פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
516/21
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקשת:
קטרין מנקוביצקי
נ ג ד
המשיבה:
חברת דואר ישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק ע"ר 018834-11-20 שניתן ביום
23.12.2020 על ידי כבוד השופט א' יעקב
בשם המבקשת:
עו"ד מיכל נבון
בשם המשיבה:
עו"ד מירה פיצ'חדזה
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט העמית ע' אברהם יעקב ) בע"ר 18834-11-20 מיום 23.12.2020, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ש' גלר )
בע"א 46859-05-20 מיום 21.10.2021.
רקע ותמצית העובדות הצריכות לעניין
1.
על פי הבקשה ונספחיה, המבקשת הייתה הבעלים של רכב יוקרה מסוג B.M.W (להלן: הרכב ). ביום 20.7.2017 המבקשת חתמה על זיכרון דברים למכירת הרכב לאדם בשם קמאל (להלן בהתאמה: זיכרון הדברים ו- קמאל ). בזיכרון הדברים הוסכם, בין היתר, כי הרכב יימכר לקמאל תמורת סך של 450,000 ₪ כאשר 48,000 ₪ ישולמו במזומן במעמד הקנייה והיתרה תשולם בשני שיקים דחויים; וכי העברת הבעלות ברכב תתבצע לאחר שישולם למבקשת את מלוא הסכום.
2.
במעמד החתימה על זיכרון הדברים קמאל העביר למבקשת את התשלום במזומן (כ-10% מהסכום הכולל) והמבקשת העבירה לו את החזקה ברכב. השיק הראשון שקמאל העביר למבקשת חולל במועד הפירעון. קמאל הודיע כי גם השיק השני צפוי להיות מחולל, ומשכך העביר 15 שיקים חלופיים על סך 26,800 ₪ כל אחד, שנמשכו על ידי אישה בשם טיפאני (להלן בהתאמה: השיקים החלופיים ו- טיפאני ). ברם, אף השיק החלופי הראשון חולל במועד הפירעון מחמת העדר כיסוי מספיק.
3.
בדיקה שנעשתה על ידי חוקר פרטי העלתה כי כבר ביום 23.7.2017, שלושה ימים לאחר החתימה על זיכרון הדברים, הבעלות ברכב נרשמה על שמה של טיפאני. נמצא כי ההעברה בוצעה באמצעות ייפוי כוח, כאשר קמאל היה מיופה הכוח. עוד התברר כי לאחר שהרכב נרשם על שמה של טיפאני הוא עבר עוד חמש ידיים.
4.
ביום 7.11.2017 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה בבית המשפט השלום מרכז-לוד, בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התרשלותה הנטענת של המשיבה. נטען, בין היתר, כי המשיבה אפשרה את העברת הבעלות ברכב ללא ידיעתה או הסכמתה של המבקשת; וכי המשיבה העבירה את הבעלות ברכב, מהמבקשת לטיפאני, ללא נוכחותה הפיזית של המבקשת ומבלי שהוצגו המסמכים הדרושים לכך על פי דין, לרבות ייפוי כוח של המבקשת ותעודת הזהות שלה. בפסק דינו מיום 17.1.2020, קבע בית המשפט השלום כי המשיבה התרשלה עת העבירה את הבעלות ברכב על שמה של טיפאני, והיא "אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת, בניכוי אשם תורם בשיעור של 40%", זאת לאור התנהלותה חסרת הזהירות של המבקשת (פסקה 37 לפסק דינו של בית משפט קמא). על כן, נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשת סך של 241,200 ₪.
5.
ביום 21.5.2020 המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום (ע"א 46859-05-20) (להלן: הערעור הראשי ), ולמחרת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 27.5.2020 המבקשת הגישה תגובה לבקשת עיכוב הביצוע, וטענה, בין היתר, כי הערעור הוגש באיחור ניכר. בהחלטתו מיום 1.6.2020 דחה בית משפט קמא את בקשת עיכוב הביצוע של המשיבה ללא התייחסות לטענתה של המבקשת כי ערעורה של המשיבה הוגש באיחור.
ביום 4.6.2020 הערעור נקבע לשמיעה בפני הרכב ביום 4.11.2020.
6.
ביום 23.9.2020, כארבעה חודשים לאחר הגשת הערעור, המבקשת הגישה בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור במועד הגשתו. בהחלטתו מיום 21.10.2020 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשת וקבע כי הערעור הוגש במועד (להלן: החלטת הרשמת ).
7.
ביום 25.10.2020 המבקשת הגישה בקשה להקפאת ההליכים בערעור הראשי עד לקבלת החלטה של בית משפט זה בבקשת רשות הערעור שהייתה בכוונתה להגיש על החלטת הרשמת. בהחלטתו מיום 28.10.2020 דחה בית משפט קמא את הבקשה. זאת, בין היתר, מאחר שהמבקשת הגישה את הבקשה סמוך למועד הדיון שנקבע כחמישה חודשים לפני כן.
8.
ביום 4.11.2020 התקיים דיון בערעור הראשי והתיק נדחה לעיון. מעיון בפרוטוקול עולה כי במהלך הדיון לא עוררה המבקשת כל טענה לגבי המועד בו הוגש הערעור, ולא נאמר בו דבר וחצי דבר על החלטתה של הרשמת.
ביום 8.11.2020, ארבעה ימים לאחר שנשמע הערעור הראשי בפני ההרכב, המבקשת הגישה ערעור על החלטת הרשמת בבית משפט קמא.
9.
שבוע לאחר מכן, ביום 15.11.2020 ניתן פסק דין בערעור הראשי. נקבע, בין היתר, כי המשיבה אכן התרשלה כלפי המבקשת, אך יש לייחס למבקשת אשם תורם בשיעור של 60% עקב התנהלותה. על כן, נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשת סך של 160,800 ₪ חלף הסך של 241,000 ₪ שנקבע בפסק דינו של בית המשפט השלום.
10.
ביום 19.11.2020 בית משפט קמא אישר פסיקתא מוסכמת שעניינה הסדרת התשלומים בין הצדדים בעקבות פסק הדין שניתן בערעור הראשי. בית המשפט המחוזי הוסיף בפתקית על גבי הפסיקתא שהוגשה לחתימתו כי "אין באמור כדי לפגוע בערעור על החלטת כב' הרשמת גלר".
11.
ביני לביני, חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק הדין בערעור הראשי מבלי שהמבקשת הגישה בקשה כאמור.
12.
בפסק דינו מיום 23.12.2020 מחק בית משפט קמא את הערעור על החלטת הרשמת (להלן: פסק הדין בערעור על החלטת הרשמת ). נקבע כי החלטת הרשמת נבלעה בפסק הדין של הערעור הראשי; וכי משחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור הראשי, על המבקשת להגיש את הבקשה המתאימה לבית משפט זה.
13.
ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי (שהוגשה על פסק הדין בערעור על החלטת הרשמת), במסגרתה נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי החלטת הרשמת נבלעה בפסק הדין בערעור הראשי לאור הקבוע בפסיקתא; כי כלל פעולותיה של המבקשת היו בהתאם להוראות בית משפט קמא; וכי למבקשת נגרם עיוות דין כתוצאה מההחלטות הסותרות שניתנו בעניינה.
14.
מנגד, המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות. נטען, בין היתר, כי הסמכות לדון בערעור על החלטת הרשמת, שנבלעה בתוך פסק הדין שניתן בערעור הראשי, מסורה לבית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור הראשי, בקשה שכלל לא הוגשה על ידי המבקשת; כי פסק הדין בערעור הראשי הפך לחלוט, כך שבשלב זה דיון אודות החלטת הרשמת יהיה תיאורטי בלבד; וכי כל שנקבע בפסיקתא הוא שבאפשרות המבקשת לערער על החלטת הרשמת במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור הראשי.
15.
דין הבקשה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (להלן: תקסד"א ). מדובר בבקשה ב"גלגול שלישי", וחרף ניסיון המבקשת לשוות לה אופי עקרוני, טענותיה אינן מעוררות שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים. כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עיוות דין. למעלה מן הצורך, אציין כי "הכלל לפיו מקום שבו ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים, הוא כלל מבוסס היטב. על החלטות מסוג זה רשאים בעל הדין לשוב ולערער במסגרת ערעורם בזכות על פסק הדין הסופי [...] וברבות השנים חזרה הלכה זו ואושרה בפסיקתו של בית משפט זה, הן ביחס לערעורי ביניים שהוגשו בזכות והן ביחס לבקשות רשות לערער על החלטת ביניים" (ההדגשה הוספה – י"ע) (רע"א 1391/13 פנינג נ' קראוס , בפסקה 10 (29.4.2013); ראו גם: ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 מול האות א (1992); ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים , פ"ד מה(1) 871, 874 מול האות א (1991); תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כיום תקנה 150 לתקסד"א ). כלל זה יפה אף להחלטת הרשמת בענייננו, ולא ניתן שלא לתמוה הכיצד הגישה המבקשת ערעור על החלטת הרשמת שלא למחוק את הערעור על הסף, לאחר שהדיון בערעור לגופו כבר נשמע ובית המשפט הודיע כי בדעתו ליתן פסק דין. משעה שניתן פסק דין בערעור הראשי, ככל שהמבקשת הייתה מעוניינת לערער על פסק הדין לגופו, היה עליה לעשות זאת במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור הראשי . מכל מקום, גם אם שגה בית המשפט המחוזי בכך שכתב בהחלטתו כי "אין באמור כדי לפגוע בערעור על החלטת כב' הרשמת גלר", הרי שבסופו של יום, הערעור על החלטת הרשמת נשמע ונדחה לגופו לאור היבלעותו בפסק הדין בערעור הראשי.
16.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
בנסיבות המקרה, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ז באייר התשפ"א (9.5.2021).
ש ו פ ט