רע"א 7100/20 זהר וייס נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

1.

שתי סוגיות דיוניות טעונות הכרעה בהליכים דנן – האחת עוסקת באופן ההשגה על פסק-הדין מושא רע"א 7100/20, והשנייה עניינה בבקשת המערער למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

רקע הדברים

2.

מקורם של ההליכים שבכותרת בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המערער בע"א 8325/20 (הוא המבקש ברע"א 7100/20; להלן: המערער ) לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד כנגד שורה ארוכה של בנקים (ת"צ 14139-05-20; להלן: בקשת האישור ). ברקע הדברים יצוין כי המערער מנהל חשבון בנק אצל המשיב 1 ובמוקד בקשת האישור נטען כי המשיבים 3-1 פעלו שלא כדין עת הטילו עיקול על חשבון הבנק של המערער המשמש לשם קבלת קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. בסופו של דבר ולאחר התערבות בא כוחו, שוחרר סכום הקצבה לידי המערער אך בגין העיכוב בשחרור הכספים הוגשה בקשת האישור אשר בגדרה עתר המערער לחייב למעשה את הבנקים המשיבים בתשלום פיצוי בסך כולל של מאות מיליוני שקלים חדשים. כן עתר המערער למתן צו המחייב את כלל הבנקים המשיבים שלא למנוע מלקוחותיהם למשוך את הגמלה שהופקדה לחשבונם וכן להנפיק ללקוחות אלו כרטיס משיכה מסוג "דביט". לבסוף עתר המערער לחייב את המוסד לביטוח לאומי שלא לעקל כספי גמלה וכן לחייב את רשות האכיפה והגבייה לסייג כל עיקול המוטל על חשבון בנק של חייב.

3.

במסגרת בקשת האישור עתר המערער למתן פטור מאגרה ובקשתו-זו נדחתה ביום 28.7.2020 על-ידי רשמת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גלר , בסמכותה כרשמת; להלן: החלטת הרשמת בבקשה לפטור מאגרה ). המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ע"ר (מחוזי – מרכז-לוד) 4759-09-20). ביום 6.9.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (כבוד השופט העמית א' יעקב ; להלן: פסק-הדין בערעור על החלטת הרשמת ). בקשת רשות הערעור ברע"א 7100/20, אשר הוגשה ביום 18.10.2020, מופנית כלפי פסק-הדין בערעור על החלטת הרשמת. בינתיים, ומשנדחה הערעור על החלטת הרשמת והאגרה לא שולמה על-ידי המערער, הורתה כבוד השופטת ש' גלר (בסמכותה כרשמת) על מחיקת בקשת האישור (להלן: פסק-הדין המוחק את בקשת האישור ). הערעור בע"א 8325/20 מופנה כנגד פסק-דין זה.

4.

בהחלטתי מיום 23.5.2021 הוריתי למערער לנמק מדוע לא תימחק בקשת רשות הערעור ברע"א 7100/20. זאת, בהינתן הכלל שלפיו פסק-הדין בהליך העיקרי "בולע" את כל החלטות הביניים שניתנו במסגרתו. בהמשך להחלטה זו ביקש המערער כי אורה על תיקון כתב הערעור בע"א 8325/20 כך שייכללו בו נימוקי בקשת רשות הערעור ברע"א 7100/20. המשיבים 1, 5, 7, 9, 12 ו-14, מצידם, מחזיקים בדעה כי המערער אינו רשאי לכלול בערעורו על פסק-הדין הסופי את טענותיו בנושא האגרה (שנדונו והוכרעו בהחלטת הרשמת בבקשה לפטור מאגרה ובפסק-הדין בערעור על החלטת הרשמת). זאת, לטענתם, מן הטעם שזכות הערעור בסוגיית האגרה מוצתה עם הגשת ערעור בזכות על החלטת הרשמת לפני שופט של בית המשפט המחוזי.

אופן ההשגה על פסק-הדין בערעור על החלטת הרשמת

5.

בפתח הדברים יובהר, כי אין ספק שלמערער מוקנית זכות ערעור על ההחלטה אשר מחקה את בקשת האישור מחמת אי-תשלום האגרה. זאת, משום שבהליך של תובענה ייצוגית יש לסווג החלטה כאמור כפסק דין (ראו, רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ , פיסקה 7 (15.4.2007); בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר , פיסקה 11 (22.11.2012); רע"א 3178/15 ברק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פיסקה 3 (3.8.2015)). יוזכר כי פסק-הדין אשר מחק את בקשת האישור, משלא שולמה האגרה, ניתן על ידי כב' השופטת ש' גלר , בסמכותה כרשמת בית המשפט המחוזי. לפיכך, בדין הוגש הערעור על פסק-הדין לבית משפט זה (במסגרת ע"א 8325/20). זאת, לנוכח הוראת סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיה פסק דין של רשם של בית משפט מחוזי "דינו, לענין ערעור, כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם".

למעשה, המחלוקת בין הצדדים הינה האם המערער רשאי לכלול במסגרת ערעור בזכות המופנה כנגד פסק-הדין המוחק את בקשת האישור (דהיינו במסגרת ע"א 8325/20), אף את השגותיו לעניין דחיית בקשתו לפטור מאגרה. זאת, לאחר שכבר הגיש ערעור בזכות על החלטת הרשמת בעניין זה, אשר נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק-הדין בערעור על החלטת הרשמת.

ודוקו: ברור שיש לאפשר למערער להעלות את טענותיו בפני ערכאה זו, באשר לדחיית בקשתו לפטור מאגרה ודחיית ערעור הרשם שהגיש בעניין זה. השאלה היא האם לאפשר לו לעשות כן במסגרת בקשת רשות ערעור (אשר אכן הוגשה ברע"א 7100/20) או שמא במסגרת ערעור בזכות (זה שהוגש בע"א 8325/20 אשר מופנה כנגד פסק-הדין אשר מחק את בקשת האישור).

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש בהליכים דנן עד כה, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש לאפשר למערער להעלות את השגותיו ביחס לדחיית בקשתו לפטור מאגרה במסגרת הודעת הערעור בזכות שהוגשה בגדר ע"א 8325/20.

זאת, בהתחשב בטעמים הבאים.

הכלל הוא כי מקום שבו ניתן פסק-דין סופי על-ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי-הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים. בית משפט זה שב ואישר את ההלכה האמורה הן ביחס לערעורי ביניים שהוגשו בזכות והן ביחס לבקשות רשות לערער על החלטת ביניים (ראו למשל, ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים , פ"ד מה(1) 871, 874 (1991); ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416-415 (1992); רע"א 1391/13 פנינג נ' קראוס , פיסקה 10 (29.4.2013); רע"א 516/21 מנקוביצקי נ' חברת דואר ישראל , פיסקה 15 (9.5.2021)). ודוקו, מקורו של הכלל האמור הוא בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין הקודמות ), החלה על ההליכים דנן לנוכח מועד הגשתם, אשר קובעת כי " לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט " (ראו גם, תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין החדשות ), שהחליפה את תקנה 411 לתקנות סדר הדין הקודמות; להרחבה בעניין תקנות אלו ראו, דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בעמודים 46-45; יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדרי הדין האזרחי: מורה נבוכים 523-520 (2021) (להלן: רוזן-צבי )). נקודת המוצא של תקנה 411 לתקנות סדר הדין הקודמות היא, אפוא, כי סמכותה של ערכאת הערעור ביחס לפסק-הדין הסופי בהליך משתרעת על הפרשה כולה, לרבות על החלטות ביניים שונות שניתנו לאורך הדרך (ע"א 31/82 כהן נ' מזרחי , פ"ד לט(1) 160, 165-164 (1985); להרחבה ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 761 (מהדורה שביעית, 1995); מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי – גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות-ביניים" משפטים כט 139, 164 (1998); רוזן-צבי , 523).

7.

לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים כי המערער מיצה את זכות הערעור בנושא האגרה עת ערער על החלטת הרשמת בזכות בפני בית המשפט המחוזי, ומשכך

אין לאפשר לו לערער פעם נוספת בזכות על אותה החלטה , במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי שמחק את בקשת האישור בשל אי-תשלום האגרה. אף שיש טעם רב בטענה זו, אין בידי לקבלה משום שהפסיקה כבר אמרה את דברה בסוגיה האמורה. כך, בע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (30.8.2016) (להלן: עניין וינשל ), נדונה למעשה, בין היתר, שאלה זהה לזו המתעוררת בענייננו, ונפסק כי בכגון דא ניתן לערער בזכות על נושא האגרה במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי בהליך, אף אם מדובר בזכות ערעור "כפולה".

מפאת חשיבות הדברים ראוי להביא את הדברים שנפסקו שם כלשונם, מפי כב' השופט דנציגר :

"רשם בית המשפט המחוזי א' זמיר קבע כי יש לסווג את תביעתם של המערערים ככזו הנכנסת בגדר תקנה 3(8) לתקנות האגרות. המדינה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי והשופטת ע' סלומון-צ'רניאק דחתה את הערעור. המדינה טוענת, כי היא רשאית לערער על פסק הדין של השופטת סלומון-צ'רניאק בסוגיית האגרה, שכן הוא בגדר החלטת ביניים שניתן לערער עליה בהליך הנוכחי [...]

המערערים מוסיפים, כי המדינה ניצלה את זכות הערעור שלה, והיא אינה זכאית להגיש ערעור נוסף בזכות [...]

תחילה אתייחס לשאלה אם ניתן לערער על סוגיה זו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. [...]

החלטתו של הרשם זמיר בעניין האגרה הייתה נתונה לערעור (בזכות) בפני בית המשפט המחוזי. המדינה אכן ערערה, וערעורה נדחה. בהתאם לסעיף 96(ד) לחוק בתי המשפט, ההחלטה על דחיית הערעור ניתנת לערעור ברשות לפני בית המשפט העליון. המדינה נמנעה מלהגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

בכגון דא, קובעת תקנה 411 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984: '411. לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968.'

השוו גם: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פ"ד סא(2) 795, 811-809 (2006); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן חאדר , פ"ד נח(1) 854, 863-861 (2003); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ , פסקה 7 (4.6.2012).

המסקנה היא, כי אכן המדינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין האגרה כערעור בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין העיקרי בתובענה" ( שם , פיסקאות 60-56).

אמנם, בפסק-הדין בעניין וינשל צוין בדעת יחיד (כב' השופט צ' זילברטל ) כי "העובדה שהמדינה כבר השיגה בזכות על החלטת הרשם בענייני האגרה, שוללת ממנה את האפשרות לשוב ולערער פעם נוספת בזכות על אותה החלטה (או, ליתר דיוק, על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור). מסקנתי מעוגנת הן בעקרון הכללי לפיו זכות ערעור עומדת לבעל דין פעם אחת בלבד (בהעדר הוראה מפורשת אחרת), והן בהוראות החקיקה הרלבנטיות" ( שם , פיסקה 2 לחוות-דעתו של כב' השופט זילברטל ).

ואולם, בסופו של דבר שופטי הרוב (כבוד השופט י' דנציגר בהסכמת כב' השופט (כתוארו דאז) ס' ג'ובראן ) סברו אחרת, כפי שצוטט לעיל.

8.

בנסיבות אלה ואף שנראה כי אכן קיים ברמה העקרונית קושי עיוני במתן זכות ערעור "כפולה" על אותה סוגיה ממש, איני רואה מנוס מיישום ההלכה הפסוקה. יוער, עם זאת, כי חרף קושי זה נראה כי תוצאה זו מקדמת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן את שיקולי היעילות הדיונית שכן טענות הצדדים כולן תתבררנה במסגרת הליך ערעורי אחד. עוד מצאתי לציין, במאמר מוסגר, כי חרף הקושי העיוני האמור בדבר מתן זכות ערעור "כפולה", יש לזכור כי מסקנה אחרת, שלפיה לא הייתה נתונה למערער אפשרות להשיג במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי על ההחלטות שניתנו בעניין האגרה, הייתה מובילה לכך שערעור זה היה מתרוקן למעשה מתוכן, שכן מדובר

בערעור המופנה כנגד פסק-הדין אשר מחק (ב"פתקית") את בקשת האישור מחמת אי תשלום האגרה, הא ותו לא, תוך יישום דרישותיו הטכניות של הדין שלפיהן לא יזקק בית המשפט להליך שלא שולמה בו האגרה הנדרשת או אם לא ניתן פטור מתשלום האגרה (ראו, תקנות 2(ג), 2(ד) ו-2(ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007). נראה, אפוא, כי אין למעשה כל תוחלת בערעור זה ככל שלא ניתן להעלות כלל בגדרו טענות בדבר הסיבה שבגינה לא ניתן פטור מאגרה.

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי המערער רשאי להשיג במסגרת ע"א 8325/20 גם על ההכרעה בנושא הפטור מאגרה. לפיכך יש להורות על מחיקת ההליך ברע"א 7100/20 ובנסיבות העניין יש לאפשר, בנוסף, למערער לתקן את הערעור בע"א 8325/20 כך שיכוּון גם כלפי ההכרעה בסוגיית הפטור מאגרה.

פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון במסגרת ההליכים דנן

9.

עתה יש להידרש לבקשה לפטור מאגרה ומעירבון במסגרת ההליכים דנן. בקשה זו רלוונטית עתה אך ביחס לערעור בע"א 8325/20.

עיינתי בחומר שהוגש בהקשר זה ועל יסוד האמור בבקשת הפטור והחומר שצורף לה, מוכן אני להניח כי מצבו הכלכלי של המערער אינו מן המשופרים. מנגד, עסקינן כפי שציינו המשיבים בבעל-דין שיזם הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית כלפי שורה ארוכה של בנקים. בקשת האישור שהגיש נמחקה לבסוף נוכח אי-תשלום אגרה כמתחייב בדין. לא ניתן להתעלם מנתונים אלה בעת קביעת שיעור העירבון (השוו, בש"א 584/15 בן-אדוה נ' 012 סמייל טלקום בע"מ (25.3.2015)), כמו גם מהיעדר פירוט בכל הנוגע ליכולתו של המערער לממן ייצוג משפטי ובאשר למהלכים שאותם נקט על מנת להסתייע בסביבתו הקרובה לצורך גיוס העירבון (ראו למשל,

בש"א 5093/19

טלר נ' אטל , פיסקה 6 (31.7.2019)).

בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהערעור מתמקד למעשה בסוגיית אי-תשלום האגרה בבית המשפט המחוזי ובהינתן הגישה המקלה הנוהגת ככלל ביחס לחיובו של תובע ייצוגי בהוצאות משפט (למשל, ע"א 7928/12 אי.אר.אמ. טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ , פסקה 32 (22.1.2015); ע"א 2053/18 ואכים נ' שופרסל בע"מ (29.7.2018)), סבורני כי האיזון הראוי מצוי במתן פטור מתשלום האגרה ובהעמדת שיעור העירבון על סכום מתון יחסית של 10,000 ש"ח.

סוף דבר

10.

(א)

המערער רשאי להגיש עד ליום 5.9.2021 כתב ערעור מתוקן בגדר ע"א 8325/20, כמפורט לעיל.

(ב)

המערער יפקיד את העירבון בע"א 8325/20 (בסך של 10,000 ש"ח) עד ליום 5.9.2021, שאם לא כן יירשם ההליך לדחייה ללא צורך בהודעה נוספת.

(ג)

בהתאם לאמור לעיל בדבר מחיקת בקשת רשות הערעור ברע"א 7100/20 תוודא המזכירות כי תיק זה נסגר .

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.