רע"א 9647/17עופר בהט נ. גדי דגן

1.

בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא השופט א' אברהם וכב' השופטים ע' טאהא ור' גלפז מוקדי ) מיום 16.11.2017 בע"א 5829-06-17, לפיו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ב' לכמן ) מיום 8.5.2017 בת"א 63270-11-15. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש נגד המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 29.11.2015 הגיש המבקש נגד המשיבים תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע, במסגרתה עתר לפיצוי בסך של 282,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. מכתב התביעה עולה כי הצדדים להליך הם חברי קיבוץ בצפון הארץ. ביום 15.7.2014 התקיימה אסיפת חברי הקיבוץ אשר דנה בין היתר בדרישת הקיבוץ כי המבקש יפנה את הדירה בה התגורר, וכן ישיב לקופת הקיבוץ כספים שנטען כי נלקחו ללא רשות מקופת קרן העזיבה של המבקש. המבקש טען בתביעתו כי משהתלהטה האווירה באסיפת החברים נוכח מחלוקות בין הצדדים בנוגע לדרישות אלה, החלו המשיבים להכפישו ברבים, כאשר המשיב 1 אמר למבקש שהוא "פושע מסוכן" וכי יש להוציאו מן הקיבוץ, והמשיבה 2 אמרה שהוא "גנב". עוד טען המבקש כי הואיל ומדובר באמירות שנאמרו באסיפת חברי הקיבוץ שנועדה בין היתר לדון בהרחקתו מהקיבוץ, אשר מהווה מרכז חייו מזה כ-34 שנים, הרי שהדבר מעיד על כוונת זדון וחוסר תום לב מצד המשיבים ועל כוונתם לפגוע בו ולהשפילו תוך הצגתו כפושע וכגנב, ביטויים המהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.

3.

מנגד, המשיבים טענו כי אינם מעורבים אישית בסכסוך הארוך שבין המבקש לבין הקיבוץ, ושאינם זוכרים בדיוק באיזה מילים הם השתמשו באסיפה, אך כל שעשו היה להביע את עמדתם באשר למידע שנמסר לחברי הקיבוץ טרם האספה ובמהלכה, לפיו המבקש פלש ללא רשות לדירה שבבעלות הקיבוץ וסירב לפנותה, וכן פדה כספים מקרן העזיבה שנצברו עבורו ללא הסכמת הקיבוץ. המשיבים טענו כי הדברים שנאמרו על-ידם, במידה ואכן נאמרו, נאמרו בתום לב ולא מתוך כוונה לפגוע, להעליב או להשפיל את המבקש, וכי עומדות להם הגנות מכוח החוק, ובנוסף קיים אינטרס ציבורי או פרטי בפרסום.

4.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש וקבע כי אמירת המשיב 1 לא הוכחה. לגבי אמירתה של המשיבה 2 נקבע כי היא אכן נאמרה על ידה, אלא שאמירה זו, אף שעונה היא על הגדרת לשון הרע לפי החוק, חוסה תחת ההגנות מכוח החוק. בית משפט השלום ניתח את המעשה שיוחס למבקש לפי עבירת הגניבה כאמור בהוראת סעיף 383 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקבע כי הסכמת המבקש להשיב את הכספים שנטל מהווה הודאה בכך שמדובר בכספים שאינם שייכים לו. בהתאם, נקבע כי

הונחה תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי הפרסום היה אמת. לפיכך, עומדת למשיבה 2 הגנת "אמת דיברתי". עוד נקבע כי בשל אופיו השיתופי של הקיבוץ יש למשיבים ולכלל חברי הקיבוץ אינטרס באופן ניהולו התקין של הקיבוץ, ולפיכך מתקיים "רכיב העניין לציבור" בהגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק).

5.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען כי שגה בית משפט השלום עת קבע כי לא הוכחה אמירת המשיב 1 ללא שהובאה בפניו גרסה סותרת. כמו כן, נטען כי קביעת בית משפט השלום לפיה למשיבה 2 עומדת הגנת "אמת דיברתי" תוך קביעה כי המבקש עבר את עבירת הגניבה לפי חוק העונשין חורצת את דינו, ללא שניתנה לו האפשרות להתגונן בעניין זה, ותוך חריגה מהרף הנדרש בהלכה הפסוקה להוכחת טענות לביצוע עבירה פלילית במסגרת הליך אזרחי. המבקש טען כי משעה שאין בדברים שנאמרו משום אמת, הרי שאין לטענת "אמת דיברתי" על מה לסמוך. בנוסף, טען המבקש כי טעה בית משפט השלום בקביעתו כי למשיבה 2 עומדת הגנת תום הלב, מאחר ולא ניתן לראות באמירתה משום תום לב.

המשיבים לעומת זאת סמכו ידם על פסק הדין וטענו כי אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, אך מנימוקים שונים מאלה של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעתו העובדתית של בית משפט השלום בנוגע לאי הוכחת האמירה שיוחסה למשיב 1. אשר לאמירת המשיבה 2 כי המבקש גנב, קבע בית המשפט המחוזי כי אומנם הביטוי "גנב" במובנו האובייקטיבי הוא ביטוי קשה, בוטה וחסר טעם אשר נועד לפגוע במבקש, ואולם, אין בכך, בנסיבות העניין, כדי להוציאו מגדר הביטויים המוגנים על ידי הזכות לחופש הביטוי. נקבע כי בחינה אובייקטיבית בדרך שבה האדם הסביר היה מפרש את

הנסיבות שהובילו לאמירה הזו וההקשר שבה נאמרה, מובילים למסקנה כי לא מדובר בקביעת עובדה מטעם המשיבה 2 או בהבעת עמדה המכוונת לבזות את המבקש, אלא בהבעת דעה המהווה ביטוי מוגן הגובר על זכות המבקש לשם טוב. עוד נקבע כי בית משפט השלום שגה בכך שנדרש להגדרת עבירה הגניבה לפי חוק העונשין.

הבקשה דנן

7.

בבקשה חוזר המבקש וטוען כי אמירות המשיבים מהוות לשון הרע. לטענתו, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ייחוס עבירה פלילית למאן דהוא יכול להיחשב להבעת דעה שאינה עולה כדי לשון הרע היא הלכה חדשה אשר יוצרת עיוות דין בעניינו המצדיק התערבות ערכאה זו "בגלגול שלישי". לגופו של עניין, טוען המבקש כי הטחת אשמה פלילית במהותה בפני מי שלא הורשע בדין אינה הבעת דעה, אלא פרסום עובדתי שגוי אשר מהווה לשון הרע. בנוגע לאמירת המשיב 1, טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בקביעתו כי לא הוכחה אמירת המשיב 1, הואיל והמבקש לא נחקר בעניין זה ולא נקבע דבר בעניין מהימנותו בנוגע לאמירה זו, ומשכך היה על בית משפט השלום, ובעקבותיו גם על בית המשפט המחוזי, לקבל את גרסתו.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה שוכנעתי כי דינה להידחות. הבקשה דנן נוגעת לצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מעוררת שאלה שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כמו כן, דחיית הבקשה לא תגרום עיוות דין ממשי המצדיק מתן רשות ערעור. על כן, משלא מתקיימות במקרה זה אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", דין הבקשה כאמור להידחות.

9.

אוסיף כי עיון בטענות המבקש מעלה כי על אף ניסיונו להציג את בקשתו כבקשה המעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב. עוד אדגיש כי אף אם שגה בית המשפט המחוזי ביישום הדין כטענת המבקש, ואיני קובעת זאת, הרי שאין בכך, כשלעצמו, עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ראו: רע"א 7706/17 וינברג נ' פיצ'חדזה (5.12.2017);

בע"מ 181/12 פלונית נ' פלוני (5.4.2012); בע"מ 7810/11 פלוני נ' פלונית (11.12.2011); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (16.1.2006) ). עוד אציין, כי נקבע לא אחת כי אין גם בעובדה שבית המשפט המחוזי בחר לנמק את פסק דינו באופן שונה מבית המשפט השלום, כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: בע"מ 9413/17 פלוני נ' פלונית (3.1.2018); בע"מ 3230/13 פלונית נ' פלוני (2.6.2013)).

10.

למעלה מן הצורך אוסיף כי, ככלל, התבטאות איננה נאמרת בחלל ריק במנותק מהקשר הנסיבות (ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר , פסקה 39 (12.11.2006)).

לפיכך, נקבע כי יש לפרש את ההתבטאות "באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' , פ"ד נח(3) 558, 568 (2004)). על כן, צדק בית המשפט המחוזי עת בחן את האמירה הנדונה על פי אמת מידה אובייקטיבית ובהקשר של מכלול הנסיבות בהן היא נאמרה.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

17096470_R01.doc

יה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il