רע"א 10034/17 אליהו זקיאן נ. בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ

1.

בפני בקשת רשות ערעור ובקשה לסעד זמני הנסבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 23.11.2017 (ע"א 6359-05-17, השופטת הבכירה מ' נד"ב והשופטות ב' טולקובסקי ו- ח' קיציס ). בפסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (ת"א 14878-08-12, סגנית הנשיאה ר' קרלינסקי ).

2.

ביום 30.1.2007 נחתם בין המשיבה 1, בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ (להלן: החברה ), לבין המבקש הסכם שכירות בלתי מוגנת שלפיו שכרה החברה מהמבקש מבנה בשטח 300 מ"ר לצורך אחסנת ציוד (להלן בהתאמה: הסכם השכירות ו- המחסן ). בחודש מאי 2007 חדלה החברה לשלם דמי שכירות עבור המחסן. בהמשך לכך, בחודש יולי 2007 הודיע המבקש כי הוא מבטל את הסכם השכירות עקב חוב שהצטבר, ודרש שהמחסן יפונה. משלא פונה המחסן נקט המבקש בהליכים שונים, לרבות הליכי הוצאה לפועל, אולם גם אלה לא הובילו לפינוי. בסופו של דבר, בסוף שנת 2009 פינה המבקש בעצמו את הציוד מהמחסן . בהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה שבה ביקש לחייב את החברה בדמי שימוש ראויים ובתשלומים נוספים . התביעה נסבה גם על מחסן נוסף שהועמד לשימוש החברה על-ידי המבקש ושלגביו לא נחתם הסכם שכירות נפרד אלא ניתנה למבקש התחייבות בכתב על-ידי מי שהועסק כמנהל החברה. עוד ראוי לציין, כי המבקש הגיש את התביעה גם כנגד המשיבים 3-2, אורי ומדיליאן חודורוב, בעלי המניות בחברה (להלן בהתאמה: אורי ו- מדיליאן ), בטענה כי הם הציגו עצמם כבעלי אמצעים וכמי שיש בכוחם לעמוד בהתחייבויות החברה, ובכך עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה.

3.

בית משפט השלום קיבל את התביעה, בקבעו כי החברה ואורי חייבים לשלם למבקש סך של 320,880 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בית משפט השלום קבע כי יש להטיל חבות אישית על אורי, הן מכוח העיקרון של הרמת מסך והן מכוח אחריותו כאורגן של החברה, מאחר שהיה מעורב בפעילות החברה בנוגע לקיום החיובים הנובעים מהסכם השכירות ובמגעים בין הצדדים בנוגע לפינוי המחסן. לעומת זאת, בית משפט השלום דחה את התביעה להטיל חיוב אישי על מדיליאן, בקבעו כי זיקתה לפעילות החברה בנוגע לשכירת המחסן הייתה מינורית וכי לא הוכח שהייתה מעורה בניהול החברה.

4.

המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי ובו תקפו את קביעותיו של בית משפט השלום בשלושה מישורים: חיובה של החברה; חיובו האישי של אורי; וכן ההימנעות מפסיקתן של הוצאות משפט לטובת מדיליאן, שהתביעה נגדה נדחתה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו במובן זה שביטל את הטלת החיוב האישי על אורי, אך דחה אותו בהיבטיו האחרים, ללא צו להוצאות . בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לצורך חיובו של אורי כבעל מניות בחברה מכוח הרמת מסך ההתאגדות , וכן קבע כי קיים ספק אם אורי אכן שימש אורגן בחברה, וכי מכל מקום לא הייתה הצדקה להטיל עליו חיוב אישי גם במסלול זה.

5.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי לא היה מקום להטיל על אורי חבות אישית. המבקש טוען כי על-פי העובדות שהתבררו מעדויות הצדדים מדובר ב"מקרה קלאסי" המצדיק הרמת מסך או חיוב של אורגן של החברה באופן אישי. בשולי הדברים נטען עוד כי היה מקום לחייב את המשיבים בהוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי בשים לב לכך ש ערעורם התקבל רק באופן חלקי.

6.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לסעד זמני שכוונה כנגד סגירתו של תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד אורי.

7.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש הגעתי לכלל מסקנה שדין בקשת רשות הערעור להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים. הבקשה אינה עומדת באמות המידה המחמירות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' הדר חיפה (מצת אור) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענותיו של המבקש תוקפות את האופן שבו בית המשפט המחוזי יישם את הוראות החוק והפסיקה, ואינן מעוררות כל שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין. למותר לציין כי אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית משפט השלום כדי להצדיק הענקת רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 9168/08 לזניק נ' ענבר ליס בע"מ , פסקה 13 (3.2.2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012)).

8.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.