בש"א 1705/16 אלדד מקמילן נ. רהיטי מעיין בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 4.2.2016. בפסק-הדין התקבל ערעור שהגישה המשיבה 1 על שיעור הפיצוי שנפסק לטובתה בפסק-דין של בית משפט השלום בירושלים, בגין הוצאת לשון הרע. בבקשה נטען, כי הארכה המבוקשת (90 יום) דרושה לצורך הסדרת נושא ייצוגו של המבקש מטעם הלשכה לסיוע משפטי. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה.

מעיון בפסק-הדין של בית משפט השלום עולה, כי הוא ניתן אך ורק ביחסים שבין המשיבה 1 [התובעת] לבין המשיבים 2 ו- 3 [הנתבעים 1 ו- 3]. כפי שהוסבר בסעיף 8 לפסק-הדין: "... רק לאחר ישיבת ההוכחות התברר כי הנתבע 2 [המבקש – ג' ש'] הינו פושט רגל, והוא לא דיווח לכונס הנכסים כי הוגשה נגדו תביעה. לבקשת הכונס ההליכים כנגד הנתבע 2 עוכבו, ומכאן שפסק הדין שלהלן הינו אך ורק בעניינם של הנתבעת 1 ובנה הנתבע 3".

בהתאם לכך, גם פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בין המשיבה 1 לבין המשיבים 2 ו- 3 – וראו כותרת פסק-הדין, וכן פסקה 2 לפסק-הדין.

חרף האמור, עותר היום המבקש – שהתביעה נגדו עוכבה, כאמור לעיל – למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות.

כבר בפתח הדברים יובהר, כי גם ההליך שלפניי הוגש ללא דיווח לכונס הנכסים וממילא ללא אישור מתאים. עניין זה הועלה בהחלטתה של כבוד הרשמת ד' כהן-לקח מיום 6.3.2016, ובתגובה ציין המבקש כי "אכן עמדת הנאמן דרושה להגשת בר"ע אך זו טרם הוגשה", וכי "אילוצי זמן וחסרון כיס לא אפשרו להגיש במהלך חודש פברואר בקשה כלשהי לבית משפט של פש"ר". המבקש הוסיף וציין, כי לשם קבלת אישור של בית המשפט של פשיטת רגל דרוש זמן, וכי בקשה מתאימה תוגש עם קבלת אישור לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי.

אולם נזכיר שוב: מדובר במצב שבו בעל התפקיד כבר התערב (בבית משפט השלום) וביקש לעכב את ההליכים נגד המבקש; ואכן כך היה. בפועל, המבקש יוזם כעת הליך של בקשה להארכת מועד (הליך שכשלעצמו עלול להיות כרוך בהוצאות לצד שכנגד), וזאת לצורך הגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין שבמפורש אינו חל עליו, נוכח עיכוב ההליכים. במצב דברים זה, העובדה כי ההליך שלפניי מנוהל ללא אישור ואף ללא דיווח לכונס הנכסים, מנימוקים כגון "אילוצי זמן וחסרון כיס", מעוררת קושי של-ממש. יש אפוא ממש בקובלנת המשיבה הנזכרת בסעיף 1 לתגובתה.

עוד יודגש, כי אין טענה שהמבקש הלין על עיכוב ההליכים נגדו בבית משפט השלום; המבקש גם לא הגיש ערעור (או ניסה להגיש ערעור) על פסק-הדין של בית משפט השלום לפני בית המשפט המחוזי, ואין טענה כי הוא נטל חלק כלשהו בהליך הערעור שהגישה המשיבה 1. לא ברור אפוא הבסיס הדיוני לנקיטת הליך של בקשת רשות ערעור לפני בית המשפט העליון, שעה שעניינו של המבקש לא הוכרע בפסקי-הדין הנדונים ולא נפסק כנגדו כל סעד אופרטיבי באותם פסקי-דין – וראו גם החלטת כבוד הרשמת כהן-לקח מיום 6.3.2016.

יובהר, כי התייחסותו המשלימה של המבקש, מיום 20.3.2016, אינה מצביעה על בסיס משפטי להגשת ההליך. המבקש מציין כי המשיבה הגישה בקשת עיון בתיק פשיטת הרגל, זאת כדי שתוכל, בבוא העת, להמשיך את ההליך נגד המבקש בבית משפט השלום. המבקש טוען כי פסקי-הדין שניתנו נגד המשיבים 2 ו- 3 צפויים לפגוע בו בעתיד – בהליך שיתנהל נגדו בבית משפט השלום "במוקדם או במאוחר" (כלשונו). אלא שטענות אלה אינן פותחות פתח דיוני למבקש להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דין שאינו חל עליו ואינו מחייב אותו. במאמר מוסגר יצוין, כי המשיבים 2 ו- 3, שכלפיהם ניתנו פסקי-הדין, כלל אינם חפצים להצטרף לבקשת רשות הערעור (ראו סעיפים 30 ו- 34 לבקשה להארכת מועד), ולפי האמור בתגובת המשיבה, הם כבר שילמו את חובם לפי פסק-הדין.

המבקש מפנה לפסיקה שקבעה כי זכות הערעור עומדת לא רק למי שהיה בעל-דין על-פי המסמכים הפורמאליים, אלא לכל מי שהיה בפועל צד להליך שהתקיים בבית המשפט (ראו למשל בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 670 (1991); בג"ץ 188/96 ציריניסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה , פ"ד נב(3) 721 (1998)). ואכן, זכות ערעור קמה גם לאדם שלא היה בעל-דין "פורמאלי" בהליך העיקרי, ובלבד שהתקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו. במילים אחרות, מדובר במצבים שבהם פסק הדין בהליך הנלווה "... שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו" (דברי השופטת ד' דורנר בעניין צירינסקי

הנ"ל, בעמ' 742). מבחן זה, שלפיו נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהא "צד להליך בפועל", יושם במגוון מצבים (ראו למשל רע"א 9124/06 פרץ פרי נ' לוקי ביצוע פרוייקטים בניה (1989) בע"מ

(18.7.2007); ע"א 5956/03 אוזן נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נח(2) 433 (2003); בש"א 2369/06 כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (7.5.2006)).

אלא שפסיקה זו אין בה כדי להועיל למבקש. הרי לא מדובר כאן במצב שבו התנהל "הליך נוסף" או "משפט נלווה", שהכריע בזכויותיו ובחובותיו של מי שאינו צד ל"משפט העיקרי"; מדובר במצב שבו ההליכים נגד המבקש – שדווקא היה בעל-דין בתביעה – עוכבו נוכח היותו פושט רגל, והובהר באופן מפורש כי פסק-הדין אינו עוסק בעניינו כלל ועיקר. כך בבית משפט השלום, וכך גם בערעור בבית המשפט המחוזי. ברור אפוא, כי המבקש אינו בעל-זכות להשיג על פסק-הדין אשר ניתן שלא-בעניינו, ואם ההליכים כנגדו יחודשו בעתיד, הוא יוכל לטעון טענותיו ולנקוט הליכי ערעור לפי הדין כנגד פסק-הדין שיינתן.

מכל המקובץ עולה כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אמנע מהטלת הוצאות על המבקש.