רע"א 1631-23 רע"א 1631-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 28.12.2022, בע"א 65904-06-21 (השופטים י' שבח – סג"נ, י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ), שבגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 4.5.2021, בת"א 32091-07-17 (השופטת ש' הינדה).

2.בשנת 1988, הקימו האחים אשר – הוא המשיב בהליך דנן – ושמואל ליסטר, את חברת "המעמיס בע"מ" (להלן: המעמיס), תוך שנשותיהם החזיקו במניות החברה, בחלקים שווים, והן גם ששימשו בה כדירקטוריות. לימים, סביב שנת 2000, גבה טורא בין האחים, והחלו מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים. כחלק מכך, ביום 12.11.2000, הוגשה בקשה לפירוק המעמיס. במהלך תקופה זו, עובר לפירוק, נחתם בחותמת המעמיס שטר חוב לטובת חברת "אקרשטיין תעשיות בע"מ" (להלן: אקרשטיין), בסך של 378,180 ₪, שזמן פרעונו ביום 15.11.2000 (להלן: השטר). חתום על השטר, כערב בערבות אוואל, אשר לבדו, תוך שמשבצת בשטר שנועדה לחתימת שמואל כערב – נותרה מיותמת. סמוך לאחר בקשת הפירוק, ביום 19.11.2000, הגישה אקרשטיין את השטר לביצוע (הוצל"פ 26-09182-00-0); התנגדות שהגיש אשר – נדחתה (ע"א 3166/01 ליסטר נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ (30.4.2003); רע"א 6022/03 ליסטר נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ (1.3.2004)).

3.עברו-חלפו כ-10 שנים, שבמהלכן לא נפרע החוב, וביום 16.9.2010, הודיעה אקרשטיין לרשם ההוצאה לפועל, כי המחתה את זכותה שמכוח השטר לחברת שבתאי רפאל בע"מ (להלן: חברת רפאל) – היא המבקשת בהליך זה. זאת, בהתאם ל"הסכם המחאת זכויות וחובות", מיום 7.11.2007, שלפיו ממחה אקרשטיין לחברת רפאל את הזכות הנ"ל, תמורת תשלום בסך של 185,000 ₪, בתוספת "17% + מע"מ מכל הסכומים שייגבו על ידה בפועל". מרישומי רשם החברות עולה, כי החל מיום הקמתה, היתה חברת רפאל בבעלות שווה של מר שבתאי רפאל, ושל חברת ר.ל. החברה לפיתוח ישראל בע"מ (להלן: החברה לפיתוח). הזכויות בחברה לפיתוח היו רשומות בעבר על שם אדם בשם אברהם הירש, וביום 24.10.2012 הן הועברו לשמואל; זמן קצר לאחר מכן, ביום 31.10.2012, מונה שמואל גם למנהל בחברה לפיתוח. כמו כן, על-פי קביעות בית המשפט המחוזי, שנסמכו על עדותו המפורשת של שמואל, אף עובר להפיכת שמואל לבעלי החברה לפיתוח, היה הלה מעורב, מטעם חברת רפאל, בגיבוש העסקה לרכישת השטר מאקרשטיין. במקביל להתרחשויות אלה, ביום 18.4.2012, נפתח נגד אשר הליך פשיטת רגל (פש"ר 26246-04-12), בין היתר בשל ערבויותיו לחובות המעמיס, וביום 14.5.2012, ניתן בעניינו צו כינוס, ועו"ד מיכה צמיר מונה לנאמן על נכסיו.

4.על רקע מארג עובדתי סבוך זה, ביום 3.12.2012, הגישה חברת רפאל – כששמואל כבר מחזיק ב-50% ממניותיה, באמצעות החברה לפיתוח – תביעת חוב שטרית, על סך של 1,941,121 ₪, נגד אשר. ביום 25.11.2015, הגיש הנאמן בקשה, לבית המשפט של פשיטת רגל, שלפיה "הטענות ההדדיות המועלות על ידי שמואל וע"י [אשר] ידונו בבימ"ש מוסמך ו/או ערכאה מוסמכת ולא ע"י הנאמן כדרך שמוכרעות תביעות חוב". ההיתר ניתן, בהחלטה מיום 13.1.2016, ותביעה כאמור אכן הוגשה, על-ידי חברת רפאל, לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. התביעה – התקבלה. נקבע, תחילה, כי בהינתן שמדובר בתביעה שטרית, הרי שנטל ההוכחה לכפירה בזכאות האוחז בשטר – מוטל על אשר, הנתבע. לאור זאת נפסק, כי אשר לא הוכיח שההתחייבות לאקרשטיין נעשתה על-ידי המעמיס, ואינה חוב אישי שלו; וכי אמנם "קשה היה שלא לתהות אחר נסיבות רכישת החוב של [אקרשטיין] דווקא על ידי [חברת רפאל]", אולם "תחושת אי נוחות ותהיה אינן מהוות תחליף להנחת תשתית ראייתית מספקת" בדבר הליקויים שנפלו בהמחאת הזכות, ותשתית כאמור – לא עלה בידי אשר להניח.

5.ביום 29.6.2021, הגיש אשר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על פסק הדין. הערעור – התקבל, על שני ראשיו. בהתייחס לזהות החייב בשטר נקבע, כי "אשר עמד בנטל השכנוע להראות כי מקורו של החוב אכן, כטענתו, בסחורה שסופקה לחברת המעמיס, במובחן מחוב אישי שלו". בהינתן זאת, ולאור קביעתו העובדתית של בית משפט השלום שלפיה התקיימה בין אשר לבין שמואל שותפות במעמיס, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי "במסגרת היחסים הפנימיים בין אשר לשמואל, כל אחד מהם אחראי למחצית החוב" שבשטר. לגבי זהות הנושה וסוגיית ההמחאה נקבע, כי אשר עמד בנטל להוכיח כי "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב), דהיינו: כי "שמואל מסתתר מאחורי [חברת רפאל] ברכישת חובו, במטרה לנשות בו", תוך ש"[חברת רפאל] שימשה לו אך כסות מלאכותית להסוות את פעילותו". משכך, נקבע כי שמואל למעשה ניכס לעצמו בלבד, את נכונות אקרשטיין להסתפק בתשלום הפחוּת בהרבה מן הסך שנקבע בשטר, ושנתבע בהמשך על-ידי חברת רפאל. זאת, חרף חובתו, כשותף בשותפות, "לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת" (סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975). אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את הנחת אקרשטיין ככזו שניתנה לשותפות כולה, ומכאן, שעל אשר ושמואל להנות כל אחד מחציה, כך שחובו של אשר על-פי השטר יוגבל לסך של "92,500 ₪ בלבד, בתוספת ריבית והצמדה החל מיום 07.11.207 – מועד המחאת הזכות, המשקף ככל הנראה את מועד התשלום עבור רכישת החוב, בתוספת 8.5%+מע"מ (מחצית הפרמיה שהתחייב שמואל לשלם לאקרשטיין)".

מכאן הבקשה שלפנַי.

6.לאחר שבחנתי את הבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובת אשר. המקרה אינו מציף שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים; גם חשש שמא נגרם עיוות דין – אינו מתעורר. חברת רפאל אמנם הצביעה על שלל סוגיות, אשר לטענתה מתעוררות בעניין דנן, וממלאות אחר אמות המידה שנקבעו ביחס למתן הרשות לערער; ברם, היפוך בדבר מלמד, כי הלכה למעשה אין הדבר כן.

7.בנסותה להצדיק את בקשתה למתן רשות ערעור, העלתה חברת רפאל מגוון טענות לעניין שגיאות שנפלו, לדבריה, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בכללן הטענה כי "בית המשפט קמא הנכבד [...] ביטל כליל את אחד מעקרונות היסוד בדיני החברות 'עקרון האישיות המשפטית הנפרדת'", וכן כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי "סוטה מן ההלכה הנוהגת" בנוגע להמחאת זכויות. דא עקא, שאפילו אכן נפלה בפסק הדין טעות שביישׂוּם הדין – ואיני מחווה דעתי בנושא – הרי שאין בעניין זה, כשלעצמו, כדי להצדיק מתן רשות לערער (רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס, פסקה 7 (14.6.2011)). הוא הדין גם לגבי טענות שהעלתה חברת רפאל, שעניינן בהכרעות עובדתיות שונות, שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות מעין אלה, כלל המקבל משנה תוקף, שעה שעסקינן בבקשת רשות לערער ב'גלגול שלישי' (רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו), פסקה 9 (29.9.2022)). איני מוצא טעם טוב לסטות מכלל זה במקרה הנוכחי; מה גם, שהכרעה עובדתית זו או אחרת, כמעט מעצם טבעה, אין בה כדי לעורר עניין משפטי כללי, החורג מגבולות המקרה הספציפי, על עובדותיו ונסיבותיו, וכך הוא גם בעניין דנן. מכאן, שאין בטענות אלה, כדי להצדיק מתן רשות לערער.

8.כמו כן, לא מצאתי ממש, גם בטענות חברת רפאל, שעל-פיהן קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לגבי המחאת הזכות, מצדיקות מתן רשות ערעור. טענות חברת רפאל, בהקשר זה, עניינן בכך ש"בית משפט קמא הנכבד, בהעדר הוראת חוק המגבילה את עבירות הזכות, יצר יש מאין שורה של קביעות משפטיות באופן מרחיק לכת, ללא עיגון משפטי המכרסמות בתוקפה ובתנאיה של המחאת הזכות וקוראות לתוכה של המחאת הזכות 'רשימת סייגים ותנאים חדשים' [...] פוגעות בחופש החוזים באופן כללי [...] [ו]עומדות בניגוד לסעיפים 1-2 לחוק המחאת חיובים, [ה]תשכ"ט-1968" (ההדגשה במקור – נ' ס'). ואולם, אף מבלי שאדון בקביעות בית המשפט המחוזי לגופן, איני רואה בקביעות הנזכרות משום חידוש שיש בו כדי להצדיק מתן רשות לערער. זאת, שכן עיגונן של קביעותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי לא נמצא בדיני המחאת החיובים, כי אם בדיני השותפויות. דינים אלה, בנסיבות העניין דנן, אכן הקרינו על משמעויותיה ועל השלכותיה של המחאת הזכות, בכך שטובות שהשיג שמואל, המתייחסות לחובות שצברה השותפות – תועלנה לשותפות כולה, ולא לשמואל לבדו. ברור ומתבקש, כי 'פגישתם' של דיני המחאת החיובים, עם מערכות דין שונות, תוכל להביא למגוון תוצאות, שבהן גם הגבלות שתיווצרנה ביחס ליכולת להמחות חיובים. כך למשל, המחאה המבוצעת לטובת קטין או פסול דין, תהיה כפופה למגבלות הנטועות בדיני הכשרות המשפטית. אשר על כן, בהינתן שבית המשפט המחוזי נסמך על הוראות שהן מהבסיסיות והיסודיות ביותר בדיני השותפויות, בלא שנקבע ביחס אליהן כל חידוש יוצא דופן – אין בסוגיה זו משום הצדקה למתן רשות הערעור; בעצם העובדה שהוראות אלה לא נקבעו, מראש, גם בדיני המחאת החיובים – אין כדי לשנות מכך. די לי באמור כדי לדחות את הטענה.

9.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.