רע"א 915/17 וינד אמיר נ. נמיר פרידה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח )

מיום 28.12.2016 בתיק ע"א 45392-09-16.

2.

המבקשים (להלן גם: השוכרים ) שכרו נכס מהמשיבים (להלן גם: המשכירים ), בו הם התגוררו במשך כ-4 שנים, עד לחודש ספטמבר 2014. בחודש ינואר 2015 הגישו השוכרים נגד המשכירים תביעה על סך 407,106 ש"ח, בגדרה העלו טענות שונות, ביניהן ליקויים שונים שהתגלו בנכס, מחלוקת באשר לשימוש בקומת המרתף וחילוט ערבות בנקאית על-ידי המשכירים שלא כדין לכאורה. בהמשך, בחודש יוני 2015, הגישו גם המשכירים תביעה נגד השוכרים על סך 195,700 ש"ח, במסגרתה טענו בין היתר כי השוכרים גרמו להרס הגינה בנכס. התביעות נשמעו יחד, וביום 24.8.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בעניינן. בית המשפט קיבל את שתי התביעות באופן חלקי, בפסקו 77,000 ש"ח לטובת השוכרים, ו-33,000 ש"ח לטובת המשכירים (בגין הטענות בדבר נזקי הגינה) וכן הוצאות בסך 10,000 לטובת השוכרים.

3.

על פסק דין זה הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי, ובשניהם הייתה התייחסות לרכיב נזקי הגינה.

4.

ביום 28.12.2016 הגישו השוכרים בקשה לצירוף ראיה בערעור, בגדרה ביקשו להביא בפני בית המשפט המחוזי תצהיר מטעם אמג'ד אגבאריה (להלן: אמג'ד ) אשר נהג לבצע עבודות גינון שונות בגינת הנכס לבקשת המשיב 2. נטען כי תצהיר זה מוכיח כי גיזום העצים בגינת הנכס, אשר לטענת המשכירים כי גרם לעצים לנזק כבד, כלל לא נעשה על-ידם, כי אם על-ידי המשכירים עצמם. השוכרים טענו כי הייתה להם היכרות שטחית בלבד עם אמג'ד וכי ניסיונותיהם לאתרו לצורך מתן עדות בפני בית משפט השלום לא צלחו. לדבריהם, הם נתקלו באמג'ד במקרה רק לאחר מתן פסק הדין, ואז אישר אמג'ד בפניהם כי עבודות הגיזום בגינה בוצעו על-ידו לבקשת המשיב 2, וכי המשיב 2 הוא שסיפק לו את הכלים לצורך עבודות אלה ואף סייע לו בהן באופן אישי. עוד אישר אמג'ד כי זכור לו שהתבקש בעבר על-ידי המשכירים לסייע להם להעביר ציוד כבד לחצר הנכס, ולשם כך נעזרו המשכירים במנוע שהיה תלוי על גבי העצים שבגינה, כפי שטענו השוכרים בבית משפט השלום. השוכרים אף טוענים כי אמג'ד ציין בפניהם כי המשכירים פנו אליו וביקשו כי יאשר את גרסתם שלהם בפני בית משפט השלום, אך הלה סירב משום שאין בה אמת. סופו של ענין, אמג'ד נעתר לבקשת השוכרים וחתם על תצהיר קצר בן עמוד אחד התומך כאמור בטענותיהם, ואותו עותרים המבקשים לצרף כראיה לערעור.

5.

בקשת השוכרים לצירוף הראיה נדחתה בו ביום על ידי בית המשפט המחוזי בפתקית, בה נקבע כי " אין מדובר למעשה בבקשה לצירוף ראיה שהייתה קיימת ולא הוגשה בבית משפט קמא, כי אם בעדות חדשה שהתצהיר התומך בה נערך לא מכבר, ביום 06.12.2016 ". בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא ביום 2.1.2017 ללא נימוק נוסף.

6.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את הבקשה לרשות ערעור שלפני, בגדרה הם טוענים כי זהו מקרה מובהק בו יש להורות על צירוף ראיה בערעור בהתאם להוראות תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) ולאמות המידה שנקבעו בפסיקה: לראיה האמורה חשיבות ניכרת לסוגיה המצויה בליבת המחלוקת שבין הצדדים; הראיה לא הובאה בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות במבקשים ולאחר שהמבקשים פעלו בשקידה ראויה לאיתורו של אמג'ד; לראיה עשויה להיות השפעה גם על ממצאי מהימנות נוספים של בית משפט השלום. המבקשים סבורים אפוא כי מדובר בעדות משמעותית אשר יש בה כדי להביא לשינוי פסק דינו של בית משפט השלום ולמנוע עיוות דין של ממש כלפיהם, ולפיכך הם מבקשים כי אורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל צירוף הראיה לתיק הערעור.

7.

המשיבים מצדם מתנגדים לבקשה וטוענים כי היא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", קל וחומר כשעניינה ב"החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי ולא בפסק דין סופי, אז היקף ההתערבות בה מצומצם ביותר. לגופו של ענין טוענים המשיבים כי אין להתיר את צירוף הראיה האמורה שכן לגישתם לא הייתה שקידה סבירה מצד המבקשים לאתר את אמג'ד במסגרת ההליך בבית משפט השלום, ומשום שמדובר בראיה "שולית לחלוטין" שאין בה כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבים ראיתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ומצאתי כי דין הערעור להתקבל.

9.

אכן עסקינן בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אף שמושא הבקשה הוכרע לראשונה במסגרת הליך ערעור (רע"א 11706/05 גבעת נילי - כפר שיתופי בע"מ נ' חיון , פסקה ו(2) (8.5.2006)), וממילא חלים הכללים של רשות ערעור בגלגול שלישי, היינו - שבקשה כזו תתקבל אך כאשר היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). בצד הלכה זו ישנה גישה המאמצת אמת מידה מקלה יותר במקרים בהם ההחלטה הנדונה ניתנה למעשה לראשונה בערכאת הערעור ולא הייתה יכולה להידון קודם לכן בערכאה הדיונית (ראו, למשל, רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 11 (5.5.2013); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 222-221 (מהדורה שלישית, 2012)).

10.

החלטתו של בית משפט קמא לקונית ונימוקיה אכן אינם תואמים להוראות תקנה 457 לתקנות ולשיקולים הידועים והמוכרים שהותוו בפסיקה בדבר צירוף ראיה בערעור. לכאורה, הראיה אותה מבקשים המבקשים לצרף רלבנטית לאחת הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת בין הצדדים, ודומה כי צירופה אכן עשוי למנוע עיוות דין.

11.

אשר על כן הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 28.12.2016 מבוטלת בזה. בית המשפט ישוב וידון בבקשה לצירוף ראיה בהתאם לאמות המידה שהותוו בתקנות ובפסיקתו של בית משפט זה. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בהליך דנן בסך 3,000 ש"ח.