בג"ץ 217/06 דוד בן חיים-עו"ד נ. אריאל חזק-שופט בימ"ש השלום באשדוד

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.העותר, עורך דין במקצועו, מייצג את מרשיו בתביעה כספית כנגד בני זוג שנפרדו בינתיים, אשר נדונה בפני בית משפט השלום באשדוד (להלן – "בית המשפט"). במהלך הדיונים, טען בא כוחם של בני הזוג הנתבעים, כי בהתאם לכלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מנוע העותר מלייצג את התובעים בהליך האמור מחמת ניגוד עניינים, שכן בעבר ייצג את בת הזוג הנתבעת בהליכים אחרים. לביסוס טענתו, צירף חוות דעת חתומה בידי סגן יו"ר הועד ויו"ר משותף של ועדת האתיקה של ועד מחוז תל-אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין. בעקבות זאת, החליט בית המשפט ביום 25.12.05 כי על העותר להודיע לבית המשפט בתוך 60 יום מיום ההחלטה, האם שונו מסקנות וועד המחוז בכל הנוגע לשאלת הייצוג, וכן הובהר לו כי כל עוד לא יוצג מסמך מאת גוף מוסמך המשנה את מסקנות חוות דעת הנזכרת לעיל, לא יורשה העותר לייצג את מרשיו כנגד הנתבעים באותו הליך (להלן – "ההחלטה").

2.מכאן העתירה שבפנינו שבה עותר עורך הדין לביטולה של החלטת בית משפט השלום בעניינו, בטענה כי נפלו בה פגמים. לדבריו, אין לתת משקל ל"חוות דעת", שנכתבה ללא נימוקים וללא אפשרות לערער או להשיג בדרך כלשהי על מסקנותיה, ואשר אינה מהווה, כשלעצמה, תחליף להכרעה מוסמכת של בית הדין המשמעתי, אשר בהליכים במסגרתו ניתן להציג ראיות, לחקור עדים ולהעמיד טענות עובדתיות במבחן האמת. בשל כך, על פי הטענה, לא היה בית המשפט מוסמך לקבוע את שקבע, ולפגוע בכך בזכותו של העותר לחופש עיסוק במקצוע. כן טוען העותר כנגד דרך התנהלותו של ב"כ הנתבעים וכנגד מעמדו לייצג את הנתבעת, אותה הוא אינו מייצג בהליך בכללותו, וכנגד עצם המסקנה לפיה נפל בייצוגו פגם של ניגוד עניינים, ובאשר לסמכותו של הוועד המחוזי של מחוז תל-אביב לדון בעניינו. בשל כל אלו, טוען העותר כי דין החלטת בית המשפט להתבטל.

3.דין העתירה להידחות על הסף. החלטת בית המשפט בעניינו של העותר כפופה להליך ערעורי ביוזמתו בהתאם לעקרונות המקובלים, וזאת חרף היותה נספחת להליך המקורי, שבו העותר איננו בעל-דין (השווה בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670, עמ' 676-677, 694; בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום , פ"ד נב(3), 721; ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 238, עמ' 246). הלכה היא, כי אם בגדר התדיינות בין בעלי דין מכריע בית המשפט גם בזכויותיו או במעמדו של אדם אחר הניצב לפניו, כי אז נתונה לאותו אדם זכות ערעור על ההחלטה שניתנה ככל שהיא נוגעת במישרין אליו. וכך נפסק בפרשת חסן ,שם, עמ' 676:

"דיון במחלוקת נספחת להליך הפורמלי הוא מעשה שכיח בבית המשפט. טול למשל את המקרה שבו חייב בית משפט של ערכאה ראשונה פרקליטו של בעל דין בתשלום הוצאות אישיות, הפרקליט אינו בעל דין פורמלי בהליך, ואף על-פי כן השתרש הנוהג שהפרקליט יכול לערער על חיובו; טול מקרה שני: נתמנה מומחה על ידי בית המשפט, והוא טוען שקופח בשכר שנקצב לו; כבר פסקנו שרשאי המומחה לערער על ההחלטה שפגעה בו, אף על פי שהוא לא היה בעל דין פורמלי בהתדיינות המקורית: ע"א 453/01)."

(והשוו ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל,

פד"י נח(2) 860; עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל , פד"י נו(1) 366; ורע"א 11087/04 ליסטרני נ'

מדינת

ישראל , תק' על' 2005(3) 3580). הצידוק לגישה זו נובע מכך שבפועל נוצרה יריעת מחלוקת בין האדם האחר המעורב בהליך השיפוטי לבין בעלי דין במשפט, ויש לכבד את זכויותיו הדיוניות של אותו אדם למצות את מלוא טיעוניו במסגרת מחלוקת זו לרבות בערעור.

בדומה לכך, גם בענין נשוא עתירה זו מבקש העותר להשיג על החלטת בית משפט הנוגעת ישירות לעניינו, אף שאיננו במעמד של בעל דין באותו הליך. החלטת בית המשפט בעניינו משליכה במישרין על עיסוקו המקצועי וקובעת כי, בתנאים מסוימים, באם יתקיימו, הוא יהיה מנוע מלייצג את מרשיו בהליך השיפוטי התלוי ועומד בפני בית משפט השלום. אין ספק כי נסיבות אלה מקנות לעותר מעמד להעלות את השגותיו ביחס להחלטה זו, אלא שבנסיבות הענין, כפופה החלטת בית המשפט בעניינו להליך ערעורי שהוא זכאי למצותו במסגרת מערכת השיפוט הרגילה. עם זאת, יובהר כאן, כי אין בדברים אלה כדי לנקוט עמדה בשאלה אם עומדת לעותר זכות ערעור כבר בשלב זה לאור תוכנה הבלתי סופי של החלטת בית המשפט.

ככלל, אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בהליכים המתנהלים בבתי משפט שחוק בתי המשפט דן בהם, אלא במקרים חריגים בהם ישנה חריגה מסמכות, או פגיעה בצדק טבעי, וכאשר לא עומד לעותר סעד חלופי (ראה: בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן

נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא (4) 683; בג"ץ 8744/96 עמוס חוזה נ'

בית המשפט העליון , תק-על 96(4) 96; בג"ץ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר נ' בית

המשפט העליון , פ"ד נה(1) 193, עמ' 197; בג"ץ 4622/99 לשם הפקות בע"מ ואח' נ'

הנהלת בתי-המשפט , תק-על 99(2) 351). במקרה זה, נוכח קיומו של סעד חלופי, כמפורט לעיל, אין מקום כי בית משפט זה יזקק לעתירה.

לאור האמור, העתירה נדחית.