רע"א 9124/06 אורי פרץ פרי נ. לוקי ביצוע פרוייקטים בניה(1989)בע"מ

במסגרת ההליך שבכותרת התבקשו הצדדים להביע עמדתם לגבי מעמדו של המבקש להגשת ההליך וכן בנוגע לדרך הראויה לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא.

1.

בין המשיבות התנהל הליך בוררות. ביום 19.9.03 נתן המבקש, הבורר מר פרי פרץ אורי (להלן: הבורר) פסק בורר בסכסוך שבין הצדדים. המשיבה 2 הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לאישור פסק הבורר ואילו המשיבה 1 הגישה בקשה לביטולו. בין היתר, נטען על ידי המשיבה 1, כי למשיבה 2 היו קשרים עסקיים עם הבורר במסגרת פרויקטים משותפים בהם פעלה המשיבה 2 והבורר ו/או חברות אשר בשליטת הבורר. נוכח האמור, טענה המשיבה 1 שיש לבטל את פסק הבורר מכוח העילה האמורה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) לפיה מינויו של הבורר היה שלא כדין. בתגובה לכך, נטען על ידי המשיבה 2 כי מעולם לא היו לה קשרים עסקיים או אחרים עם הבורר וכי היא מבקשת להזמין לעדות 4 אנשים וביניהם את הבורר. בסיכומיה, הבהירה המשיבה 2 כי לאחר חיפוש בארכיונים במשרדה היא איתרה כרטסת הנהלת חשבונות עם קבלן בשם אורי פרי, שאינו הבורר, וכן חשבוניות שהוצאו לקבלן זה. כמו כן, הובהר על ידה כי בעת מתן תגובתה הראשונית, היא לא התכוונה שיש לזמן את העדים אותם ציינה, ובכללם הבורר, כעדים מטעמה, וכי על המשיבה 1 היה לזמנם.

בפסק דינו, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה לביטול פסק הבורר. בית המשפט קבע, כי המשיבה 1 הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הבורר היה קשור בקשרים עסקיים עם המשיבה 2. זאת, שכן לדעת בית המשפט, על המשיבה 2 היה מוטל הנטל להוכיח שקשריה נעשו עם אדם אחר, וכי היא נמנעה מלהזמין את הבורר לעדות כדי להפריך את טענתה של המשיבה 1 בדבר הקשרים העסקיים שבין המשיבה 1 לבורר. בית המשפט קבע, כי הואיל והמשיבה 2 הודתה בקשרים עסקיים עם אדם בשם אורי פרי, אולם טענה כי מ דובר באדם אחר ולא הבורר, הרי שניתן לראות בטענתה זו משום טענת הודאה והדחה, ולפיכך שומה היה עליה להוכיח את טענתה שקשריה העסקיים היו עם אדם אחר והיא לא עשתה כן. כמו כן נקבע כי טענת המשיבה 2 לפיה המשיבה 1 היתה צריכה לזמן את העדים לעדות הינה מוטעית, שכן בנסיבות העניין עבר נטל הבאת הראיות על שכמה של המשיבה 2.

2.

הבורר הגיש בקשה למתן רשות לערער על פסק הדין בהליך שבכותרת. במסגרת בקשתו, טען הבורר כי פסק הדין פגע קשות בזכויותיו, הן בחופש העיסוק שלו, הן בשמו הטוב, והן בזכויותיו הקנייניות, שכן פסק הדין עלול להמיט כליה על פרנסתו מקיום בוררויות ומתן חוות דעת במינוי מטעם בתי המשפט. לטענת הבורר, בנסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי בית המשפט הכריע בזכויותיו ההופלדיאנית, שהינן כולן זכויות חוקתיות. הבורר מדגיש, כי במקרה דנן, הקביעות נגדו הן שהיוו את העילה היחידה לביטול פסק הבורר, וכי אין מ דובר

במקרה בו הממצאים שקבע בית המשפט לא נדרשו לצורך הכרעת הדין ולא שינו את תוצאותיו.

3.

בהחלטתי מיום 26.11.06 התבקשו המשיבות להביע עמדתן לגבי מעמדו של הבורר להגשת ההליך וכן לגבי דרך תקיפת פסק דינו על ידי הבורר. המשיבה 2 טענה בתגובתה כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי קיים קשר עסקי בינה לבורר מבלי שמצא לנכון להזמין את הבורר לעדות. המשיבה 2 לא הביע עמדה בעניין סוגיית מעמדו של הבורר להשיג על פסק הדין. אשר למשיבה 1, מהודעת עו"ד מ' פרייליך מיום 11.12.06 הסתבר כי כנגד המשיבה 1 ניתן צו פירוק וכי מונו לה מפרקים. בהחלטתי מיום 21.3.07 הורתי על המצאת החלטתי מיום 26.11.06 למפרקי המשיבה 1. בהודעת מפרק החברה מיום 27.3.07 עתר המפרק לעיכוב הליכים כנגד המשיבה 1 בהתאם להוראות סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. המבקש התנגד לבקשה. להשלמת התמונה אוסיף, כי המשיבה 2 הגישה בקשת רשות לערער על פסק הדין נשוא ההליך שבכותרת במסגרת רע"א 9721/06. בהחלטת כבוד השופטת א' פרוקצ'יה מיום 3.7.06 הוחלט לעכב את ההליכים בהליך זה לאור צו הפירוק שניתן נגד המשיבה 1 ולבקשת המפרק. בטרם תיבחן בקשת המפרק לעכב הליכים אף בהליך שבכותרת, אבחן האם לבורר מוקנה מעמד להגיש את ההליך שבכותרת.

4.

על פי ההלכה, מותנית קיומה של זכות ערעור בידו של מי שלא היה בעל דין בערכאה הדיונית, בכך שבפסק הדין שבמחלוקת נפגעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום , פ"ד נב(3)721; בש"פ 658/88, חסן נ' מדינת ישראל , פד"י מה(1) 670). כן הובהר כי גישה זו "תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו – 'בעל דין בפועל'...ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר. כך למשל, כאשר שופט קובע בפסק דין פלילי כי הנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, וכי העבירה בוצעה על ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי... יתכן כי שמו הטוב נפגע, אך הדבר בא תוך כדי הליך שבו לא נמתחה חזית בינו לבין זולתו" (בש"פ 658/88 הנ"ל פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' ברק (כתוארו אז)). עוד צוין לעניין זה, כי פגיעה באינטרס גרידא "...אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון." (דברי כב' השופטת דורנר בבג"צ 188/96 הנ"ל, בעמוד 741). המבחן שהותווה לעניין זה, הוא האם פסק הדין שבמחלוקת "....שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו" (שם). על פי גישה זו, בבג"צ 188/96 הנ"ל (ברוב דעות), לא הוכר מעמדו של עד אשר טען לפגיעה בשל קביעות שונות בהכרעת דין פלילית אשר התייחסו אליו ואשר פגעו לטענתו בשמו הטוב, להגיש ערעור כנגד פסק הדין. באופן דומה, לא הוכר מעמדו של מנהל חברה אשר ביקש להשיג על קביעות שליליות הנוגעות להתנהלותו במסגרת תפקידו בפסק דין שניתן אשר הוא לא היה צד להתדיינות בו ואף לא העיד במסגרתו (ע"א 5956/03 אלי אוזון נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נח(2), 433).

5.

כיצד יש ליישם הלכה זו במקרה שלפני?

דעתי היא, כי במקרה דנן הוכיח המבקש כי נפגעה זכות הופלדיאנית שלו באופן המאפשר לו להגיש הליך ערעורי. אנמק את מסקנתי. אכן, לפי ההלכה הקיימת, לא די בפגיעה בשם טוב על מנת לבסס מעמד להגיש הליך ערעורי, שכן לצורך כך נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהיה "צד להליך בפועל". על מנת שאדם, אשר לא היה צד להליך שהתנהל בערכאה הדיונית יוכר כצד להליך, נדרש שיוכח כי פסק הדין עליו הוא מבקש לערער משליך באופן ישיר על עיסוקו המקצועי או על זכויותיו הקנייניות. כך למשל, בבג"צ 217/06 דוד בן חיים, עו"ד נ' אריאל חזק-שופט בית משפט השלום באשדוד , תק-על 2006(1), 503 נדון מקרה בו החלטת בית המשפט השפיע באופן ישיר על עיסוקו המקצועי של העותר שכן החלטת בית המשפט קבעה כי בתנאים מסוימים הוא יהיה מנוע מלייצג את מרשיו בפני בית המשפט. בדומה, בע"א 6779/00 אליעזר וולבסקי, עו"ד נ' הכונס הרשמי , תק-על 3002(3), 2791 נקבע כי למערער מעמד להגיש ערעור שכן בהסכם שאושר על ידי בית המשפט היה כדי לשחרר גורמים שונים מאחריות לנזקים או להפסדים ולהותיר את המערער חשוף לבדו לסיכון כי יחויב בגינם. דעתי היא, כי גם בענייננו הוכחה פגיעה ישירה בעיסוקו המקצועי של הבורר, באופן המקנה לו מעמד להגיש הליך ערעורי. פגיעה זו אינה נובעת רק מהחשש לפיו עקב פסק-דינו של בית המשפט קמא, לפיו הבורר ניהל בוררות שעה שהיה לו קשר עסקי בעבר עם אחד הצדדים, ייפגע מטה לחמו של הבורר שכן יהיה בכך כדי לפגוע ביכולתו להמשיך לעסוק בבוררויות ובמתן חוות דעת כמומחה מטעם בתי המשפט. בענייננו, קיים אף חשש ישיר יותר לפגיעה ממונית בבורר. לעניין זה, יש להתחשב בכך שביטול פסק בורר מכוח סעיף 24(2) לחוק הבוררות, עקב קיום קשר עסקי בין הבורר ואחד מהצדדים לבוררות, אינו דבר של מה בכך. העדר קשר עסקי כאמור הינו תנאי העומד ביסוד הסכמת הצדדים להליך הבוררות בפני הבורר הנבחר. קיום קשר כאמור פוגע בבסיס ההסכמה בין הצדדים. במצב דברים זה, הותרת פסק דינו של בית משפט קמא על כנו מעלה חשש ממשי כי הבורר יעמוד בפני הסיכון שתוגש נגדו תביעה להשבת כספים שקיבל בגין ניהול הבוררות. מהיבט זה, דומה המקרה שלפני למקרה שנדון בע"א 6779/00 הנ"ל. אוסיף, כי על פני הדברים יש טעם אף בטענת הבורר לפיה ראוי לאבחן בין המקרה דנן לבין מקרים אחרים שנדונו בפסיקה בשים לב לכך שמסקנת בית המשפט קמא, לפיה היו לו קשרים עסקיים עם צד לבוררות, היא שהיוותה עילה יחידה לביטול פסק הבורר. יחד עם זאת, נוכח מסקנתי לעיל, איני רואה מקום להידרש לטענה זו וניתן להותיר את הדיון בה למקרה שהדבר יידרש.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מקום למחיקת ההליך שבכותרת. כמו כן, בשים לב להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, ונוכח מסקנתי כי הבורר מהווה בעל דין "בפועל" בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, דעתי היא כי הבורר נקט בדרך הראויה לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא משהגיש בקשת רשות לערער. במצב דברים זה, אני מורה כי ההליך שבכותרת יאוחד עם רע"א 9721/06 אשר נסוב אף הוא על פסק דינו של בית משפט קמא. הטיפול בתיק יועבר לשופט לצורך דיון בבקשת המפרק לעיכוב הליכים.