רע"א 9798/08 בנימין טולדנו נ. גיא ורסנו

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.11.08 בע"א 3268/08 (בש"א 18535/08, כבוד השופטת ר' לבהר-שרון), אשר דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בת.א. 41884/03 מיום 21.5.08. ביום 20.11.08 ניתן צו עיכוב ביצוע אירעי.

2.

העובדות, בתמצית, הן כדלקמן: על נכס מקרקעין הידוע כחלקה 128 בגוש 6929 ברחוב רוקח 13 שבשכונת נווה-צדק, תל-אביב (להלן – הנכס ) בנוי מבנה ששטחו 116 מ"ר (להלן – המבנה ) ומחסנים בשטח כולל של 18.5 מ"ר (להלן יחד – המקרקעין ). המשיבים, גיא ולי ורסנו (להלן – ורסנו ) הינם בני זוג שרכשו את הזכויות במקרקעין ביום 11.6.03 מיורשי המנוחים אלה ונחום גורדון ז"ל שעובר לפטירתם היו בעלי הזכויות במקרקעין.

ימים ספורים לאחר רכישת הזכויות במקרקעין, ביום 16.6.03, ביקשו ורסנו לתפוס חזקה במבנה שעל המקרקעין ופינו לשם כך את המיטלטלין שהיו בו. ורסנו אף החלו בעבודות שיפוץ, ובכלל זה הרסו חלק מהגג הקיים של המבנה. במהלך ביצוע העבודות האמורות הופיע במקום המשיב 3, מר ישראל אלחלל (להלן - אלחלל ) ודרש מורסנו להפסיק את עבודות הבנייה הואיל ולטענתו הוא בעל זכויות במבנה של דיירות מוגנת, בעלות וחזקה וכי מכוח זכויות אלה ועל פי הרשאת ה"ה גורדון התיר לבנימין טולדנו (להלן – המבקש ) להתגורר במבנה. בהמשך, בעקבות התערבות משטרתית, הושבה החזקה במבנה לידיד המבקש.

ורסנו הגישו לבית משפט השלום תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקש ואלחלל לתפוס חזקה במבנה ו/או לעשות בו כל שימוש וכן דרשו פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעיכוב שחל בהשלמת השיפוץ של המבנה והכשרתו למגורים. עוד טענו ורסנו כי למבקש אין כל זכויות במבנה וכי הוא פולש ומסיג גבול שיש להורות על פינויו. מנגד, טענו המבקש ואלחלל כי אלחלל הינו דייר מוגן בחלק מהמבנה שאותו שכר מהזוג גורדון בשנת 1973 תמורת דמי מפתח וכי משנת 1990 הוא מחזיק במבנה כולו ושילם את המיסים בגינו. עוד נטען כי המבקש מחזיק במבנה כדין משנת 2001, מכוח הרשאתו של אלחלל ובהסכמתו המלאה. ורסנו הגישו תביעה נוספת במסגרתה עתרו לפינויו של אלחלל מן המקרקעין.

ביום 12.1.06, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית באותו היום, במסגרתו הסכימו הצדדים כי המבקש ואלחלל יפנו את המושכר כנגד קבלת דמי פינוי בשיעור של 60% מדמי המפתח המלאים; ורסנו יפצו את המבקש ואלחלל בגין הנזק שנגרם, ככל שנגרם, לציוד ולרכוש, עת תפסו הם חזקה במבנה ובית משפט השלום ימנה מומחה מטעמו לקביעת דמי הפינוי והפיצויים האמורים. באותו המועד מונתה מומחית מטעם בית המשפט, אשר הגישה חוות דעת במסגרתה קבעה את שווי דמי המפתח המלאים של המושכר על פי מספר חלופות. בין לבין, ביקש המבקש להורות על ביטולו של הסדר הפשרה הואיל ולטענתו הוא זכאי למלוא דמי הפינוי והפיצויים וכי הסכמתו להסדר הפשרה התקבלה לאחר שאלחלל הבטיח לו לחלק ביניהם בשווה את הכספים שיתקבלו מורסנו. בית משפט השלום דחה את הבקשה על הסף מחוסר סמכות והורה על שחרורו של בא כוח המבקש, לבקשתו. לאחר מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בנוגע לסיווג המבנה ולקביעת דמי הפינוי, מונה מומחה נוסף מטעם בית המשפט, אשר העריך את שווי רכושו של המבקש בסך 126,451 ₪.

3.

פסק דינו של בית משפט השלום . ביום 21.5.08, לאחר שהתקיים הליך הוכחות שכלל את חקירתו של המומחה האמור, קבע בית המשפט קמא כי הסדר הפשרה עומד בתוקפו, כי המבקש מעולם לא היה דייר מוגן, וכי סכום הפיצויים שעל ורסנו לשלם למבקש בגין נזקי הרכוש עומד על סך של 171,825 ₪. עוד נקבע כי אין מקום להכריע במחלוקת שבין המבקש לאלחלל בדבר חלוקת דמי הפינוי ביניהם, שכן מחלוקת זו מעולם לא הונחה לפתחו של בית המשפט. לבסוף, הורה בית משפט השלום למבקש ולאלחלל לפנות את המקרקעין ולהחזיר את החזקה בהם למשיבים, כנגד תשלום סכום הפיצויים ודמי הפינוי, אשר יופקדו בנאמנות אצל עו"ד מור, אשר ייצג את המבקש ואת אלחלל במסגרת ההליך בבית משפט השלום, עד לפינוי, תוך קביעת הוראות שונות לעניין הפינוי והתשלום.

4.

ההחלטה בבקשה עיכוב הביצוע. על פסק הדין האמור של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי ובד בבד עם הגשת הערעור, ביקש מבית משפט השלום כי יורה על עיכוב הביצוע של פסק דינו. ביום 24.9.08 דחה בית משפט השלום את הבקשה בקובעו כי סיכויי הערעור קלושים הואיל והמבקש מעולם לא היה דייר מוגן במבנה ופסק הדין ניתן על בסיס הסדר הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק, לפיו יפנו המבקש ואלחלל את המבנה תמורת תשלום דמי פינוי ופיצויי, שהוערכו בהתאם לחוות דעתם של המומחים שמונו על ידי בית המשפט. עם זאת, עיכב בית משפט השלום את ביצוע פסק הדין למשך שלושים ימים, על מנת לאפשר למבקש לערער על הבקשה. המבקש הגיש בקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אותה ביום 11.11.08 בקובעו כי החלטת הפינוי נקבעה בהסדר פשרה בין הצדדים וכי עיקר טענותיו של המבקש הינן בגין דמי הפינוי המגיעים לו, ואין בכך כדי להצדיק את עיכוב הביצוע.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין מקום לעכב את ביצוע פינויו מהנכס, בניגוד להלכה הפסוקה לפיה יש לעכב את ביצועו של פסק דין המורה על פינוי מדירה עד לאחר ההחלטה בערעור, על מנת שלא יגרם למערער נזק בלתי הפיך. כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי ההחלטה על הפינוי נקבעה בהסדר פשרה, כאשר בין הצדדים לא נחתם כל הסכם פשרה וזוהי מהות הערעור, אשר תוקף את ההליך השיפוטי במסגרתו נעשה הסדר הפשרה.

6.

מוסיף המבקש וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן הנזק העלול להיגרם לו עם פינויו מהמבנה בו הוא מתגורר ומתפרנס הוא חמור. לטענת המבקש, הוא אדם הסובל מנכות בשיעור של 90%, חסר אמצעים, המתפרנס מבית מלאכה קטן שהקים בנכס שבו הוא מכין עבודות יודאיקה. יתר על כן, טוען הוא כי כל עוד לא יגיע לכלל הסכמה עם אלחלל בנוגע לאופן חלוקת דמי הפינוי והפיצוי ביניהם, לא ישחרר עו"ד מור, המחזיק בכספים אלו בנאמנות, את הכספים לידי מי מהצדדים, והוא יוותר מחוסר בית וללא פיצוי הולם.

7.

לבסוף, טוען המבקש כי סיכויי הערעור שאותו הגיש הינם גבוהים בין מחמת חוסר הבהירות של הסדר הפשרה, בין מחמת העובדה כי בית משפט השלום הוא שקבע בסופו של יום את דמי הפינוי ולא המומחים מטעמו והן מחמת פגמים שנפלו בהליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של הסדר הפשרה בהחלטה שיפוטית. עוד מעלה המבקש טענות שונות כנגד קביעותיו השיפוטיות של בית משפט השלום שנכללו במסגרת פסק דינו.

8.

מנגד, מתנגדים ורסנו לבקשה. לטענתם, כבר לפני כשלוש שנים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, במסגרתו הוסכם כי כנגד תשלום דמי פינוי ופיצוי שיקבעו על ידי מומחה יפנו המבקש ואלחלל את הנכס. לטענתם, הם הפקידו בידיו של עו"ד מור סך של 71,000 דולר ארה"ב עבור המבקש ואלחלל ולמרות דחיות רבות, שסופן בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 21.5.08, המבקש טרם פינה את הנכס.

9.

לגופו של עניין, טוענים ורסנו כי המבקש מעולם לא היה דייר מוגן בנכס ומעולם לא החזיק בו כדין, כפי שציין בית משפט השלום בפסק דינו, בהתאם להצהרתו של המבקש עצמו במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו לפיו הוא אינו דייר מוגן בנכס ונמצא בו מכוח הרשאתו של אלחלל. לפיכך, טוענים ורסנו כי המבקש יכול לערער, לכל היותר, על גובה הפיצוי שנפסק לו שכן הוא הסכים להסדר הפשרה עת היה מיוצג על ידי עורך דינו ונכח באולם בית המשפט. בנסיבות אלה, טוענים ורסנו כי אין מקום לעכב את הליכי הפינוי וכי היה ובית המשפט המחוזי יקבל את הערעור ויחליט להעלות את גובה הפיצוי שנפסק, כך יעשה. לפיכך, מבקשים הם לדחות את הבקשה ולאפשר להם לממש את הסדר הפשרה שנעשה לפני כשלוש שנים.

10.

לבסוף, גם אלחלל מתנגד לבקשה וטוען כי יש לדחותה. לטענתו, עניינו של המבקש נדון באריכות בבית משפט השלום, אשר קבע מפורשות בפסק דינו כי המבקש מעולם לא היה דייר מוגן בנכס, והמבקש עצמו מעולם לא טען כי היה דייר מוגן או בעל זכויות כלשהן בנכס. לטענתו, מדובר בקביעות עובדתיות הנסמכות על עדויות וראיות שהוצגו לבית משפט השלום ואשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. יתר על כן, טוען אלחלל כי במסגרת הסדר הפשרה התחייב המבקש לפנות את הנכס תמורת תשלום דמי פינוי ופיצויים וכי על פי ההלכה רק במקרים נדירים, שזהו אינו אחד מהם, יבוטל הסכם פשרה. לבסוף, טוען אלחלל כי המבקש הגיש סיכומים בנוגע לפיצויים להם הוא זכאי וברי כי לאחר שהעניין נדון והוכרע אין באפשרותו לעתור לביטולו של הסדר הפשרה.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובת המשיבים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, במובן זה שהמבקש יחוייב לבצע את פסק דינו של בית משפט השלום מיום 21.5.08 לאלתר והליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש, שעוכבו בהחלטתי מיום 20.11.08, יושבו על כנם, ככל שורסנו יבקשו לנקוט בהם.

12.

כידוע, הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 הינו כי יש לבצע פסק דין מיד לאחר שניתן. מקום בו מתבקשת סטייה מכלל זה, יש להראות כי מתקיימים שני המבחנים המצטברים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות [ראו למשל: רע"א 2639/08 עזבון המנוח ציון חסיד ז"ל נ' קוקיא (לא פורסמה, 17.4.08)]. אכן, יש ממש בטענתו של המבקש לפיה בית משפט זה נוהג ברגישות המתחייבת ביחס לבקשות עיכוב ביצוע שעניינן פינוי מדירת מגורים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה [ראו למשל את דבריה של כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 678/08 פרוספריטי פי. די. אם. איי.שרותי מזון (1977) בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (לא פורסמה, 24.1.08), פסקה 7] ואולם, בנסיבות המקרה שלפניי סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הערעור נסוב בעיקרו על שאלת הפיצוי לו זכאי המבקש, שכן פינויו מן הדירה מבוצע בהתאם להסדר פשרה שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית ביום 12.1.06. לא למותר לציין בהקשר זה כי מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 12.1.06 עולה כי המבקש אכן היה מיוצג על ידי עורך דין עת הסכימו הצדדים אודות הסדר הפשרה ואף נכח באולם בית המשפט באותו המועד.

משכך, משעה שהמבקש עצמו הסכים להתפנות מן הנכס תמורת פיצוי מסוים, המחלוקת אודות גובהו של הפיצוי הינה מחלוקת כספית בלבד ואינה מטה את מאזן הנוחות לטובתו של המבקש.

13.

בדומה, סבורני כי סיכויי הערעור, ככל שהם נוגעים לשאלת תוקפו של הסדר הפשרה, הינם נמוכים. כאמור, המבקש הסכים להסדר הפשרה, אשר אושר בהחלטה שיפוטית בנוכחות המבקש ובא כוחו. יתר על כן, המבקש ניהל הליך הוכחות שעניינו חישוב דמי הפינוי והפיצויים להם הוא זכאי בגין פינוי הנכס. משכך, סבורני כי יקשה עליו מאוד לתקוף את תוקפו של הסדר זה. אין בידי להביע עמדה בנוגע לסיכויי הערעור ככל שהם נוגעים לשאלת פיצויו של המבקש אולם, כאמור, בנסיבות אלה אין הצדקה לעכב את ביצועו של פסק הדין.

14.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאותיהם של ורסנו ובשכר טרחת עורכי דינם בסך של 3,000 ₪.