בע"מ 1535-23 בע"מ 1535-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 30.1.2023, בעמ"ש 32367-08-22 (השופטים צ' ויצמן, י' מושקוביץ ו-צ' גרדשטיין-פפקין), שבו התקבל ערעור המשיבה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, מיום 16.5.2022, בתמ"ש 13846-03-18 (השופטת ע' בן-דב ג'וליאן).

2.המשיבה, בת למבקש ולאשתו (להלן: ההורים), מתגוררת משך שנים בקרוואן, הממוקם על מקרקעין הרשומים על-שמו של המבקש, שאותם קיבל בירושה; עליהם בנוי גם בית ההורים. בשלב מסוים, ביקשה המשיבה לבנות בית קבע על השטח שבו מצוי הקרוואן. על מנת שתוכל לקבל הלוואת משכנתא, שבאמצעותה תישא בעלויות הבניה, סיכמו ההורים והמשיבה כי הזכויות במחצית מן המקרקעין תירשמנה על שם המשיבה, בעסקה ללא תמורה. לשם כך, פנו הצדדים לעו"ד נועם ברם, וביום 18.9.2016, התייצבו לפגישה במשרדו. בפגישה, חתמו הצדדים על מסמכים שונים שנדרשו לצורך ביצוע העסקה, בכללם תצהיר שעל-פיו העניק המבקש למשיבה, בהסכמת אשתו, מחצית משטח המקרקעין בעסקת מתנה, וכן מסמך יפוי-כוח בלתי חוזר, שבגדרו יִפּה המבקש את כוחו של עו"ד ברם לבצע בשמו את כלל הפעולות הנדרשות כדי להוציא לפועל את עסקת המתנה.

3.בחלוף מעט למעלה משנה – מועד בו העסקה טרם הגיעה לכדי רישום סופי, ואף לא הוגשה בגינה בקשה לרישום הערת אזהרה – נמלכו ההורים בדעתם, וביקשו לבטל את עסקת המתנה. זאת, עקב סכסוך שנתגלע בינם לבין המשיבה. אשר על כן, ביום 10.1.2018, חתם המבקש, במשרד בא-כוחו הנוכחי, על תצהיר חזרה מהתחייבותו לבצע העברה ללא תמורה; ביום המחרת, 11.1.2018, שלחו השניים את התצהיר לעו"ד ברם, בצירוף מכתב שבו הודיעו על חזרת המבקש מעסקת המתנה, ועל בקשתו כי ימסרו לידיו כלל המסמכים שנחתמו במהלך הפגישה מיום 18.9.2016. בהמשך לכך, ביום 7.3.2018, הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, "תביעה למתן סעד הצהרתי, לביטול התחייבות [המבקש] ליתן במתנה לבתו, [המשיבה], מחצית מזכויותיו הרשומות במקרקעין, וכן להשבת תצהירי המתנה ויתר המסמכים, אשר נחתמו על ידי הצדדים".

4.התביעה – התקבלה. בשלב ראשון, נדחו טענות המבקש לביטול העסקה מכוח עילות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מאחר שנקבע כי טענות אלה הן הרחבת חזית אסורה, וכי לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימותן. על כן, עבר בית המשפט לבחון את יכולת המבקש לחזור בו מהתחייבותו, מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה). בהקשר זה נקבע, כי נוכח השלב שבו מצויה העסקה, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה; כי המשיבה לא שינתה את מצבה בהסתמך על ההתחייבות; וכן כי המבקש לא ויתר בכתב על זכות החזרה. לעניין זה, האחרון, צוין, כי אמנם "הלכה היא, כי חתימה על ייפוי כח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה ממתנה של החותם", אלא שעדיין "יש לבחון את כוונת הצדדים, למשל אם החותם חתם משום שסבר שזו הדרך לביצוע העברת הזכויות ללא כוונה מפורשת או משתמעת לוותר על זכותו לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה כל עוד לא הושלמה, אם לאו". ביישום דברים אלה על עובדות המקרה, נמצא כי "[המבקש] לא הבין ולא יכול היה להבין המשמעות המשפטית שמייחסת [המשיבה] למסמך ייפוי הכח שחתימה עליו כמוה כוויתור על חזרה מהמתנה". אשר על כן, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה, והצהיר כי "התחייבות [ההורים] כלפי [המשיבה] בתצהיר המתנה מיום 18.9.16 על כל צרופותיו לרבות הסכם השיתוף ויפוי כח בלתי חוזר – בטלים".

5.ביום 14.7.2022, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד ערעור על פסק הדין. תחילה, נדחה הערעור מן המרשם, בשל האיחור שנפל בהגשתו. לפיכך, ביום 27.7.2022, הגישה המשיבה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור" (עמ"ש 56763-07-22). הבקשה – התקבלה, בהחלטה מיום 8.8.2022, ומועד הגשת הערעור הוארך עד יום 15.8.2022.

6.ואכן, ביום 15.8.2022, שבה המשיבה והגישה ערעור על פסק הדין. הערעור – התקבל. בית המשפט המחוזי קיבל את קביעות בית המשפט לענייני משפחה לגבי עילות חוק החוזים, אולם הפך את קביעתו בדבר זכות החזרה שלפי חוק המתנה. נקבע, כי מעדות עו"ד ברם – שאותה מצא בית המשפט לענייני משפחה מהימנה – עולה, כי "[המבקש] ידע מה הם המסמכים עליהם הוא חותם והבין את תכנם"; על כן, "לאור הפסיקה לפיה לא ניתן לחזור בנקל מהתחייבות למתן מתנה, לא עלה בידי [המבקש] לבסס את הטענה, כי מקרה זה הינו מהמקרים החריגים בהם יש לאפשר לו לחזור בו מהתחייבותו ליתן את המתנה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').

7.מכאן הבקשה שלפנַי, שבגדרה התבקשו הן רשות לערער על פסק הדין מיום 30.1.2023; הן רשות לערער על ההחלטה מיום 8.8.2022, שבגדרה ניתנה הארכת המועד להגשת הערעור.

8.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התשובה שניתנה לה, על נספחיהן, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. המקרה אינו מעורר שאלה כללית, היוצאת את דל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני; גם חשש שמא נגרם עיוות דין – אין לפנַי.

9.המבקש תלה יהבו, בעיקרו של דבר, על כך שלא היה מקום להחתמת הצדדים על יפוי כוח בלתי חוזר, משהדבר כלל לא התבקש על-ידם, ובהינתן שמשמעויותיה מרחיקות הלכת של החתימה לא הוסברו להם. מכאן, לשיטת המבקש, ש"הכרעה של בית המשפט העליון הנכבד נדרשת על מנת לחדד ולהבהיר את מחויבות עוה"ד אשר עורכים ומייצגים בעסקאות מתנה במקרקעין, לספק לנותן המתנה את מלוא ההסברים אודות זכויותיו וחובותיו במסגרת עסקת המתנה, באופן מדויק וברור"; וכן שנדרשים "חידוד והבהרה בנוגע להחתמת מיוצגים בעסקאות מתנה, על ייפוי כח בלתי חוזר, באופן אוטומטי, כברירת מחדל, מבלי שיש צורך בכך, בלי להסביר את מהותו של ה'בלתי חוזר' ומבלי להסביר כי ניתן לחתום על ייפוי כח רגיל בלבד, מבלי לשלול את זכות החזרה הקיימת בדין".

10.אין בידי לקבל דברים אלה כהצדקה למתן רשות ערעור. אכן כן, עסקאות מתנה הן עסקאות רגישות ולהן מאפיינים יחודיים, עניין שעליו עמד גם המחוקק, ביצרו עבורן הסדרים ספציפיים (ראו למשל: מרדכי אלפרדו ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 37, 357 (מסדרת פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1996)). דברים אלה מקבלים משנה-תוקף, שעה שמדובר במקרים כגון ענייננו-אנו, שבהם נדונות מתנות המועברות בתוככי התא המשפחתי, מצב דברים אשר הדעת נותנת כי יאפיין מתנות רבות. בכך יש כדי להקרין, בין היתר, גם על הזהירות הרבה שלה נדרשים עורכי-הדין, אשר עוסקים בעריכתן של עסקאות מתנה. בהקשר זה, ומבלי לטעת מסמרות, נכון אני גם לקבל את הטענה, שלפיה בשים לב למשמעויות שהוקנו לייפוי כוח בלתי חוזר, אשר בהתאם להלכה הפסוקה יש לראותו, ככלל, כהתחייבות בכתב שלא לחזור ממתן המתנה (ע"א 7323/18 בשר נ' בשר, פסקה 4 והאסמכתאות שם (6.8.2020)) – אין מקום לעשות בכלי הנזכר שימוש אוטומטי, תוך שנדרשים הסברים ברורים על השלכותיו, כמו גם על האפשרויות השונות שניצבות לפני מעניק המתנה. שימוש אוטומטי כאמור יהפוך, הלכה למעשה, את החריג שנקבע בסעיף 5(ב) לחוק המתנה לכלל, ויפגע ללא הצדקה באיזון הייחודי שהתווה המחוקק, המתיר למעניק המתנה לחזור בו מן ההענקה.

11.דא עקא, שבהתייחס לנסיבות העניין דנן, ובפרט לשאלה אם יש ליתן למבקש רשות לערער – הסוגיה הנ"ל אינה מתעוררת בעובדות המקרה באופן ממשי ובעל נפקות. זאת, שכן הכרעת בית המשפט המחוזי, נטועה במסקנתו העובדתית, שלפיה "עו"ד ברם הסביר למשיב ולאשתו את מהות הדברים (גם אם לא נקראו בפניו כל סעיפי ייפוי הכוח)", כך ש"[המבקש] הבין את התחייבות[ו] כלפי [המשיבה] ואף חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר באשר להתחייבותו זו תוך הבינוֹ את משמעות חתימתו זו" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). משמעות הדבר היא, כי לשם פתיחתה של השאלה המשפטית שתוארה לעיל, בדבר מעמדו של ייפוי כוח בלתי חוזר, אשר נחתם ללא שהובנו כדבעי השלכותיו – נדרשת התערבותי בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה המבקש עמד על משמעויות חתימתו. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור לעשות כן; על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בבקשת רשות לערער ב'גלגול שלישי', רשות שהענקתה תלויה, ככלל, בהתעוררות שאלה משפטית רחבה ועקרונית (רע"א 1631/23 שבתאי רפאל בע"מ נ' ליסטר, פסקה 7 (5.3.2023)). איני מוצא טעם טוב לסטות מן הכלל האמור בעניין דנן; זאת, ביתר שאת, בהתחשב באתגר כבד המשקל, אשר ניצב לפני בעל דין המבקש לטעון כי לא הבין את משמעות המסמך שעליו חתם, ומשכך – כי אין להקנות תוקף מחייב לאותו מסמך (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקאות 31-30 (6.8.2007); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 43-40 (2020); לשלילה כמעט מוחלטת של האפשרות להיבנות מטענה מעין זו, ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל, פסקה ט (5.8.2007)). עסקינן, אם כן, במי שעל-פי קביעת בית המשפט המחוזי, חתם על יפוי הכוח תוך הבנת משמעותו; לפיכך, אפילו אניח, כטענת המבקש, כי אכן נדרשת הנחיה כללית לעורכי הדין המטפלים בעסקאות מתנה, לגבי עצם השימוש בייפוי כוח בלתי חוזר ולגבי ההסברים אשר נדרש כי יִלוו לחתימה – אין בדבר כדי להשליך על מערכת היחסים שניצבת במוקד ההליך שלפנַי, זו שבין המבקש לבין המשיבה. אשר על כן, אין בעניין זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ופתיחה מחודשת של ההתדיינות בין צדדים אלה.

12.הוא הדין גם לגבי הטענה כי יש ליתן רשות ערעור, לגבי ההחלטה בדבר הארכת המועד. המבקש לא הצביע על כל טעם שהוא, אשר בגינו מתמלאות ביחס לכך אמות המידה שנקבעו לעניין מתן רשות ערעור; די לי בכך כדי לדחות את הבקשה גם בכל הנוגע לרכיב זה, ועל כן, איני נדרש לשאלות – שאליהן לא התייחסו הצדדים כלל – שעניינן ב'משבצת' הדיונית המדויקת שבה יש למקם את הדיון בבקשת הרשות לערער על ההחלטה הנ"ל, ובמשמעויותיה (לעניינים אלה, גם אם בהקשרים שונים קמעא, ראו למשל: רע"א 516/21 מנקוביצקי נ' חברת דואר ישראל, פסקה 15 (9.5.2021); ע"א 5797/19 ר.ע נ' בן ש"ך, פסקאות 9-8 לפסק הדין של השופט ש' שוחט, ופסקה 2 לפסק הדין של הנשיאה א' חיות (13.1.2022); ע"א 8880/13 וינשל נ' משרד הביטחון, פסקאות 60-58 לפסק הדין של השופט י' דנציגר, ופסקה 2 לפסק הדין של השופט צ' זילברטל (30.8.2016)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת. בהתחשב בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.