פגם המצדיק התערבות שיפוטית מצד בית המשפט. לפיכך בית המשפט הורה לעותרת להודיע אם היא עומדת על עתירתה. העותרת מצידה הודיעה כי היא עומדת על המשך ניהול ההליך.

מכאן העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

4.העותרת טוענת כי המשטרה פעלה בחוסר סבירות קיצוני עת החליטה לדחות או שלא לפתוח בחקירה פלילית בגין התלונה הנגדית שאותה הגישה, מבלי לבררה באופן מקיף וראוי. כן נטען כי החלטתה של מחלקת העררים לדחות את הערר שהגישה העותרת היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. לשיטתה, המשיבות פעלו בחוסר סבירות, מאחר שהתעלמו מזכותה של העותרת להגיש תלונה נגדית וגרמו לה להאמין כי התלונה הנגדית שהגישה תטופל, ולכל הפחות תקבל התייחסות ותידון באופן מעמיק. עוד נטען כי העותרת לא קיבלה מענה הולם לבקשתה ולא הופנתה לגורם המטפל המתאים, תוך שהגורמים אליהם פנתה העבירו את האחריות מהאחד לשני. לבסוף נטען, כי המשיבות הפרו חובה שבדין לפיה כל אדם רשאי להגיש תלונה במשטרה, ואילו כל איש משטרה חייב לקבל תלונה על ביצוע עבירה ולהעבירה לטיפול, אלא אם החליט הקצין המוסמך שלא להמשיך לחקור את התלונה. נוכח האמור, מבקשת העותרת כי בית המשפט יבטל את החלטת המשיבות ויאפשר לה להגיש את תלונתה.

5.המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות על הסף בשל אי צירוף הדייר המוגן שהוא בגדר צד נדרש. לשיטתן, ככל שהסעד המבוקש על ידי העותרת יתקבל תיפתח נגד הדייר המוגן חקירה פלילית, ועל כן יש בהכרעה בעתירה זו כדי להשפיע על עניינו. בנוסף, נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה בהיעדר כל עילה להתערבות בשיקול דעתם המקצועי של גורמי האכיפה בהחלטתם בבירור תלונות וניהול תיקי החקירה בהתאם לסמכותם. בהקשר זה צוין כי העותרת לא הצביעה על כך שמקרה זה הוא אחד מאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם בית משפט זה יתערב בהחלטות רשויות החקירה והתביעה. לגישתן, מדובר בהחלטות סבירות המצויות במתחם שיקול הדעת הרחב הנתון למשטרה בניהול חקירותיה, אשר אינו נמנה על אותם חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

דיון והכרעה

6.העתירה אינה מגלה על פניה כל עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבות. על כן, דינה להידחות על יסוד תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984.

7.כידוע, בית משפט זה יימנע מלהתערב בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בסוגיות של ניהול חקירה והעמדה לדין, למעט במקרים חריגים בהם ניכר כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי [השוו: בג"ץ 9960/08 רמילה נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל , פסקה 3 והאסמכתאות שם (23.2.2009)]. אנו סבורים כי המקרה דנן לא נמנה על אותם מקרים חריגים. כאמור, נראה כי בין העותרת לבין הדייר המוגן ישנו סכסוך מתמשך. ואולם, אין מקום לטפל בסכסוך זה, שהוא אזרחי במהותו, במישור הפלילי. מעבר לכך, תלונתה של העותרת נבחנה על ידי הגורמים המוסמכים במשטרת ישראל והוחלט לסגור את התיק בעילה של "חוסר עניין לציבור". כאמור, המשטרה הגיעה למסקנה כי מדובר בהטחת האשמות הדדית בין צדדים שיש ביניהם סכסוך אזרחי, ועל כן אין הצדקה לפתוח בחקירה פלילית נוספת ונפרדת. לא מצאנו כי החלטת המשיבות לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי, ועל כן לא מצאנו עילה להתערבותנו בה.

8.העתירה נדחית אפוא על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 3,000 ש"ח לכל אחת מהמשיבות.