רע"א 4249/17 אבו עומר אסמהאן נ. עו"ד משה בן דוד - מנהל העזבון אסתר משה ז"ל

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.5.2017 (ע"א 29574-05-17, השופט ר' וינוגרד ),

ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע של החלטות אלה. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 29.3.2017 (תא"ח 5307-06-16, השופטת א' אייכנשטיין שמלה ).

2.ביום 15.5.2014 המבקשת חתמה על חוזה לשכירות דירה שהייתה בבעלותה של גב' אסתר משה ז"ל (להלן: אסתר ), שהמשיב הוא מנהל עיזבונה. ביום 15.3.2015 נפטרה אסתר.

3.ביום 19.5.2016 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום לפינויה של המבקשת מהדירה בטענה כי היא לא שילמה את דמי השכירות מאז פטירתה של אסתר, וכי תקופת השכירות תמה. מנגד, המבקשת טענה כי היא חתמה עם אסתר על חוזה שכירות מוגנת, שאותו הציגה (להלן: החוזה הנוסף ). על-פי חוזה זה, כך נטען, היא הפכה לדיירת מוגנת בדירה.

4.ביום 29.3.2017 קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה על פינויה של המבקשת מהדירה. לאחר שניתח את מכלול הראיות קבע בית משפט השלום כי המבקשת אינה דיירת מוגנת. בית משפט השלום קבע, בין היתר, כי החתימות של אסתר על החוזה הנוסף הנטען זויפו (בהסתמך על חוות דעת מומחה לכתבי יד), כי אין ראיה לתשלום דמי מפתח לאסתר וכי תקופת ההיכרות בין המבקשת לאסתר הייתה קצרה ואינה תומכת במסקנה שהגיעו להסכמה על שכירות מוגנת. כמו כן, נקבע כי עדותה של המבקשת אינה מהימנה, וכן כי המבקשת אף לא עמדה בתשלומים על-פי החוזה הנוסף. לבסוף, נקבע כי על המבקשת לפנות את הדירה עד ליום 1.5.2017 (להלן: מועד הפינוי ).

5.ביום 10.5.2017 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין.

6.ביום 15.5.2017, עוד לפני שבית משפט השלום נתן החלטה בבקשה האמורה לעיכוב ביצוע, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי הטענה לפיה סיכויי הערעור טובים הוצגה באופן סתמי וכי הבקשה הוגשה לאחר מועד הפינוי מהדירה. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין, ובכך לא דייק, כי הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לפתחו הוגשה מבלי להגיש קודם בקשת עיכוב ביצוע לבית משפט השלום.

7.מיד לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו בהדגישה כי בקשה לעיכוב ביצוע מטעמה הוגשה לבית משפט השלום, אך הוא טרם הכריע בה במועד הגשת הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהדגישו כי אף בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה לבית משפט השלום הוגשה מאוחר למועד שנקבע לפינוי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי סיכויי הערעור הם נמוכים לנוכח העובדה שמדובר בערעור על קביעות עובדתיות, וכן מאחר שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת בהתחשב בתקופה הקצרה שגרה בדירה עד לפטירתה של אסתר.

8.הבקשה שבפני מכוונת, כאמור, כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע שלה. המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית משפט השלום הוא בעל "השלכות מרחיקות לכת" מבחינתה, וכן כי הוא לוקה ב"טעויות קשות". לגופם של דברים, המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע תסב לה נזקים רבים ולא תאפשר להשיב את המצב לקדמותו. המבקשת עומדת על המדיניות הזהירה בכל הנוגע לפינוי מדירת מגורים, ומטעימה כי אין לה קורת גג אחרת מלבד הדירה מושא הבקשה. כמו כן, המבקשת חוזרת וטוענת כי סיכויי הערעור טובים לנוכח מה שכינתה "הממצאים השגויים" של בית משפט השלום.

9.לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה שדין הבקשה להידחות , אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כפי שציינתי במקרים אחרים, אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) אינן חלות במישרין על הדיון בבקשות כמו זו שבפני, שכן שאלת עיכוב הביצוע נדונה לראשונה בבית המשפט המחוזי (ראו למשל: רע"א 3310/17 ילנה נ' דלית , פסקה 11 (15.5.2017) (להלן: עניין דלית ); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

222 (מהדורה שלישית, 2012)). אף-על-פי-כן, בית המשפט יגלה ריסון בקבלתן של בקשות רשות ערעור כאמור ( עניין

דלית , פסקה 11), ולא מצאתי כי הבקשה הנוכחית עונה לאמת מידה זו.

10.אף לגופם של דברים, אינני סבורה כי יש לקבל את הבקשה. נתתי דעתי לכך שמדובר בפינוי של דיירת מדירתה, עובדה שאמורה לקבל משקל רב במסגרת מאזן הנוחות (ראו למשל: רע"א 9798/08 טולדנו נ' ורסנו , פסקה 12 (7.1.2009)). אולם, זו אינה חזות הכול, ודומה שבמקרה זה יש לתת משקל לשילוב של שיקולים נוספים: הממצא העובדתי בדבר זיוף החתימה שאינו מסוג העניינים שערכאת הערעור נוטה להתערב בהם, הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לאחר מועד הפינוי, וכן האופי הארעי של זכות השכירות של המבקשת לפי החוזה המקורי.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצדה. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.