רע"א 5830-22 רע"א 5830-22

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח, י' אטדגי ו-ג' גונטובניק), מיום 22.5.2022, בעש"א 41231-01-21. בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעור המבקשים על פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בנתניה (הגב' א' שחל) (להלן: המפקחת), מיום 19.11.2020, בתיק מס' 7/98/19, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים להורות למשיבים להסיר את מחסומי החניה שהוצבו על ידם בחזית חלק מחניות הבית המשותף בו מתגוררים הצדדים, וכן לפצותם בפיצוי כספי בסך 10,000 ש"ח.

רקע הדברים

1.במוקד הליך זה עומד סכסוך הנוגע למקומות חניה בבית דירות בהרצליה שבנייתו הושלמה בשנת 2014, ובו 6 יחידות דיור ו-12 חניות (להלן: הבניין). הבניין נבנה על קרקע אשר הזכויות בה, עובר לבניית הבניין, חולקו בין גב' רינה אוגושוביץ, גב' אלונה אוגושוביץ (היא המשיבה 2), גב' אורנה מרים רוט ומר עמירם קלעי (להלן: בעלי הזכויות בקרקע). יצוין כי בהמשך העבירו רוב בעלי הזכויות בקרקע את זכויותיהם לילדיהם. עוד יצוין כי הבניין טרם נרשם כבית משותף, אף שהוא ראוי להירשם ככזה.

2.ביום 12.6.2012, לאחר קבלת היתר הבנייה לבניין וטרם בנייתו, נערך בין בעלי הזכויות בקרקע הסכם אשר הוכתר על ידם כ-"הסכם שיתוף/חלוקה", אשר ייחד את ששת הדירות בבניין לבעלי הזכויות בקרקע כפי שיעור חלקם בה (להלן: הסכם 2012). עוד נקבע בהסכם זה כי לכל דירה תשויכנה שתי חניות, כאשר רק לדירתו של מר עמירם קלעי ייוחדו חניות מזוהות שמספריהן הם 8 ו-10.

3.כאמור לעיל, בשלב מסוים העבירו רוב בעלי הזכויות בקרקע את זכויותיהם לילדיהם. כך, בין היתר, גב' אלונה אוגושוביץ העבירה ללא תמורה את זכויותיה בדירה מס' 4, לבנה, עידן פלד יצחק (הוא המשיב 1); וגב' אורנה מרים רוט העבירה ללא תמורה את זכויותיה בדירה 3, לבתה, גב' שירי גל רוט (להלן: גב' רוט).

4.ביום 25.2.2016 נכרת הסכם אופציה בין גב' רוט לבין ביתם של המבקשים, עו"ד דנה שטראוס (להלן, בהתאמה: הסכם האופציה ו-עו"ד שטראוס). בהסכם זה ניתנה לעו"ד שטראוס אופציה לרכישת זכויותיה של גב' רוט בדירה מס' 3 בבניין, שהוגדרה במבוא להסכם כ-"דירת מגורים בת חמישה חדרים בקומת קרקע + מרתף אליה צמודות חניות וחצר בכיוון דרום מערב ברחוב שפירא 10 הרצליה והממוספרת כדירה מס' 3..." (ההדגשה הוספה – י' כ'). באותו מועד נערך בין המבקשים לבין גב' רוט הסכם שכירות בנוגע לדירה מס' 3.

בהמשך, המחתה עו"ד שטראוס את זכותה לפי הסכם האופציה למבקשים, והללו חתמו ביום 22.2.2017 על הסכם מכר לפיו רכשו את הזכויות בדירה מס' 3 (להלן: הסכם המכר). במסגרת הסכם המכר הצהירו המבקשים כי ידוע להם ש-"פרט לדירה, לחצר ולחניות יתר חלקי הבית המשותף יכול ויוצמדו לדירות אחרות בבניין ובתנאי של יפגעו בזכויותיו של הקונה בהתאם להסכם זה".

5.ביני לביני, ביום 25.5.2016 נערך בין כלל בעלי הדירות בניין, פרט למר עמירם קלעי, הסכם במסגרתו הוסדר השימוש בחניות הבניין (פרט לחניות שייחודו בהסכם 1012 לשימושו של מר עמירם קלעי), כך שביחס לכל דירה נקבע כי תינתן לה זכות שימוש בלעדית בחניה או במספר חניות (להלן: הסכם חלוקת החניות).

6.בשנת 2019 הגישו המבקשים למפקחת על המקרקעין תביעה למתן צו עשה ולפסיקת פיצויים כספיים בסך 10,000 ש"ח. במסגרת תביעתם עתרו המבקשים לסילוק מתקני מחסום חניה מהרכוש המשותף בבניין, בטענה כי המשיב 1 הציב מחסום בפתח חניות מס' 11 ו-12, בעוד שלטענתם החניות הנ"ל מהוות חלק מהרכוש המשותף בבניין. מנגד, המשיב 1 טען כי החניות הנ"ל אינן חלק מהרכוש המשותף, שכן במסגרת הסכם חלוקת החניות הן יוחדו לשימושו הבלעדי.

7.יצוין כי במסגרת ההליך בפני המפקחת, הוגשה על ידי המבקשים בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים במסגרתה נתבקש, בין היתר, גילויים של כתבי טענות בתביעה לפירוק שיתוף שהוגשה על ידי רוב בעלי הדירות בבניין נגד מר עמירם קלעי בשנת 2016. ביום 3.11.2019 דחתה המפקחת את הבקשה לגילוי המסמכים הנ"ל, תוך שצוין כי לא הובא על ידי המבקשים כל נימוק המבהיר כיצד המסמכים שגילויים נתבקש נוגעים להליך שבפני המפקחת (להלן: החלטת המפקחת בבקשה לגילוי מסמכים).

8.ביום 19.11.2020 ניתן פסק דינה של המפקחת, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים. בפסק הדין ציינה המפקחת כי במסגרת הסכם 2012, אשר לשיטתה מהווה הסכם שיתוף, ובהמשך במסגרת הסכם חלוקת החניות, החניות הנדונות הוצאו מהרכוש המשותף והוצמדו לדירת המשיב 1, כך שהמשיב 1 אינו נדרש לקבל את הסכמת יתר בעלי הדירות אם ברצונו להציב מחסומים המונעים את השימוש בהן. המפקחת הוסיפה כי המבקשים ידעו על קיומם של הסכמים אלו עובר לחתימתם על הסכם המכר, ואף פעלו על פיהם. לכן, המבקשים מנועים מלטעון נגד תוקפם, המחייב אף אותם, ועצם התכחשותם לתוכנם נגוע בחוסר תום לב.

9.המבקשים לא השלימו עם פסק דינה של המפקחת, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת ערעורם טענו המבקשים כי הסכם חלוקת החניות הינו חסר תוקף, שכן הסכם זה נחתם רק על ידי חלק מבעלי הרכוש המשותף בבניין (שכן, כאמור, לא נחתם על-ידי מר קלעי) – כך שהוא אינו מהווה הסכם שיתוף במקרקעין. עוד נטען כי אף הסכם 2012 הינו חסר תוקף, שכן מדובר בהסכם מכר הנוגע לעסקת מקרקעין שלא דווחה לרשויות המס, ובשל כך הוא בטל (כך לטענת המבקשים). המבקשים הוסיפו וטענו כי המפקחת שגתה בפסק דינה, עתה שקבעה כי הסכם 2012 הוציא את החניות מהרכוש המשותף. זאת, שכן הסכם שיתוף אינו יכול להקנות זכויות קניינות, ולכל היותר ניתן להקנות מכוחו זכויות שימוש.

10.ערב הדיון בערעור הגישו המבקשים בקשה שהוכתרה על ידם כ-"בקשה לצירוף ראיות חדשות והשלמת טיעון" (להלן: הבקשה לצירוף ראיות). בבקשה זו עתרו המבקשים להגיש את אותם המסמכים שגילויים לא הותר בהחלטת המפקחת בבקשה לגילוי מסמכים, אשר בינתיים הגיעו לידיהם. לפי הנטען, במסמכים שאותם מבוקש לצרף ישנה הודאת בעל דין מטעם המשיבים, המוכיחה כי הסכם 2012 אינו הסכם שיתוף, כי אם הסכם לשינוי הזכויות הקנייניות בבניין, אשר הוסתר מרשויות המס, ובשל כך הוא בטל. המבקשים טענו כי יש בראיות אלו יש כדי להשפיע על תוצאת הערעור, שכן קביעת המפקחת לפיה החניות בבניין הוצמדו לדירות השונות הסתמכה על היותו של הסכם 2012 הסכם שיתוף, וכאמור, לשיטת המבקשים, לא כך הוא.

11.ביום 25.4.2022 התקיים דיון בערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתום הדיון בערעור המליץ מותב בית המשפט המחוזי למבקשים לחזור בהם מערעורם. בהתאם לבקשתם, ניתנה למבקשים ארכה על מנת לשקול את הצעת בית המשפט ולהשיב לה. עם זאת, חלף מתן מענה להצעת בית המשפט, הגישו המבקשים בקשה בה הוספו על ידם טיעונים משפטיים, וכן נתבקש במסגרתה כי תוקדם ההכרעה בבקשה לצירוף ראיות להכרעה בערעור.

12.ביום 22.5.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים י' שבח, י' אטדגי ו-ג' גונטובניק), בעש"א 41231-01-21, ובו נדחה ערעור המבקשים. בהתאם לבקשת המבקשים הנזכרת לעיל, תחילה דן בית המשפט בבקשה לצירוף ראיות ודחה אותה. בית המשפט קבע כי המסמכים שאותם ביקשו המבקשים לצרף כראיות היו מוכרים למבקשים זמן רב לפני הגשת תביעתם למפקחת בשנת 2019. לכן, אין המדובר בראיות חדשות שיש הצדקה להגשתן בשלב הערעור. למעשה, כך צוין, המבקשים הם אלו שדרשו מגב' רוט להגיש את תביעת פירוק השיתוף הנ"ל, כך שלא יכול להיות ספק שתוכנה היה ידוע להם. עוד צוין כי ממילא אין במסמכים אלו כדי לסייע למבקשים, שכן בין כתבי הטענות שהמבקשים ביקשו לצרף לראיות לבין טענותיהם בעניין הצמדת החניות או ייחודן – אין לא דבר ולא חצי דבר.

לגופו של עניין, בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי הסכם 2012 והסכם חלוקת החניות אינם הסכמי שיתוף, אלא הסכמי מכר סמויים שלא דווחו לרשויות המס. עוד נקבע כי המבקשים מנועים מלטעון כי הסכם 2012 אינו הסכם שיתוף, שכן הם עצמם התייחסו אליו ככזה, במסגרת הסכם הרכישה ובמסגרת כתב התביעה שהוגש על ידם למפקחת.

בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה לפיה הסכם חלוקת החניות הינו בלתי חוקי. בהקשר זה קבע בית המשפט כי עצם העובדה שלא כל דיירי הבניין חתומים על ההסכם הנ"ל, אינה פוגמת בתוקפו. זאת, שכן הדייר היחידי שאינו חתום על הסכם זה הוא מר קלעי, אך החניות שויכו לו כבר בהסכם 2012, כך שממילא לא נדרשה חתימתו גם על הסכם חלוקת החניות. בית המשפט הוסיף כי בדין קבעה המפקחת כי המבקשים מנועים מלתקוף את תוקפו של הסכם חלוקת החניות, שכן הסכם זה הובא לעיונם עובר לחתימתם על הסכם המכר, ולא הועלתה מצדם כל טענה לגביו עד להגשת התביעה למפקחת.

עוד הוסיף בית המשפט כי ההסכמות המעוגנות בהסכם חלוקת החניות מחייבות אף את המבקשים. כך, על אף שההסכם הנ"ל לא נרשם. זאת, על יסוד פסיקה הקובעת כי במקרים המתאימים יכול הסכם שיתוף שלא נרשם לחייב צדדים שלישיים, ובפרט במצבים בהם אותו צד שלישי ידע על קיומו של הסכם שיתוף כאמור.

אשר לטענת המבקשים כי שגתה המפקחת עת שקבעה בפסק דינה כי הסכם חלוקת החניות הוציא את החניות מהרכוש המשותף – בית המשפט המחוזי קבע כי: "די לדחות את ערעור [המבקשים] על דחיית תביעתם בנימוק הנעוץ בהסכם השיתוף אשר שייך [למשיב 1] את השימוש הייחודי בחניות 8 ו-10, ולא נדרש להכריע בשאלה אם מוסמכת הייתה כבוד המפקחת להוסיף ולקבוע, בנוסף לזכות הנובעת מהסכם השיתוף, כי חניות 8-10 צמודות לדירת [המשיב 1], בהיבט הקנייני, ובהקשר זה כל צד שומר על טענותיו".

בשולי פסק הדין קבע בית המשפט כי: "לא היה מקום להגשת התביעה, ודאי לא להגשת הערעור. אמליץ לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪". הצעה זו התקבלה על ידי יתר חברי המותב, וערעור המבקשים נדחה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

בקשת הרשות לערער והתשובה לה

13.בבקשתם דנן מתמקדים המבקשים בשני אלו בלבד: בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לצירוף ראיות; ובפסיקת ההוצאות על ידי בית המשפט המחוזי. לטענתם, נוכח העובדה שמדובר בסוגיות שבהן הכריעה בית המשפט המחוזי לראשונה, יש להחיל עליהן סטנדרט של "גלגול שני".

לגופו של עניין, אשר לדחיית הבקשה לצירוף ראיות – המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי, עת שדחה את בקשתם לצירוף ראיות מבלי לעיין בראיות אותן מבוקש לצרף. לשיטת המבקשים, לו היה בית המשפט מעיין בראיות אלו, היה מתברר לו כי יש בהן כדי להשפיע על תוצאות הערעור. בעניין אחרון זה שבים המבקשים על טענותיהם בבקשה לצירוף ראיות, לפיהן הסכם 2012 אינו הסכם שיתוף, כי אם הסכם מכר שלא דווח לרשויות המס, כך שדינו בטלות.

אשר לפסיקת ההוצאות על ידי בית המשפט המחוזי – המבקשים טוענים כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לפסוק לחובתם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 35,000 ש"ח, מבלי שפורטו נימוקיו לכך, כאשר לטענתם מדובר בהוצאות חריגות בנסיבות העניין.

המבקשים מפרטים כי במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או התקנות החדשות), ביקש מחוקק המשנה לשרש את הפרקטיקה לפיה בתי המשפט פוסקים הוצאות מבלי לנמק את הטעמים שהובילו אותם לקביעת שיעורן. בתוך כך, הותקנה תקנה 153(ד) לתקנות, הקובעת כי: "בהחלטה יפרט בית המשפט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות". המבקשים מוסיפים, כי חרף האמור בתקנה הנ"ל, בחינת המציאות בשטח מלמדת כי בתי המשפט עדיין נמנעים מלנמק את החלטותיהם בעניין פסיקת הוצאות, ומכאן: "המקום של בית המשפט העליון לגדור גדרות בנוגע להפעלת שיקול הדעת בפסיקת הוצאות מכוח תקנות אלה ולשרש את התופעה של פסיקת הוצאות שרירותית גם לאחר כניסת התקנות החדשות לתוקף".

עוד מוסיפים המבקשים כי בניגוד לתקנה 155(א) לתקנות, הקובעת כי: "בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך", המשיבים לא פירטו בסיכומי טענותיהם בבית המשפט המחוזי את ההוצאות שהוצאו על ידם לצורך ניהול המשפט, וממילא לא צורף על ידם כל מסמך בעניין זה. המבקשים טוענים כי משכך ובהתאם לתקנה הנ"ל הקובעת כי הדבר מהווה תנאי לפסיקת הוצאות משפט ("ובלבד"), שגה בית המשפט המחוזי עת שפסק הוצאות לטובת המשיבים.

14.בתשובת המשיבים, שהוגשה לאחר שהורתי על הגשתה, טוענים המבקשים כי דין הבקשה דנן להידחות, משלא מתקיימים התנאים למתן רשות ערעור הן ביחס לסוגיית צירוף הראיות והן ביחס לסוגיית פסיקת ההוצאות.

אשר לעניין צירוף הראיות – המשיבים מציינים כי כבר בהחלטת המפקחת בבקשה לגילוי מסמכים נקבע כי המסמכים שהמבקשים עותרים שיצורפו כראיות אינם רלוונטיים להליך דנן. לכך מוסיפים המבקשים כי בתצהיר העדות הראשית שהגיש המבקש 1 בהליך שהתנהל בפני המפקחת, הצהיר האחרון כי ההליך שאת כתבי הטענות בו עותרים המבקשים לצרף, עניינו בסכסוך כספי. מהצהרה זו מסיקים המשיבים כי המבקש 1 עצמו מכיר בכך שהמסמכים הנדונים אינם רלוונטיים להליך דנן. עוד מציינים המשיבים כי בדין נקבע כי מסמכים אלו היו מוכרים למבקשים זמן רב לפני הגשת תביעתם למפקחת, כך שאין להתיר להם להגישם לראשונה בשלב הערעור, ומוסיפים כי אף בבקשתם הנוכחית המבקשים לא מציגים כל הסבר למחדלם בהגשת הראיות במועד המתאים לכך.

אשר לעניין פסיקת ההוצאות – המשיבים מציינים כי המבקשים ניהלו את ההליכים בפני המפקחת ובפני בית המשפט המחוזי בחוסר ניקיון כפיים ובהיעדר תום לב, סירבו לענות לשאלות המותבים, והאריכו את ההליכים שלא לצורך. על כן, לא נפל כל פגם בסכום ההוצאות שנפסק לחובתם. עוד מציינים המשיבים כי בניגוד לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי פירט את השיקולים שהובילו אותו לפסיקת ההוצאות בציינו כי: "לא היה מקום להגשת תביעה ודאי לא להגשת ערעור", הערה שנכתבה שורה אחת לפני השורה המסכמת של פסק הדין ובה הוראת החיוב בהוצאות.

דיון והכרעה

15.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה לה ובשאר החומרים שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

16.בפסיקת בית משפט זה נשמעו דעות שונות ביחס לשאלה האם על בקשת רשות ערעור על החלטה בבקשת ביניים שניתנה על ידי ערכאת ערעור, חלה אמת המידה לבחינת בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", או אמת מידה מקלה יותר. במספר החלטות נשמעה הדעה כי במקרה מעין זה יש להחיל סטנדרט של "גלגול שלישי" (ראו, למשל, רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (8.5.2006); רע"א 915/17 וינד נ' נמיר (3.5.2017); רע"א 8503/19 גלילי נ' מדינת ישראל (30.4.2020)), ואילו במקרים אחרים נשמעה הדעה לפיה במקרים בהם ההחלטה הנדונה ניתנה לראשונה בערכאת הערעור, ולא הייתה יכולה להידון קודם לכן בערכאה הדיונית, יש להחיל אמת מידה מקלה יותר (ראו, למשל, רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו (5.5.2013); רע"א 4249/17 אבו עומר נ' עו"ד משה בן דוד – מנהל עזבון משה (21.6.2017); בע"מ 9201/20 פלוני נ' פלוני (25.3.2021)).

ניתן בנסיבות דנן שלא להכריע בין הגישות השונות דלעיל שכן אף לפי אמת מידה ערעורית רגילה, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים, והכל כמבואר להלן:

17.לעניין צירוף הראיות – כידוע, הכלל הוא כי אין מקום להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור. עם זאת, תקנה 144 לתקנות, קובעת כי בית המשפט שלערעור רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאת ההליך, וכן שמתקיים אחד מהתנאים הבאים – לא ניתן היה לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הדיונית במועד המתאים לכך, או שהגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין (ראו רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 55 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (1.3.2022)).

בענייננו, טענות המבקשים לעניין הרלוונטיות של הראיות אותן מבוקש לצרף, נעוצות בטענותיהם כי המפקחת חרגה מסמכותה עת שקבעה כי החניות בבניין נגרעו מהרכוש המשותף והוצמדו לדירות השונות בבניין. על רקע זה, בצירוף הראיות הנ"ל, מבקשים המבקשים לכפור בתוקף הקנייני של הסכם 2012 והסכם חלוקת החניות, בטענות שונות. עם זאת, במסגרת פסק דינו הבהיר בית המשפט המחוזי כי:

"די לדחות את ערעור [המבקשים] על דחיית תביעתם בנימוק הנעוץ בהסכם השיתוף אשר שייך [למשיב 1] את השימוש הייחודי בחניות 8 ו-10, ולא נדרש להכריע בשאלה אם מוסמכת הייתה כבוד המפקחת להוסיף ולקבוע, בנוסף לזכות הנובעת מהסכם השיתוף, כי חניות 8-10 צמודות לדירת [המשיב 1], בהיבט הקנייני, ובהקשר זה כל צד שומר על טענותיו".

לכך הוסף כי:

"לשם ההגעה לתוצאת הערעור די לנו במישור החוזי. המערערים היו מודעים להסכם בדבר חלוקת החניות. הוא הקנה גם להם חניות פרטניות לשימושם. כפי שקבעה המפקחת הם היו מודעים להסכם ופעלו על פיו. להסכמות החוזיות שנטלו לא יוכלו להתכחש.

ככל שעומדות למערערים טענות במישור הקנייני, ואינני קובע מסמרות בשאלה האם עומדות להן כאלה, הרי שעליהם לתור אחר הסעד בנקיטה בהליך המתאים, אליו יצורפו כל בעלי הזכויות בבניין, להביע עמדתם אגב הליך רישום הבית כבית משותף, או בכל הליך אחר שהדין מעמיד לרשותם. כך או כך, מחסום החניה של השכנים של המערערים לא יוכל לשאת עליו את כל שהמערערים יבקשו להטיל במישור הקנייני, ולכן גם לא היה להרחיב במישור זה ולקבל את הראיות נוספות הקשורות אליו".

הנה כי כן, טענות המבקשים בעניין תוקפן של הקביעות הקנייניות שבפסק דינה של המפקחת נלקחו בחשבון, אך נקבע כי אין בהן כדי להשפיע על זכות השימוש של המשיבים בחניות שהשימוש בהן יוחד להם במסגרת הסכם חלוקת החניות (ברמה האובליגטורית(. על רקע זה, צדק בית המשפט המחוזי עת שקבע כי אין בראיות שנתבקש צירופן כדי להשפיע על תוצאות ההליך, ובדומה אין מקום להיענות לבקשה הנוכחית של המבקשים בהקשר זה.

18.לעניין פסיקת ההוצאות – כאמור לעיל, בהקשר זה העלו המבקשים שתי טענות: כי בית המשפט המחוזי לא נימק את פסק דינו כדרישת תקנה 153(ד) לתקנות; וכי המשיבים לא היו זכאים שייפסקו הוצאות לטובתם, משום שלא טענו בסיכומים שהוגשו על ידם בעניין שיעור ההוצאות שהוצאו על ידם כמצוות תקנה 155(א) לתקנות.

אכן, התקנות החדשות חוללו רפורמה בסוגיית פסיקת ההוצאות. נכללו בהן הוראות המשנות באופן ממשי את הנהוג ביחס לסוגיה זו (לרבות התקנות כלפיהן מכוונות טענות המבקשים דכאן), ונראה כי בתי המשפט השונים לא תמיד מיישמים את הוראות התקנות במלואן בכל מקרה ומקרה.

יחד עם זאת, מהנימוקים שיפורטו להלן, שוכנעתי כי אין זה המקרה המתאים להידרש לעניין זה:

19.אשר לנימוקים שבבסיס פסיקת ההוצאות – אכן, להנמקה יש תפקיד מרכזי במלאכה השיפוטית. יפים לעניין זה דברי השופטת ד' ברק-ארז אשר ציינה בכתיבתה האקדמית כי:

"לנימוקים יש תפקיד פרגמטי, קודם כול מהיבטה של עבודת השפיטה עצמה. בראש ובראשונה, הם אמורים לסייע לשופט או לשופטת היושבים לדין בהתחקות אחר התוצאה הנכונה. לנימוקים יש חשיבות נוספת בהיותם בסיס לביקורת של ערכאת הערעור, הן בפן המשפטי של פסק הדין והן בפן העובדתי שלו. לצידם של תפקידים אלה להנמקה יש תרומה גם כלפי חוץ – הנימוקים מסבירים את פסקי הדין. לפיכך הם נדרשים מבחינתם של בעלי הדין, ולמעשה מבחינת כל מי שמושפעים מהעבודה השיפוטית או שמבקשים להבין אותה. הם עדות לכך שההחלטה לא הייתה שרירותית ומבטאים יחס של כבוד לבעלי הדין שטיעוניהם זוכים להתייחסות ולדיון. בנוסף, הנימוקים תורמים להכוונת התנהגויות של אנשים במקרים דומים.

במבט רחב אף יותר, הנימוקים הם חלק בלתי נפרד משקיפותו של ההליך השיפוטי ומשלימים את הדרישה לפומביותו. הם מאפשרים תיווך, ביקורת ובקרה בזירה הציבורית, שלהם חשיבות מבחינת הלגיטימציה של הרשות השופטת ושל שלטון החוק בכלל" (דפנה ברק-ארז "ההנמקה השיפוטית: דילמות ישנות וחדשות" משפטים נב 5, 8-6 (2022); וראו גם רע"א 4027/22 אוהד שני, עו"ד נ' איל וסטמן, עו"ד, פסקה 18 להחלטתו של השופט ח' כבוב (24.7.2022) (להלן: עניין שני); רע"א 9118/16 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר, פסקה 10 להחלטתו של השופט נ' סולברג (14.12.2016)).

על רקע דברים אלו, ניתן להבין מדוע קבע מחוקק המשנה בתקנות החדשות כי בפסקו הוצאות "יפרט בית המשפט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות".

עם זאת, החובה לנמק את השיקולים שבבסיס קביעת שיעור ההוצאות, אין בצידה חיוב מוגדר לגבי מידת הפירט שבית המשפט נדרש לה. כבר נפסק כי: "היקף חובת ההנמקה משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו ובהתחשב במהות ההחלטה, וכי שיקול הדעת ביחס לאופן מימוש חובת ההנמקה והיקפה מסור לבית המשפט" (עניין שני, בפסקה 19). כמו כן, בהקשר של פסיקות הוצאות הוטעם כי: "ככלל, הנמקה אינה חייבת להיות ארוכה. הנמקה בשאלת הוצאות אף ראוי כי תהא קצרה במיוחד, ויכול שתהא על בסיס השיקולים והנימוקים בהחלטה לגופה" (רע"א 203/21 סיירוקס ישראל בע"מ נ' ברק, פסקה 4 להחלטתו של השופט י' עמית (21.1.2021)).

בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי נימק את שיעור ההוצאות שנפסקו על ידו, בציינו כי: "לא היה מקום להגשת התביעה, ודאי לא להגשת הערעור". אף אם ניתן היה ליתן הנמקה מעט מפורטת יותר, בהתאם לאמור לעיל, סבורני כי לא נפל פגם בהנמקה זו, וודאי לא כזו המצדיקה מתן רשות ערעור.

20.אשר לחובה לפרט את ההוצאות שהושקעו בהליך כתנאי לפסיקת הוצאות – השאלה האם, כטענת המבקשים, תקנה 155(א) לתקנות מתנה את הזכות לפסיקת הוצאות בפירוט סכום ההוצאות שהושקעו בהליך והוכחת הסכום הנטען, היא שאלה כבדת משקל. עם זאת, סבורני כי שאלה זו כלל אינה מתעוררת בנסיבות העניין, שכן במקרה זה דומה כי בית המשפט המחוזי עשה שימוש בתקנה 156 לתקנות, הקובעת כי: "סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה".

תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לפסוק הוצאות בשיעור שימצא לנכון, ובתוך כך ללא תלות בשיעור ההוצאות שהוצאו על ידי הצדדים, מקום בו סבר בית המשפט כי הדיון הוארך על ידי אחד הצדדים שלא לצורך. נוכח הנמקת בית המשפט המחוזי כמתואר לעיל, ובשים לב ליתר הערות בית המשפט על התנהלות המבקשים (למשל, הערתו על הוספת הטיעונים חלף מענה לשאלת בית המשפט כמתואר בפסקה 11 לעיל), הרי שנראה כי התקנה הנ"ל היא שעמדה בבסיס קביעת שיעור ההוצאות על ידי בית המשפט המחוזי בדנן.

אשר על כן, על רקע האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח.