בע"מ 7810/11 פלוני נ. פלוני

שלוש בקשות רשות ערעור, שיידונו במאוחד, על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ), שבהן נדחו שתי בקשות רשות ערעור של המבקש 1 בבע"מ 7813/11 ובע"מ 7810/11 (להלן: המבקש או האב ) ובקשה נוספת של בנו (המבקש בבע"מ 7941/11, להלן: הבן ) על החלטות בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ד' טפרברג ), שניתנו במסגרת הליכי גירושין בין המבקש למשיבה.

בע"מ 7813/11

1.

בין המבקש והמשיבה, בני זוג שיחסיהם עלו על שרטון, נתגלעה מחלוקת שעניינה מזונות, חלוקת רכוש ומשמורת. ביום 26.12.2010 הגישו הצדדים תביעות הדדיות לערכאות שונות. המשיבה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בעוד שכשלוש שעות לאחר מכן, הגיש המבקש תביעה לבית הדין הרבני.

2.

בית הדין הרבני קבע (בהחלטות מיום 11.1.2011 ו-6.2.2011), כי הסמכות העניינית לדון בתביעות לעניין מזונות האישה והילדים, משמורת הילדים וחלוקת הרכוש מסורה לו, לאחר שקבע כי תביעות אלה נכרכו כדין לתביעת הגירושין. בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני ביום 15.2.2011, עתרה המשיבה לביטול החלטות אלו, בטענה שהתביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה, קדמה לתביעתו של המבקש, ועל כן – לשיטתה – בית המשפט לענייני משפחה הוא שקנה את הסמכות לדון בנושאים האמורים. ככל שעולה מהבקשה שלפניי, ההכרעה בבקשת המשיבה טרם ניתנה, ועודנה תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני.

3.

ביום 3.5.2011 החליט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ד' טפרברג ) כי הסמכות לדון בתביעות הרכוש ומזונות האישה והילדים – נתונה לו, בעוד שהסמכות לדון בשאלת משמורת הילדים, מסורה לבית הדין הרבני. בהחלטה נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה קנה את הסמכות לדון בנושאים האמורים, הואיל והגשת תביעת המשיבה קדמה בזמן להגשת תביעת המבקש לבית הדין הרבני. בית המשפט הבהיר את הטעמים להחלטתו, שאינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית הדין הרבני לעניין הסמכות. בין היתר, נאמר כי החלטות בית הדין הרבני ניתנו ללא הנמקה ובמעמד צד אחד, ומבלי שנבחנה שאלת מועדי ההגשה. בנסיבות אלה, נקבע כי קיימת הצדקה לחרוג מעקרון "כיבוד הערכאות".

4.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופט מ' דרורי ) דן בבקשה כבערעור ודחה אותה, תוך שהוא סומך ידיו על החלטת הערכאה הדיונית. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה מחויב להמתין להחלטת בית הדין הרבני בבקשה לביטול החלטתו הראשונה, משום שזו לא ניתנה תוך זמן סביר. בצד האמור, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי היה על בית המשפט לענייני משפחה להכריע בבקשת פסלות שהגיש, עובר למתן ההחלטה בשאלת הסמכות. גם לגופם של דברים דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש לעניין קיומו של הסכם גישור בין הצדדים המגביל את צעדיהם המשפטיים, בקובעו כי ככל שקיים הסכם שכזה, אין הוא גובר על זכותה המוקנית של המשיבה לפנות לבית המשפט.

5.

מכאן הבקשה הראשונה (בע"מ 7813/11), שבגדרה חוזר המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. לשיטתו היה על בית המשפט לענייני משפחה לכבד את החלטות בית הדין הרבני בנוגע לסמכות, ולהמתין עד שתינתן הכרעתו בבקשת המשיבה לביטול החלטותיו אלו. המבקש טוען כי העיכוב במתן החלטת בית הדין הרבני, אינו מאורע חריג המצדיק סטייה מעקרון כיבוד הערכאות, במיוחד מקום בו בית הדין הרבני כבר החל לדון בתביעת הגירושין. עוד נטען כי החלטת בית המשפט עומדת בסתירה לשיקולי יעילות דיונית. כמו-כן, חוזר המבקש על טענותיו כי ההחלטה בעניין הסמכות ניתנה עובר להכרעת השופט היושב בדין בבקשת פסלות שהגיש, ועל טענתו לעניין קיום הסכם דיוני בין הצדדים, המגביל פנייה לערכאות.

בע"מ 7810/11

6.

במקביל להליכים שתוארו לעיל, פנתה המשיבה בבקשה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שבה עתרה למתן צו לאיסור דיספוזיציה על נכסים שונים שבמחלוקת בין הצדדים. בית המשפט נעתר לבקשה, והורה על מתן הצו בכפוף להתחייבות עצמית מטעם המשיבה בסכום בלתי מוגבל. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ) דחה את ערעור המבקש, בקובעו כי הצו נוסח בצורה סבירה, ואינו "כוללני", כנטען. עוד נקבע, כי חקירה נגדית שהתקיימה על תצהירה של המשיבה, ריפאה כל פגם שהיה בניסוח התצהיר שצורף לבקשה למתן הצו. בצד האמור, העיר בית המשפט כי יש טעם בטענות המבקש בנוגע לנוסח כתב ההתחייבות שהפקידה המשיבה, וקבע כי אם יעלה הצורך להידרש לכך בהליכים עתידיים, יש לראות בכתב ההתחייבות כאילו נוסח בהתאם להחלטה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה בנידון.

7.

מכאן הבקשה השנייה (בע"מ 7810/10), שבה שב המבקש וטוען כי צו המניעה שניתן נוסח בצורה רחבה וכוללנית, ואינו מידתי, שכן הוא מצר את ידי המבקש יתר על המידה מלבצע פעולות בנכסיו. כמו-כן, הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל מספק לפגמים שנפלו בתצהיר המשיבה שנלווה לבקשה. עוד הוא סבור כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התערב ותיקן בדיעבד את נוסח כתב ההתחייבות שהפקידה המשיבה כתנאי לקיום הצו.

בע"מ 7941/11

8.

בצד הליכים אלו, הגיש בנו של המבקש בקשה לתיקון פרוטוקול של אחד מהדיונים שנערכו בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ד' טפרברג ) קיבל הבקשה לתיקון בחלקה. הבן הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובמקביל הגיש בקשה לחייב את המשיבה בהוצאות. בקשות אלו נדחו על-ידי בית המשפט. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' דרורי ) דחה את ערעור הבן בנוגע לבקשה לתיקון פרוטוקול בקובעו כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בעניין זה. בתוך כך, נפסקו לחובת המבקש – ששימש כבא כוחו של הבן באותו הליך – הוצאות אישיות בסך 5000 ש"ח. בהמשך, הגיש הבן בקשה לתיקון פסק דין זה של בית המשפט המחוזי, שנדחתה על ידי בית המשפט.

9.

מכאן הבקשה השלישית . הבן משיג על החלטותיו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר את תיקון פסק–הדין, וטוען כי הדבר הכרחי על-מנת לשקף נאמנה את חילופי הדברים בדיון שהתנהל לפני בית המשפט. כמו כן הוא מלין על ההוצאות האישיות שנפסקו לחובת בא-כוחו (הוא אביו, המבקש), ועל אי חיובה של המשיבה (אימו) בהוצאות.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשות, נחה דעתי כי דינן להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום בו מגלה הבקשה שאלה משפטית שחשיבותה כללית וחורגת מגדרי המחלוקת הפרטנית שבין בעלי הדין. רשות ערעור לא תינתן במקרים התחומים ומוגבלים לסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים ולנסיבותיו המיוחדות (וראו: ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ; רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם 14.6.2011)). לא מצאתי בבקשות שלפניי עילה המצדיקה מתן רשות ערעור.

11.

באשר להחלטה בדבר סמכות בית המשפט לענייני משפחה (בע"מ 7813/11) – שאלת "מירוץ הסמכויות" בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה, בכל הקשור לתביעות הנלוות לתביעת הגירושין, נידונה בבית משפט זה, והכללים ידועים (ראו לדוגמה: בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בחיפה, פסקה 10 (לא פורסם, 21.1.2010); ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, 831 (1998)). גם הכללים בשאלת "כיבוד הערכאות" נדונו בפסיקה לא אחת (ראו והשוו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן , פ"ד נז(2) 118, 135-139 (2003); בג"ץ 9734/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ''ד נט(2) 295, 303 (2004)). הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה חדשה בנידון. גם השגותיו של המבקש על אופן יישומן של הלכות אלו במקרה הקונקרטי, אינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה (השוו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסם, 16.1.2006); רע"א 6276/11 מנורה חברה לביטוח נ' שלמה כהן

(לא פורסם, 23.10.2011)). בית המשפט לענייני משפחה יישם את כללי ההכרעה בשאלת הסמכות שלפניו, על פי הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה ונסיבות המקרה. המשיבה, כך נמצא, הקדימה להגיש את התביעה בנושאי המזונות והרכוש לבית המשפט לענייני משפחה. בנוסף, נקבע כי ההחלטות לעניין הסמכות שהתקבלו בבית הדין, ניתנו ללא בקשת תגובת המשיבה, מבלי שנערך דיון במעמד שני הצדדים וללא הנמקה המתייחסת למימד הזמן בו הוגשו התביעות השונות. גם בטענותיו הנוספות של המבקש בהקשר זה לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". יוער כי השגותיו של המבקש לעניין בקשת פסלות השופט נידונו ונדחו בבית משפט זה, במסגרת ערעור על ההחלטה לעניין הפסלות (החלטת המשנה-לנשיאה א' ריבלין בע"א 8041/11 מיום 20.11.2011).

12.

לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור גם בבקשת רשות הערעור השנייה, שעניינה צו המניעה הזמני לאיסור דיספוזיציה בנכסים שבמחלוקת (בע"מ 7810/11). הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת ערעור מתערבת במתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים, והדברים אמורים ביתר שאת שעה שמדובר בערעור שני ( רע"א 3529/10 מגדלי דוד המלך אילת בע"מ נ' שחר בית עדה , פסקה 2 (לא פורסם, 9.5.2010 ); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, פסקה 6 (לא פורסם, 15.11.1998)). לא מצאתי עילה לחרוג מכלל זה בנסיבות המקרה דנן.

13.

באשר לבקשת רשות הערעור של הבן הנוגעת לתיקון פסק הדין ולחיוב המבקש בהוצאות אישיות (בע"מ 7941/11) – הטענה בנוגע לתיקון פסק דינו של בית המשפט המחוזי נקודתית ומוגבלת לדל"ת אמותיו של הסכסוך ואינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. הדברים אמורים גם ביחס לבקשת הבן להטיל הוצאות משפט על המשיבה. על כן, בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לטענות אלו – נדחית. עוד מלין הבן על חיוב בא-כוחו – הוא אביו – בהוצאות אישיות. כידוע, בית המשפט מוסמך – מכוח סמכותו הטבועה – לפסוק הוצאות אישיות לחובתו של עורך דין (ראו: ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 860 (2004); ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 366 (2001)). בהלכה הפסוקה הוכרה זכותו של עורך דין לערער על חיובו בהוצאות אישיות, במסגרת של הגשת ערעור אזרחי (ראו והשוו: בגץ 217/06 בן חיים נ' אריאל חזק, שופט בימ"ש השלום באשדוד פסקה 3 וההפניות שם (לא פורסם, 10.1.06) (להלן: עניין בן חיים ); ע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר , פ"ד מז(4) 46 (1993); חמי בן-נון הערעור האזרחי 507 (מהדורה שנייה, 2004)). עם זאת, זכות הערעור היא, כאמור, של עורך הדין (בעניינו, האב) בעוד שההליך שלפנינו הוגש על-ידי הבן (השוו: עניין בן חיים , פסקה 3 ). מטעם זה, דין הבקשה – בכל הקשור להטלת הוצאות אישיות – להימחק, ופתוחה למבקש (האב) הדרך להשיג על החלטה זו בהליך המתאים.

בקשות רשות הערעור נדחות אפוא ומשלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.