רע"א 4701/18 פלוני נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא השופט ק' ורדי , וכב' השופטות ש' יעקובוביץ ו- ע' רביד ) בע"א 26851-11-17 מיום 17.5.2018, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אל-עד קרביס ) בת"א 18235-06-11 מיום 15.10.2017, בו נקבע כי על המשיבה החובה לפצות את המבקשת בגין נזקי הגוף שהוסבו לה בתאונת דרכים.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 9.11.2006, בהיותה בת 15.5 שנים, נפגעה המבקשת בתאונת דרכים כשהיא נוסעת ברכב בבעלות א.י. (להלן: הבעלים ), הנהוג בידי אחר אשר נהרג בתאונה (להלן: המנוח ). המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ). התביעה הוגשה תחילה נגד מבטחת הרכב ונגד קרנית, היא המשיבה. התביעה נגד המבטחת נדחתה בהסכמה לאחר שזו טענה כי אין תוקף לפוליסת הביטוח, בין היתר מאחר שלמנוח לא היה רישיון נהיגה בתוקף. קרנית טענה כי לאור האמור בסעיף 7(2) לחוק - השולל זכאות לפיצוי מנוסע ברכב היודע כי הנהג נטל את הרכב ללא רשות בעליו - המבקשת אינה זכאית לקבל פיצוי מאחר והמנוח נהג ברכב ללא אישור הבעלים והמבקשת ידעה על כך. בהינתן המחלוקת בין המבקשת לקרנית, פיצל בית משפט השלום את הדיון בשאלת החבות והנזק, והכריע תחילה בשאלת החבות.

3.

בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי המבקשת לא ידעה שלמנוח אין רישיון נהיגה, אך היא ידעה מי בעל הרכב ושמעה קודם כניסתה לרכב כי הוא אינו מסכים שהמנוח ינהג ברכב. על אף זאת, קבע בית משפט השלום כי אין בכך כדי לשלול מהמבקשת פיצוי. בית משפט השלום ציין כי יש לפרש באופן דווקני ומצומצם את סעיף 7(2) לחוק. נקבע כי המנוח אומנם הבין שבעל הרכב אסר עליו להשתמש ברכב, אולם, לגבי המבקשת "מתעורר ספק רב אם 'קראה נכון' את המצב אליו נקלעה" (סעיף 13 לפסק דינו של בית משפט השלום). בסופו של דבר קבע בית משפט השלום כי שלילת הפיצוי מהמבקשת מהווה תגובה עונשית חריפה ובלתי מידתית, וכי יש ליתן משקל מכריע לתכלית הסוציאלית שבבסיס החוק, כך שעל קרנית לפצות את המבקשת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, ככל שנגרמו.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. רשות הערעור ניתנה ובית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערעור.

4.

בית המשפט המחוזי עמד על כך כי מטרת הוראת סעיף 7(2) לחוק היא עונשית ויסודה בתקנת הציבור. לצורך תחולתה בנוגע לנוסע ברכב, לא נדרש שהנוסע יהא שותף בנטילת הרכב על מנת לשלול ממנו את הפיצוי ודי בידיעתו שהנסיעה ברכב היא ללא רשות הבעלים. בענייננו, כך ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ביכר בית משפט השלום את גרסת המבקשת שנמסרה לבוחן התנועה, לפיה המבקשת זוכרת שבעל הרכב לא הסכים כי המנוח ינהג, וכי המנוח נהג בלי רשות בעל הרכב. גרסה זו, כך נקבע, ממלאת אחר תנאי "הידיעה". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי קביעת בית משפט השלום לפיה דברי הבעלים הובנו על-ידי המנוח אך לא בהכרח על-ידי המבקשת, אינה מעוגנת בראיות.

בסופו של דבר, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור ודחה את תביעתה של המבקשת ללא צו להוצאות.

על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי מונחת הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

5.

המבקשת סבורה כי יש לאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום, וטוענת, בעיקרו של דבר, כי נקבע כממצא עובדתי שייתכן והמנוח הבין את הוראת הבעלים שלא ינהג ברכב, אך לא ניתן לייחס למבקשת "ידיעה" כזו במובנה המשפטי אף אם שמעה חילופי דברים מסוימים בין הבעלים למנוח. בעניין זה מפרטת המבקשת בהרחבה את נסיבות המקרה, ובין היתר מדגישה את היותה קטינה במועד התאונה, היעדר היכרותה עם המנוח והיעדר אשמה מצדה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי ביישום הדין ותחולתו של סעיף 7(2) לחוק על ענייננו. בנוסף, מדגישה המבקשת את התכלית הסוציאלית שבבסיס החוק וטוענת כי גם משיקולי צדק יש לקבל את בקשתה.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בבקשה שלפניי ושוכנעתי כי דינה להידחות. למקרא הבקשה עולה בבירור, ואף לא נטען אחרת, כי היא נוגעת לעניינם הפרטני של הצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מעוררת שאלה שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

בנוסף, אין בכך שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מתוצאת הערכאה הדיונית, כשלעצמה, כדי להוות עילה למתן רשות ערעור (רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ , פסקה 13 (3.2.2009); רע"א 10034/17 זקיאן נ' בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ , פסקה 7 (3.1.2018); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)). כמו כן, אף אם כטענת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי ביישום הדין ותחולתו של סעיף 7(2) לחוק על נסיבות המקרה מושא הבקשה שלפניי - ואיני סבורה כך - הרי שאין בכך, כשלעצמו, עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (רע"א 7706/17 וינברג נ' פיצ'חדזה , פסקה 4 (5.12.2017); רע"א 9647/17 בהט נ' דגן , פסקה 9 (31.12.2017); רע"א 2071/18 נתאי נ' הוד , פסקה 4 (20.6.2018)).

7.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגוף הדברים לא מצאתי שנפלה טעות במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כך שדחיית הבקשה אף לא תגרום עיוות דין ממשי המצדיק מתן רשות ערעור.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובת המשיבה, לא ייעשה צו להוצאות.