רע"א 8043/21 דורון לנגה, עו"ד נ. עיזבון המנוחה לאה ברוכין ז"ל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינוגרד , ש' ליבוביץ ו- ת' בר-אשר ) בע"א 33122-03-21 מיום 25.10.2021 במסגרתו התקבל ערעור שהגיש המשיב על החלטות בית משפט השלום בירושלים בת"א 6267/09 מימים 22.4.2014 ו-27.2.2015 (השופט א' רון ) ומימים 12.4.2016, 15.1.2016 ו-16.2.2021 (השופטת מ' צ'רקה ), במסגרתן נקבע שכר טרחת המבקש אשר שימש ככונס נכסים בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

1.

ברקע לבקשה, תביעה לפירוק שיתוף בחמישה נכסי מקרקעין בעיר ירושלים (להלן: הנכסים ). התביעה הוגשה על ידי משיבים פורמליים 1 ו-7 נגד בעלי זכויות אחרים במקרקעין, ביניהם גב' לאה ברוכין שהלכה לאחרונה לבית עולמה (להלן: לאה ברוכין ), שהמשיב נכנס בנעליה. תחילה ניסו הצדדים להגיע להסכמה בנוגע לפירוק השיתוף, אולם לאור חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם שלא נמצא להם מזור, ביום 21.3.2011 מונה המבקש ככונס הנכסים ו"מנהל הנכסים" עד לפירוק השיתוף בהם. במרוצת השנים נמכר כל אחד מהנכסים בנפרד, ונקבע שיעור שכר הטרחה של המבקש ביחס לכל נכס ונכס, לאחר שנמכר.

2.

לאחר מכירת הנכס הראשון (ברחוב עונג שבת), הורה בית משפט השלום ביום 22.4.2014 כי שכר המבקש יעמוד על שיעור של 8.75% משווי הנכס על פי עסקת המכר, סכום המגלם את שכרו גם בגין ניהול הנכס וגם עבור מימושו. בית המשפט נימק את השיקולים לקביעת שכר טרחה גבוה מהממוצע המקובל (העומד על 8%), בשים לב, בין היתר, למאמצים שהיו כרוכים במציאת רוכש, ריבוי הצדדים, מיקומו של הנכס והיותו תפוס באופן שהצריך מהמבקש לנקוט בהליך משפטי נגד דיירי הנכס. על החלטה זו הוגשה על ידי לאה ברוכין בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה ביום 13.7.2014 (רע"א 35205-05-14). במסגרת ההחלטה צוין כי טענותיה באשר לאמות המידה בהן יש לנקוט בעת פסיקת שכר טרחת כונס נכסים לא נטענו לפני בית משפט השלום, וממילא היא תהיה רשאית להעלותן בהמשך לעניין פסיקת שכר טרחת המבקש לגבי יתר הנכסים. עוד הובהר כי ככל שימצא בית משפט השלום כי יש לנקוט אמת מידה שונה לגבי יתר הנכסים, בין אם על רקע הטענות החדשות שהועלו ובין אם בשל שיקולים אחרים, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם לגבי שכר הטרחה שנפסק עד כה.

3.

הנכס השני (ברחוב מרדכי היהודי) נמכר במסגרת הליכי הכינוס ללאה ברוכין (אשר החזיקה בתחילת ההליך ב-47.22% מהנכס), ובשל כך הורה בית משפט השלום ביום 12.7.2015 כי שכר טרחת המבקש יעמוד על שיעור של 5.75% משווי הנכס בתוספת שכר ניהול ששולם בנפרד. צוין כי בהשוואה למכירת הנכס הראשון, מכירת הנכס השני הייתה מורכבת פחות באופן משמעותי. הליכי הכינוס המשיכו כסדרם, ולאחר מכירת הנכס השלישי (ברחוב אריה לוין) על ידי המבקש, גם כן לידי לאה ברוכין, הורה בית משפט השלום ביום 12.4.2016 כי המבקש זכאי לשיעור של 6% משווי מכירת הנכס בתוספת שכר טרחה עבור ניהולו. צוין כי אין במקרה זה עילה לחרוג מעבר לשכר הטרחה המקובל בהתייחס בין היתר להיקף העבודה שנדרשה מהמבקש בגין מימוש הנכס. לאחר שאושרה גם מכירת הנכס הרביעי (ברחוב מלאכי) הורה בית המשפט ביום 5.10.2016 כי בגין מכירתו זכאי המבקש גם כן לשכר טרחה בשיעור של 6% ממחיר המכירה בתוספת דמי ניהול. בתוך כך נדחתה טענת המבקש כי יש לתגמלו כראוי בגין מחיר התמורה הגובה שהושג, שכן יתכן שהדבר נבע כתוצאה מנסיבות חיצוניות. בנוסף, ניתנה הדעת למשך הזמן הארוך שחלף מרגע המינוי ועד סיום הליך המימוש, כחמש שנים, כאשר צוין כי אין בהתמשכות ההליך כדי להוות שיקול לפסיקת תגמול גבוה. ביום 16.2.2021 נפסק למבקש שכר טרחה בגין מכירת הנכס החמישי והאחרון (ברחוב בצלאל), בשיעור של 4% משווי הנכס. בהחלטה נקבע כי יש להביא בחשבון את התמונה הכללית ובכלל זה כי המבקש קיבל בגין חמשת הנכסים שכר טרחה לא מבוטל (אשר עומד על כ-7% משווי הנכסים כמכלול). כמו כן צוין כי קשה להשתחרר מן הרושם שהמבקש יכול היה לנקוט "יוזמה ופעילות נמרצת יותר", וכי יש להתחשב במגמה הכללית של הפחתה בשכרם של כונסי נכסים, הנובעת בין היתר מהעלייה התלולה במחירי הנדל"ן ובהיצע השירותים המשפטיים עקב ריבוי עורכי דין.

4.

על החלטות אלה, בקשר לשכר טרחת המבקש, הגיש המשיב ביום 15.3.2021 ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען בעיקר שיש להפחית במידה ניכרת את שכרו של המבקש, שכן מדובר בשכר טרחה מופרז ומוגזם בכל קנה מידה, בהתחשב בין היתר במאמצים המועטים שהשקיע המבקש בהליכי המכירה, בהתמשכותם ללא הצדקה למשך שנים רבות ובנזקים שנגרמו לקופת הכינוס בשל התנהלותו. עוד נטען כי מדובר בתביעה בענייני משפחה, כאשר בתביעות מסוג זה שכר הטרחה שניתן לקבוע לכונס נכסים מוגבל לשיעור מרבי של 4% בלבד, בהתאם להוראות תקנה 258טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות ) , שעמדה בתוקף במועד מינוי הכונס.

5.

ביום 25.10.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו הורה על הפחתת שכר הטרחה שנפסק למבקש לסך של 5% מסכום המימוש של כלל הנכסים. תחילה נדחתה טענת המבקש כי היה על בית המשפט להגביל את שכר טרחה לשיעור הקבוע בהוראת תקנה 258טז לתקנות הישנות, בין היתר בהינתן שהתביעה לא הוגשה בבית משפט לענייני משפחה. בית המשפט נתן דעתו לצורך לאזן בין העובדה שמדובר בכינוס נכסים על כל חמשת הנכסים כמעשה אחד, לבין כך שנדרשו פעולות נפרדות לגבי מכירת כל נכס לבדו. צוין כי המבקש מונה לכונס על כל חמשת הנכסים יחד, ואף שהוא מימש את הנכסים רק לאחר שנים רבות, כאשר מקביעות בית משפט השלום עולה כי הדבר נבע מכך שהוא לא פעל בנמרצות ובנחרצות במהלך המימוש, הרי שיש מקום להסתכל על הכינוס כולו כמקשה אחת. עם זאת, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שנצרכו פעולות נפרדות שנדרשו למכירת כל אחד מהנכסים. בשקלול כלל הנסיבות ונוכח העובדה ששכר טרחת המבקש אכן נקבע בשיעור גבוה יחסית, כאשר צוין כי ככלל אין הצדקה לקבוע כי שיעור שכר הטרחה בגין כינוס נכס מקרקעין יקר יהיה זהה לשיעור שכר הטרחה בגין נכס שגרתי, הוחלט כאמור להפחית את שכר הטרחה מבקש, כאשר שכר הניהול שנפסק נותר על כנו.

6.

מכאן לבקשה שלפנַי, במסגרתה טוען המבקש שפסק דינו של בית המשפט המחוזי חרג מהדין הנהוג לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשכר טרחת בעלי תפקיד, כאשר לא היה כל מקום במקרה זה להתערב ולהפחית משכרו, בוודאי לא בצורה משמעותית כפי שהדבר נעשה. בית המשפט התעלם בפסק דינו מההחלטה שניתנה ב רע"א 35205-05-14, בה נדחו טענות המשיב לאחר מימוש הנכס הראשון. כמו כן אין לקבל את הנימוק העיקרי שעמד בבסיס פסק הדין, על פיו יש לראות בהליך הכינוס כולו כ"מעשה אחד", שכן עסקינן במימוש חמישה נכסים נפרדים, על אף שההליך התנהל במסגרת הליך מאוחד. לא היה מקום להביא להפחתת שכר הטרחה מטעם זה, שכן ההפך הוא הנכון. עבור מימוש חמשת הנכסים הוא נדרש להשקעה ומאמץ מרובים עבור כל אחד ואחד מהנכסים. מה גם, בפעולותיו מיקסם המבקש את מחיר מימוש הנכסים כאשר בעקבות עבודתו המאומצת ניתנה עבור הנכסים תוספת תמורה משמעותית, מעבר להערכות השמאיות. עוד שגה בית המשפט בקביעתו כי מימוש הנכסים נמשך על פני שנים בעקבות עיכובים שיצר המבקש.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. פסק הדין אינו מעורר כל שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך ואשר ראוי לה לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1882)) . הלכה למעשה, אף לא נטען כי קיימת שאלה משפטית עקרונית כאמור. בנוסף, מתן רשות ערעור על פסק הדין איננו דרוש מטעמי צדק וכדי למנוע עיוות דין. מציאת נקודת האיזון בין העובדה שמדובר במסכת אחת של מימוש מספר נכסים לבין העובדה שמימוש כל נכס הצריך עמל נפרד, הינה מלאכה המוטלת על הערכאה הדיונית ונתונה לכל היותר לביקורת ערכאת הערעור, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי במקרה זה. מדובר בהכרעה הנטועה בדל"ת אמותיו של נסיבות המקרה הפרטני ואינה מצדיקה כל התערבות ב"גלגול שלישי" (השוו: בע"מ 8929/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 6 (9.2.2021)). ממילא, אין להצדיק מתן רשות ערעור רק בשל העובדה שבית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו והגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום ( רע"א 10034/17 זקיאן נ' בר-אל מיזוג אוויר והנדסה בע"מ , פסקה 7 (3.1.2018); רע"א 7754/21 היימוני נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים , פסקה 6 (15.11.2021)) .

8.

למעלה מן הצורך, אציין כי אין ממש בטענות המבקש כי שיעור שכר הטרחה שנקבע (5%) הינו חריג ביותר מן הדין הנוהג באופן המצדיק התערבות. זאת אף אם לעמדת המבקש שכר הטרחה המקובל נע על בין 6% ל-10% משווי הנכסים הממומשים. באותו אופן יש לדחות את הטענה כי היה על בית המשפט המחוזי לתת דעתו לכך שניתנה הכרעה בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי לאה ברוכין ( רע"א 35205-05-14), ונדחו זה מכבר הטענות לגבי שכר הטרחה שנפסק למבקש לאחר מימוש הנכס הראשון. זאת, שכן על פי ההלכה הפסוקה, הן לפי התקנות הישנות והן לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות ), "הכלל לפיו מקום שבו ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים, הוא כלל מבוסס היטב. על החלטות מסוג זה רשאים בעלי הדין לשוב ולערער במסגרת ערעורם בזכות על פסק הדין הסופי..." (רע"א 1391/13 פנינג נ' קראוס , פסקה 10 (29.4.2013); וראו גם: ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 (1992); רע"א 516/21 מנקוביצקי נ' חברת דואר ישראל , פסקה 15 (9.5.2021); תקנה 411 לתקנות הישנות; תקנה 150 לתקנות החדשות). מה גם, וזאת הרבה למעלה מן הצורך, שבאותה החלטה הובהר כי יתכן שיעלו בהמשך הליכי המימוש טענות שיהיה בהן כדי להשליך על גובה שכר טרחת המבקש גם לגבי הנכס הראשון.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.