רע"א 1135/14 אברהם בריאן נ. navigation maritime

1.

בשנת 2004 הגישה משיבה 1 (שהיא חברת ספנות בולגרית; ולהלן: התובעת ) תובענה נגד המשיב 2 (שהיה מנהל המשיבה 3 ובעל מניות בה; ולהלן: מורה ), משיבה 3 (שהיא חברה ששימשה כסוכנת של התובעת בישראל; ולהלן: הנתבעת ) והמבקש (שהיה בעל מניות בנתבעת; ולהלן: ביריאן ). עילתה של התובענה בהפרת הסכם שבו התקשרו התובעת והנתבעת אשר לפיו התחייבה האחרונה לייצג את הראשונה בישראל בתמורה לעמלות. התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את ההסכם עמה, בכך שפעלה בחוסר נאמנות כלפיה, לא המציאה לה מסמכים וחשבונות בגין עסקאות שייצגה אותה בהן, ובעיקר לא שילמה לה סכומי כסף שגבתה עבורה. התובעת עתרה למתן חשבונות וכן לחיובם של מורה וביריאן, באופן אישי, מכוח דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה.

2.

בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא ש' לבנוני ) מינה מומחה מטעמו לבחון את מערך התחשבנות בין הצדדים, ומצא לאמץ את קביעתו שלפיה הנתבעת קיבלה הכנסות עבור התובעת בסך של לפחות 297,757 דולר, ובניכוי הוצאות שהוציאה, קבע כי האחרונה חייבת לתובעת סך של 276,757 דולר. על סמך חומר הראיות שבא לפניו, קבע בית משפט השלום כי "לא יכולה להיות הפרה בוטה יותר, הן בהקשר החוזי והן בהקשר של חובת אמונים של סוכן לשולחו, מזו של אי העברת הכספים להם זכאי השולח ואי העברת דיווחים נאותים, המעמידים את השולח באפילה מוחלטת, ככל שעסקינן במהלך עסקיו במדינה פלונית ממדינות הים" (פסקה 45); וכן: "כל אלו אינם מאפילים על חומרת התנהלותה של הסוכנות [הנתבעת – ע' פ'] כלפי התובעת, בעניין אי העברת כספים ואי משלוח דיווחים, למצער בזמן אמת וכהלכה, אשר כתוצאה מכך נצבר חוב משמעותי, שהוא סכום התביעה". הואיל וסכום התביעה הועמד על סך של 900,000 ש"ח, ראה בית המשפט לחייב את הנתבעת במלוא הסעד. בצד האמור, דן בית משפט השלום במכלול טענות הגנה שהעלתה הנתבעת וכן בכתב תביעה שכנגד שהגישה, וראה לדחותן אחת לאחת, לרבות את טענת הנתבעת שיש להחיל על הסכסוך את הדין הבולגרי בהתאם לסעיף ברירת דין שנכלל בהסכם. כמו כן הקדיש בית המשפט דיון נרחב לשאלה אם הנתבעת מסרה לתובעת ערבות בנקאית בסך של 80,000 דולר, כפי שהתחייבה בהסכם, ובסופו של דבר קבע שלא הומצאה ערבות כזו. לבסוף דן בית המשפט בשאלה אם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין ביריאן ומורה, והשיב לכך בשלילה. הוטעם כי עילת הרמת המסך ביחס לביריאן לא נטענה כדבעי בכתב התביעה ולכן היא בבחינת שינוי חזית שאין לקבלו; כי התובעת בחרה להגיש את התביעה בישראל ויש לראות בכך משום "פורום שופינג"; כי נתון זה מועצם נוכח התרשלותה של התובעת בכך שלא קיבלה את הערבות הבנקאית; והתרשלות זו, במצטבר לטעמים האחרים, מוליכה למסקנה שאין להכיר בדוקטרינה של הרמת מסך כאמור.

3.

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין אשר נסב אך על הטענה שלפיה היה על בית משפט השלום להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין ביריאן ומורה, ולחלופין לחייבם בחיוב אישי מכוח דיני הנזיקין. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר ו ב' טאובר ) קיבל את הערעור. נקבע כי התובעת התייחסה בכתב התביעה לנתבעים יחדיו כאל "הסוכן", ומכאן שהטענות העובדתיות הנדרשות להרמת מסך ההתאגדות נטענו בכתב התביעה כנדרש; וכי לא הייתה מניעה להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינת הרמת המסך ואת החיוב האישי, שכן משקבע בית המשפט קמא שהוא מוסמך לדון בתביעה, ממילא היה עליו לדון בה בהתאם לדין הישראלי, הכולל את דוקטרינת הרמת המסך והאפשרות לחייב באופן אישי אורגנים של החברה בהתקיים התנאים המתאימים והדרושים. עוד נקבע כי תניית השיפוט הזר, המופיעה בהסכם שנקשר בין התובעת לבין הנתבעת, ממילא אינה חלה על ביריאן ומורה, שלא היו צד להסכם. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט השלום מניחות תשתית מספקת להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של ביריאן ומורה במלוא הסכום הפסוק.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. ביריאן טוען, בקליפת אגוז, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי קובע הלכה חדשה וקיצונית באשר לתנאים והראיות הקלושים שדי בהם כדי להרים מסך או לחייב בחיוב אישי בעל מניות או מנהל. לשיטתו, בית המשפט המחוזי כרך יחדיו שתי דוקטרינות חיוב נפרדות, בלא להבחין ביניהן, באופן שהוביל לתוצאה שגויה; לא הונחה עילה להרמת מסך משטענת התרמית נדחתה בפסק הדין של בית משפט השלום; בית המשפט הרים מסך בניגוד לדין ההסכם והתעלם מ"פורום שופינג" שנקטה הנתבעת; וחייב את ביריאן בלא עילה ברורה ובהיעדר ראיות מספיקות לכך. לבסוף נטען כי נגרם לביריאן עיוות דין כתוצאה מחיובו כאמור.

5.

נתבקשה תשובת המשיבה-התובעת. זו תומכת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי וטוענת כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום אשר בית המשפט המחוזי אימץ אותן כלשונן, מקימות עילה לחיוב אישי של ביריאן, הן מכוח דוקטרינה של הרמת מסך, הן מכוח חיוב אישי בעוולת רשלנות או עוולת התרמית. התובעת מדגישה כי משהוכח שהכספים המיועדים לה התקבלו אצל הנתבעת ואינם עוד – מתחייבת המסקנה שביריאן ומורה משכו את הכסף. עוד נטען כי הוכחה טענת תרמית; כי עסקינן במקרה שראוי להרים מסך בנסיבותיו; כי הנחתו של בית משפט השלום שלפיה לא ניתן להרים מסך בבולגריה לא בוססה כנדרש; וכי הפורום הנאות לדון בתביעה היה ישראל, ומכאן שדין הטענה ל"פורום שופינג" להידחות. לבסוף נטען כי אין הצדקה לדיון ב"גלגול שלישי" לפי אמת המידה הנוהגת.

6.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. פעמים הרבה עמד בית משפט זה על ההלכה שלפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" – לאחר שהעניין נדון בשתי ערכאות – תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). עיון בבקשה שלפניי מעלות שאין הבקשה דנן באה בגדר אמת מידה זו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי ביריאן ולחייבו בחיוב אישי על סמך קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ושאותן ראה לאמץ. בניגוד לנטען בבקשה, בית המשפט המחוזי לא קבע הלכה חדשה לעניין הרמת מסך או חיוב אישי (בנזיקין או בעילה אחרת) של בעל מניות בחברה, אלא נסמך על תשתית עובדתית קונקרטית ביישום ההלכות הקיימות בנושאים אלה – הלכות שהמבקשת עמדה עליהן בפירוט בבקשתה. אף אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי בית המשפט המחוזי שגה ביישום איזו מההלכות הפסוקות – במישור החיוב האישי או במישור הדין החל על יחסי הצדדים – הרי שאין בטעות ביישום ההלכה כשלעצמה כדי להקים עילה לבירור ערעורי שני (רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס , פסקה 7 (16.6.2011)).

7.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בשכר טרחת בא כוח המשיבה 1 בסך של 10,000 ש"ח.