רע"א 4193/11 אשר כראדי נ. שלמה נרקיס

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי , ר' לבהר שרון ) שדחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, וקבע כי המבקשים נתנו הרשאה לאחיהם לחתום על שיק לטובת המשיב.

1.

המשיב אחז בשיק על סך 645,000 ₪ שהתאריך המצוין בו הוא 1.5.2002, אשר חולל בהיעדר פירעון (להלן: השיק ). רק ביום 28.8.2006 הגיש המשיב בקשה לביצוע השיק, כשהחוב באותו מועד עמד על סך של 1,003,989 ש"ח. השיק נמשך על חשבונו של המבקש 1 (להלן: אשר ) בבנק לאומי, לפקודת המבקש 2 (להלן: דני ). על גבי השיק מצויה חתימת היסב שנחתמה, לכאורה, על-ידי דני, בצירוף מספר תעודות הזהות שלו וכן שם או חתימה של מר אבי כראדי ז"ל, אחיהם של המבקשים (להלן: המנוח ), ומספר הטלפון הנייד שלו. ביום 19.9.2006, הגישו המבקשים התנגדות לביצוע שטר, בין היתר, בטענה שהחתימות על גביו מזויפות; הם אינם מכירים את המשיב; הם מעולם לא קיבלו תמורה עבור השיק; השיק לא ניתן על-ידם למשיב; ככל הנראה הוא הוצא במרמה; והמשיב לא שלח הודעת חילול כנדרש על-פי דין. המבקשים אמנם לא שללו את האפשרות שהשיק אכן הגיע לידי המנוח, אך טענו כי זה מעולם לא שימש שלוח מטעמם. לדבריהם, השיק הוצג לפירעון זמן רב לאחר מועדו, ולפני הגשת השיק לביצוע, לא נעשתה אליהם כל פנייה.

2.

בחלוף כחודשיים, התקיים בבית משפט השלום דיון בהתנגדות לביצוע שטר שהגישו המבקשים, שבמהלכו נחקרו המבקשים על תצהירים. בית המשפט (כב' השופט ש' פרידלנדר ) נתן למבקש 1 רשות להתגונן ללא מגבלה, ולמבקש 2 נתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת 350,000 ₪, שאכן הופקדו. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום (כב' השופט מ' קליין ) כי השיק שהוגש לביצוע אכן נחתם על-ידי המבקשים או מטעמם. בית המשפט קבע כי המנוח היה מורשה חתימה בחשבון שממנו נמשך השיק, וכי הרשאתו לא היתה מוגבלת לצרכים ספציפיים. בית המשפט הסיק מחומר הראיות כי המנוח היה מעין "ראש המשפחה", ובתור שכזה – נתנו לו אחיו, הרשאה בלתי מוגבלת לעשות כרצונו בחשבון. עוד נקבע כי פעולותיו של המנוח בוצעו בהרשאתם של אשר ודני מראש או בדיעבד, ותוך עצימת עיניים. אשר לסוגיית התמורה, קבע בית משפט השלום כי חרף העובדה שהמשיב לא הוכיח כי קיבל תמורה כלשהי כנגד השטר, קיימת בדין הנחה כי מי שחתם על שטר – חזקה שקיבל ערך בעדו, ולא עלה בידי המבקשים לסתרה או להוכיח כי לא ניתנה על-ידם כל תמורה. בצד זה, קיבל בית משפט השלום את טענת המבקשים כי באי פירעון השיק במשך 4 שנים, גרם המשיב נזק ראייתי, ומשכך – חייב את המבקשים בתשלום 645,000 ₪ בלבד, הנושאים ריבית והצמדה, החל מן המועד שבו הוגש השיק לביצוע.

3.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בין היתר גרסו, כי המשיב לא טען כי החתימה על השיקים הינה "חתימה בהרשאה", ועמד על טענתו כי מדובר בחתימותיהם הישירות של המבקשים. משכך, טענו המבקשים, לא ניתן לחייבם מכוחה של החתימה על השיק, שלא הוכח כי אינה מזויפת. עוד ציינו כי בית המשפט לא קבע ממצאים פוזיטיביים נגדם בהקשר זה, ולמד על קיומה של "חתימה בהרשאה" על דרך השלילה, משלא הוגשו מסמכים על-ידם. זאת, חרף העובדה כי הנטל בשאלה זו מונח על כתפי המשיב. בצד זה טענו המבקשים, כי קביעת בית המשפט שלפיה קיימות שתי חתימות בגב השיק – חתימת הסבה של דני וחתימה של המנוח, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות המשתקפות מחומר הראיות. כן טענו המבקשים, כי לא ניתנה כל תמורה כנגד השיק.

4.

בית המשפט דחה את הערעור. ראשית פסק בית המשפט, כי הקביעה שלפיה החתימה על גבי השיק היתה "חתימה בהרשאה" שנחתמה על-ידי המנוח, לא היתה משום הרחבת חזית מעבר למה שנטען על-ידי הצדדים, שכן המבקשים עצמם העלו טענה זו, ניאותו להיחקר לגביה ואף הסכימו כי למנוח ניתנה הרשאה לפעול בחשבונם. לגוף העניין, עמד בית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום להעדיף את גרסת המשיב כי דני חתם על השיק חתימת היסב, על פני זו של האחרון שהכחישהּ. עוד הצביע בית המשפט המחוזי על כך שבית משפט השלום לא קיבל את גרסתו של אשר, שלפיה ההסכמה לפעולות המנוח בחשבון הוגבלה לנסיבות מסוימות. בית המשפט המחוזי לא ראה להתערב בקביעות אלה, בין היתר, גם נוכח ממצאיו של בית משפט השלום שלפיהם דני לא אמר אמת כשהכחיש את חתימתו בחזית השיק, ועל רקע החזקה כי המשיב לא היה מקבל שיק לפירעון הלוואה אם חתימת ההיסב שעליו לא היתה תקינה על פניה. לסיום נקודה זו, דחה בית המשפט את טענת המבקשים כי חרף בקשתם, לא נמסר להם השיק המקורי לצורך בדיקה גרפולוגית, בקובעו כי לא היתה כל מניעה מצדם לפנות לבית המשפט ולעתור לקבלת השיק המקורי – דבר שלא עשו.

5.

אשר לטענת המבקשים כי בית משפט השלום התעלם מחוק הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק ההלוואות ), קבע בית המשפט כי הטענות בנוגע לחוק זה נטענו לראשונה רק בסיכומי המבקשים לפני בית משפט קמא, ולפיכך, לא נפל פגם בכך שבית משפט השלום לא נדרש לסוגית מתן הרשות להתגונן בטענה זו. בית המשפט מצא כי אין להחיל על המקרה את הכרעתו של בית משפט זה ברע"א 2132/09 אריה נ' בס (לא פורסם, 8.7.2009) (להלן: עניין בס ), שכן באותו מקרה נטענו טענות מכוח חוק ההלוואות כבר במסגרת בקשת ההתנגדות שהוגשה. מכל מקום נפסק, כי אפילו נדרש בית משפט השלום לטענה זאת, לא היה בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מהוראות חוק ההלוואות והתיר למשיב לגבות שיק שלא צורף לו הסכם הלוואה בכתב ולא מולאו לגביו יתר ההוראות הכלולות בחוק זה. לדבריהם, בניגוד לאמור בפסק הדין, הם טענו לעניין הלוואות חוץ בנקאיות כבר במסגרת תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם בבית משפט השלום. עוד גורסים הם, כי לא היה מקום לראות בעובדה שלא ערערו על החלטת בית משפט השלום לעניין מתן הרשות להתגונן משום הסכמה להרחבת חזית אסורה בנושא מתן הרשאת חתימה למנוח. לבסוף גורסים המבקשים, כי שומה היה על בית המשפט להחיל על עובדות המקרה את הכרעתו של בית משפט זה בעניין

בס בנוגע להוראותיו של חוק ההלוואות.

בד בבד עם בקשת הרשות לערער, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת צרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות. כידוע, ההלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של בעלי הדין

(ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אכן, לבעל דין קיימת זכות לערער על פסק דין שתוצאתו אינה משביעה את רצונו רק פעם אחת.

הרחבת זכות הערעור מעבר לכך תפגע בתכליות שלשמה הוענקה זכות זו, שכן "הצדק לא יופיע והיעילות הצומחת מתיקון טעויות תהא חסרת משמעות אם ההליך המשפטי לא ינוע ולא יגיע לכלל סיום" (ראו והשוו גיא שני "רשות לערער על בקשת רשות לערער (בגלגול שני)" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)). אשר על-כן, נועד הדיון בערכאה שלישית – ללבן ולבחון שאלה משפטית שטרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה ולקבוע בה הלכה שתנחה את הערכאות הדיוניות. התכלית בדבר פיתרון המחלוקת בין בעלי הדין הינה, אפוא, משנית למטרה העיקרית בדבר קידום המשפט ויצירת "סדר" בשאלות משפטיות שטרם ניתן להן מענה בערכאה העליונה. נוכח תכלית זו, ברי, אפוא, מדוע נקבע כי אין בקיומה של טעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כדי להצדיק לבדה מתן רשות ערעור (ראו למשל רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( לא פורסם, 18.6.2006); רע"א 4123/11 ששון נ' תמר (לא פורסם, 1.6.2011)). אם אין בטעות האמורה כדי להשליך על שאלות משפטיות נרחבות, הטעונות הכרעה, הרי שנפקותה מתמצית במחלוקת בין הצדדים, ומכאן שאין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בתכלית זו אף יש לבאר את ההלכה שלפיה אין ליתן רשות ערעור אם השאלה הכלולה בבקשה מתמצה בהלכה שכבר נפסקה. ודוק: אם נפסקה הלכה, ואין מתעוררת בבקשה שאלה חדשה, הרי שאין בשאלות הנוגעות ליישומה של הלכה קיימת – נוכח הרציונאל האמור –

כדי להצדיק את הידרשותו של בית המשפט בגלגול שלישי. לתכלית בדבר פיתרון המחלוקת בין בעלי הדין תינתן בכל זאת הבכורה, אף באין שאלה משפטית, רק אם מוצא בית המשפט כי קיים חשש חמור לעיוות דין אם לא יתערב בהכרעתה של הערכאה הקודמת (ראו רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א (לא פורסם,

17.3.2009)).

8.

השאלות שמעלים המבקשים במקרה שלפנינו אינן חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. טרונייתם מתמקדת בשאלות עובדתיות, שאף ערכאת ערעור ראשונה נמנעת ברגיל מלהתערב בהן (ראו ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל , פסקה 24 (לא פורסם, 22.12.09)), בשאלות של ניהול הדיון במקרה פרטני ובשאלות של יישום הדין. באלה, כאמור, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. משכך, מתייתר הדיון בבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.