רע"א 2717/13 אליהו דבי נ. עיריית תל אביב יפו

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח ) ברע"א 36287-02-13 מיום 9.4.2013, אשר דחתה בקשה מטעם המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (תא"ק 36090-07-11, השופט י' קורן ). פסק דין זה קיבל את תביעת המשיבה לסילוק ידם של המבקשים

מהמקרקעין נשוא התביעה.

2.

במוקד ההליכים שהובילו לבקשה דנן עמדה שאלת הזכויות במקרקעין המצויים בפינת הרחובות יצחק שדה

ויגאל אלון בתל אביב, וידועים כ"מתחם הסינרמה" (להלן: המקרקעין ).

3.

המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, היא הבעלים הרשום של המקרקעין. בשנת 1959, בעת שהמקרקעין היו מגרש ריק, נכרת בין המשיבה לבין חברת הזירהטרון (להלן: החוכרת הראשית ) הסכם בדבר חכירתם לתקופה של 20 שנה, אשר במסגרתו היא התחייבה, בין השאר, להקים במקום מבנה. מבנה כאמור אכן הוקם, וידוע כ"בניין הסינרמה". בהמשך הוארכה תקופת החכירה, ונקבע כי זו תסתיים ביום 30.6.2008. בחודש נובמבר 1965 חכרו המבקש 1 (להלן: המבקש ) ואחרים חלקים מבניין הסינרמה, וזאת בחכירת משנה אשר תקופתה חפפה לתקופת החכירה הראשית. לימים רכש המבקש משותפיו לחכירת המשנה את חלקם, והפעיל בשטח שעליו חלו זכויות אלה, כ-135 מ"ר בקומת הקרקע של בניין הסינרמה (להלן: הנכס ), עסק למכירת חומרי ניקוי (להלן: העסק ). ברבות השנים התגלעו חילוקי דעות בין המשיבה לבין החוכרת הראשית, ובחודש ספטמבר 2004 ויתרה האחרונה על זכויותיה במקרקעין ובבניין הסינרמה תמורת פיצוי כספי.

4.

ביום 20.7.2011 הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב והחברה שבאמצעותה הפעיל את עסקו (היא המבקשת 2 בבקשה דנן), וביקשה להורות על סילוק ידם מהמקרקעין, מן הטעם שחכירת המשנה הסתיימה ביום 30.6.2008, עם סיומה של תקופת החכירה הראשית (כמו גם מטעמים נוספים, ובהם הטענה שהמשיב פלש לחלקים נוספים מן הבניין). המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר התקבלה והפכה לכתב הגנה בהסכמת המשיבה. בכתב ההגנה נטען,

בין היתר, כי הואיל ובנייתו של בניין הסינרמה הושלמה לפני שנת 1968 והם החזיקו

בחלקים ממנו כדין כבר באותה עת, הרי שיש לראות בהם דיירים מוגנים במקרקעין לפי סעיפים 5(א), 9 ו-14(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ).

5.

ביום 12.2.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעתה של המשיבה, בקובעו כי אין למבקשים כל זכות להחזיק במקרקעין למעט הזכות הנובעת מחכירת המשנה, אשר הסתיימה ביום 30.6.2008. בכל הנוגע לטענה בדבר דיירות מוגנת, קבע בית משפט השלום שחוק הגנת הדייר אינו חל על המקרקעין, וזאת משום שבמועד בו נכרת הסכם החכירה הראשית, ההסכם שמכוחו צמחו כל הזכויות האחרות, היו המקרקעין מגרש ריק ולא כללו כל מבנה. נוכח האמור, הורה בית משפט השלום על פינויים של המבקשים מהמקרקעין עד ליום 14.3.2013. נוכח הודעת המבקשים כי בכוונתם להגיש ערעור, הורה בית משפט השלום על עיכוב ביצועו של פסק דין זה עד ליום 21.4.2013 בכפוף להפקדת פיקדון או ערבות בנקאית בסך 150,000 שקלים בקופת בית המשפט. בית משפט השלום הוסיף וציין בהחלטתו כי הוא נעתר לבקשה אף על פי שלכאורה אין מקום לקבלה על-פי אמות המידה המקובלות, בהתחשב בכך שהמשיב זכאי לכל היותר לפיצוי כספי כנגד פינויו, וזה ישולם לו ממילא על ידי המשיבה אם ערעורו יתקבל.

6.

המבקשים, שלא השלימו עם התנאים שקבע בית משפט השלום, מיהרו ופנו לבית המשפט קמא בבקשה נוספת לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור עליו שיוגש בסמוך לאחר מכן. ביום 21.2.2013 הורה בית המשפט קמא על הגשת תגובה מטעם המשיבה, וכן הורה על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין עד למתן החלטה אחרת, בכפוף להפקדת סך של 50,000 שקלים בקופת בית המשפט. בין לבין, ביום 12.3.2013, הגישו המבקשים את ערעורם. ביום 3.4.2013 הגישה המשיבה כתב תגובה בן 17 עמודים (להלן: כתב התגובה המקורי ), ולמחרת היום הורה לה בית המשפט קמא להגיש "תגובה מקוצרת שלא תעלה על 5 עמ'. וזאת עד ליום 10.4.2013". המשיבה הגישה תגובה מקוצרת כאמור ביום 8.4.2013. כבר למחרת

הגיש המבקש תשובה מטעמו לתגובת המשיבה, תוך התייחסות לכתב התגובה המקורי. אולם, עוד קודם לכן באותו יום, נדחתה הבקשה. בית המשפט קמא נימק את החלטת הדחייה בכך ש"קשה לומר... שסיכויי הערעור טובים, משמרבית הנתונים העובדתיים אינם שנויים כלל במחלוקת", וכן בכך שמאזן הנוחות אינו לצד המבקשים בהתחשב בעובדה ש"אם תתקבל טענתם, יוכלו לקבל פיצוי כספי". הבקשה שבפני היא למתן רשות לערער על החלטה זו.

7.

המבקשים סבורים כי דין בקשתם להתקבל, בין היתר, בשל כך שהחלטתו של בית המשפט קמא ניתנה מבלי שעיין בתשובתם לתגובת המשיבה. הם מוסיפים וטוענים בעניין זה שהחלטתו של בית המשפט קמא בדבר הגשת תגובה מקוצרת כוונה לאמיתו של דבר אליהם עצמם, ואך בשל טעות סופר הוחלפה בה המילה "מבקשים" ב"משיבה".

8.

לגופו של עניין, המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים ביותר, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי בית משפט השלום שגה בקובעו שאת סעיף 3 לחוק הגנת הדייר, המורה שהחוק לא יחול על קרקע שאין עליה בניין, יש להחיל בהתאם למצבו של הנכס במועד שבו החלה החכירה הראשית בלבד. לשיטתם, די בכך שבמועד אשר בו התקשר המשיב בהסכם לחכירת משנה עמד בניין על המקרקעין. בכל הנוגע למאזן הנוחות, מצביע המבקש על הנזק הכלכלי שייגרם לו אם ייאלץ להתפנות מהמקרקעין, בהתחשב בכך שהדבר יוביל לסגירת העסק שלו, ממנו הוא מתפרנס, ויביא לכך שיאבד את קהל לקוחותיו. לעומת זאת, כך נטען, למשיבה לא ייגרם כל נזק אם פינויים מהמקרקעין יעוכב עד לאחר ההכרעה בערעור. בעניין זה המבקשים מצביעים על שבמהלך הדיונים הציעה להם המשיבה הסדר פשרה שלפיו יותר להם לפנות את הנכס ביום 31.12.2014, בתמורה לויתור על זכויותיהם בו (הסדר שאותו הם דחו). המבקשים לומדים מכך שמנקודת ראותה של המשיבה לא ייגרם כל נזק אם ייוותרו לעת עתה בנכס.

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור נחה דעתי כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתשובת המשיב.

10.

קודם לדיון בבקשה, יש להקדים ולהבהיר את אמות המידה שצריכות להנחותו. בהקשר זה, השאלה היא מהי אמת המידה החלה על בקשה מסוג זה – בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין של בית משפט השלום לאחר שבקשה דומה נדונה קודם לכן על-ידי בית משפט השלום עצמו (עניין אשר במועדים הרלוונטיים להליכים נשוא בקשת רשות הערעור הוסדר בתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי )). מחד גיסא, ניתן לטעון שבקשת רשות ערעור כאמור מתייחסת להחלטה שלא ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת סמכותו "הערעורית", ולכן היא בקשת רשות ערעור ב"גלגול שני" ( בע"מ 5132/12 פלונית נ' פלוני (9.7.2012), בפסקה 4) ); מאידך גיסא, ניתן לטעון שבקשה זו מנסה להביא לדיון בפעם השלישית עניין שכבר נדון על ידי שתי ערכאות, ולכן מבחינה מהותית זוהי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 1914/05 חאבני נ' אסטבלישמנט ניהול חברה זרה רשוומה בישראל (21.8.2005), פסקה ג(1); רע"א 3666/10 משראווי נ' הדרי

(27.6.2010), פסקה 6; רע"א 502/09 סויסה נ' סונול ישראל בע"מ

(18.2.2009), בפסקה 3 (להלן: עניין סויסה ); רע"א 8668/10 מח'ול נ' אלנר , (13.12.2010), בפסקה 12).

11.

לשיטתי, כאשר רשות ערעור מוגשת בעניין שכבר נדון בשתי ערכאות – הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי – נקודת המוצא לדיון בה צריכה להיות אמת המידה שנקבעה בעניין חניון חיפה לגבי בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )) . זאת, גם אם מבחינה פורמאלית "טהורה" בקשה לעיכוב ביצוע המוגשת לבית המשפט המחוזי לאחר שבקשה דומה כבר נדחתה בבית משפט השלום אינה מוגדרת כערעור על החלטתו של בית משפט השלום באותה סוגיה. עם זאת, הלכת חניון חיפה תוחל במקרה מסוג זה באופן "מרוכך" יותר, כך שרשות ערעור תוכל להינתן לא רק כאשר מתעוררת שאלה משפטית כללית המחייבת העמדת הלכה על מכונה אלא גם כאשר קיים חשש לעיוות דין או כאשר ההחלטה שעליה מבקשים לערער פוגעת פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה במבקש (ראו: רע"א 877/09 מרכ ז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות (17.3.2009), בפסקה 4; רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס (14.6.2011), בפסקה 7; רע"א 2104/12 פלוני נ' וינברג

(1.5.2012), בפסקה 11). ההצדקה לגישה "מרוככת" זו קשורה באופיין הרגיש של ההחלטות שבהן עסקינן, המתקבלות בשלב שבו הערעור עדיין תלוי ועומד וקיים חשש שהוא יהפוך לחסר תוחלת (ראו והשוו: בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני , בפסקה 16 (22.2.2013), כמו גם בהכרה בכך שאלה הן החלטות אשר על-פי טיבן אינן צפויות לעורר שאלה משפטית כללית הטעונה הכרעה.

12.

יש להעיר, כי בחודש אפריל 2013 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013) (להלן: התיקון ) באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. עובר לתיקון נדרש בעל דין שביקש לעכב את ביצועו של פסק דין לפנות תחילה לערכאה הדיונית, ורק אם זו סירבה לבקשתו רשאי היה לפנות לערכאת הערעור (בין אם הוגש ערעור ובין אם לאו). לעומת זאת, במסגרת התיקון נקבע כלל שונה: עד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על פסק הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור (ראו: תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי). ככלל, אינני סבורה שיש בתיקון כדי לשנות מעמדתי העקרונית: מקום בו שאלת עיכובו של פסק הדין נדונה בשתי ערכאות – גם אם אחת מהן דנה בכך עובר להגשתו של הערעור על פסק הדין והאחרת לאחר מועד זה – ראוי כי בקשה לקיים דיון נוסף בעניין תידון כבקשת רשות לערער "בגלגול שלישי". יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה שהתיקון נכנס לתוקפו זה לא מכבר, וכיוון שהכרעה בעניין אינה נדרשת במקרה דנא, שהתיקון לא היה בתוקף במועדים הרלבנטיים לו, אינני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות בדבר.

13.

ומן הכלל אל הפרט: המבקשים לא הצביעו על כך שעניינם מעורר שאלה משפטית או ציבורית כללית. השאלה הנותרת היא, אפוא, האם העובדה שהחלטתו של בית המשפט קמא ניתנה מבלי שזה עיין בכתב התשובה של המבקשים מעוררת חשש לעיוות דין או לפגיעה חמורה, מן הסוג העשוי להצדיק מתן רשות ערעור גם בהיעדר שאלה שחורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין? אינני סבורה כך.

14.

לשיטת המבקשים, החלטתו של בית המשפט קמא מיום 4.4.2013 כוונה אליהם עצמם, והורתה על הגשת כתב תשובה מטעמם. זאת לא אוכל לקבל. לשונה של ההחלטה ברורה. כוונתה ברורה אף היא – המשיבה הגישה תגובה באורך ניכר, ועל כן היא התבקשה להגיש תגובה מקוצרת. זאת ועוד: חזקה על בית המשפט קמא שלו התכוון להורות דווקא למבקשים להגיש את תשובתם היה נמנע ממתן הכרעה סופית בבקשת עיכוב הביצוע בטרם הוגשה תשובה כאמור בתוך התקופה שקצב לכך. המסקנה היא שהמבקשים לא התבקשו להגיש את תשובתם לתגובת המשיבה. בהיעדר הוראה מבית המשפט קמא אף לא הייתה להם זכות קנויה לעשות כן, שכן בערכאת ערעור, להבדיל מאשר בערכאה הדיונית, רשאי המבקש להשיב לתשובת המשיב רק בכפוף לקבלת רשות (ראו: תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי ; בש"א 8954/08 סיגל נ' כונס הנכסים הרשמי (11.2.2009), בפסקה 3). המסקנה היא, שלא נגרם למבקשים עוול. אוסיף עוד, למעלה מן הצורך, כי עיינתי בכתב התשובה שאותו הגישו המבקשים לבית המשפט קמא, והתרשמתי כי זה לא הכיל, ממילא, טענות או פרטים שלא נכללו בבקשת עיכוב הביצוע או בערעור גופו (למעט צילומי אוויר של המקרקעין אשר נועדו להוכיח כי בשנת 1965 עמד במקום בניין, צילומים שאין להם נפקות להכרעה במחלוקת המרכזית שעניינה פרשנותו של סעיף 3 לחוק הגנת הדייר).

15.

למעלה מן הצורך, ומבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור, אוסיף ואציין שלא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, כפי שטענו. המדובר, כפי שציין גם בית המשפט קמא, בנכס מסחרי ולא בדירת מגורים, וכידוע, הנטייה בפסיקתו של בית משפט זה היא שלא להורות על עיכוב ביצוע פינויים של נכסים מסוג זה (ראו למשל: עניין סויסה , בפסקה 3). אין ספק שלמבקשים ייגרמו הפסדים כספיים אם ייאלצו לפנות את המקרקעין ולסגור על אתר את העסק המתנהל בו, אולם הפסדים כספיים הם, על-פי טיבם, בני-פיצוי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שאף בערעורם אין המבקשים דורשים כי יותר להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין, אלא עומדים על כך שהם זכאים לקבל פיצוי כנגד הפינוי, אם בכסף ואם במתכונת של קבלת נכס חלופי שיאפשר להם להמשיך ולתפעל את העסק. בנסיבות אלה, מתחזק הרושם כי ככל שייגרם למבקשים נזק לא יהיה זה נזק בלתי הפיך.

16.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה אינני מורה על צו להוצאות.