רע"א 11706/05גבעת נילי,כפר שיתופי בע"מ נ. משה חיון

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים גריל, חפרי-וינוגרדוב ופינקלשטיין) בע"א 2984/04 מיום 30.10.05 שבגדרו נדחה ערעור המבקשת (להלן האגודה) על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופטת שרון-נתנאל) בת"א 4167/02 מיום 29.8.04, אשר נענה לתביעת המשיבים לקבלת חשבונות בדבר הכנסות משק 45 שבתחומי האגודה (להלן המשק).

ב.בשנת 1980 קיבלו המשיבים מסבו של המשיב את זכויות החזקה והשימוש במשק. האגודה הסכימה להעברת הזכויות, אולם הללו טרם נרשמו. עקב חוב שחב המשיב לאגודה נוהל הליך בוררות שבמסגרתו הודה המשיב בחוב. בין הצדדים הוסכם כי החוב ייפרע באמצעות שיווק תוצרתם של 30 דונם כרמים (השייכים לאבי המשיב), במשך 5 שנים, דרך האגודה. פסק הבורר אישר את ההסכם. לבסוף לא שילמו המשיבים את חובם כדרך שנקבע בפסק הבורר. כחודש לאחר מתן פסק הבורר, חתמו המשיבים על מסמך בו נאמר, כי בהתאם לפסק הבורר החליטו לוותר על כל זכויותיהם במשק ובבית שבו, ולפיכך פורשים הם מהאגודה. ביום 9.2.87 נערכה אסיפת ועד ההנהלה של האגודה ובה אושרה בקשתם של חברים שונים, ובכלל זה המשיבים, לפרוש מהאגודה תמורת ביטול החוב.

ג.בית משפט השלום קבע כי המשיבים לא הבינו את תוכנם של המסמכים שעליהם חתמו וסברו כי מדובר אך בויתור זמני על זכויותיהם, שכן היו צעירים וחסרי ניסיון בעת שחתמו על המסמכים, וכן כיוון שהמשיב, אשר ניהל את המשק, הוא בעל כישורים ויכולת מוגבלים (ובכך נסתרת החזקה לפיה אדם שחתם על חוזה – קרא את תוכנו). עוד נקבע, כי האגודה היא זו שהציעה למשיבים לוותר על המשק תמורת ביטול החוב, והמשיבים – שחשבו את נציגי האגודה לידידיהם – הסכימו להצעת האגודה, ללא ששיערו בנפשם כי יבקשו לנשלם מזכויותיהם. נקבע כי לא נשמעה ולוא עדות אחת מטעם האגודה על כך שהוסבר לתובעים כי הם מוותרים למעשה על המשק לצמיתות. נוכח האמור מתמלאים – כנקבע – תנאי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שכן תנאי ההסכם גרועים פי כמה מאופן התשלום שנקבע בפסק הבורר. עוד מנה בית משפט השלום "אי סדרים חמורים" שונים בהתנהלות האגודה ביחס למשק המשיבים. כן לא נחתם מסמך הויתור כדין על ידי האגודה, שכן לצד חתימת האגודה לא צורפו שתי חתימות נוספות המחייבות את האגודה. נקבע איפוא כי המשיבים לא ויתרו על זכויותיהם באגודה לצמיתות ועודם בעלי זכויות במשק, וממילא מתקיים התנאי של "יחסים מיוחדים" הדרוש לשם מתן צו למתן חשבונות.

ד.האגודה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, וערעורה נדחה. במסגרת הליך הערעור ביקשה המבקשת את צירופם של שתי ראיות חדשות. האחת, הסכם בין המשיב לפלוני שבמסגרתו קיבל הראשון שטח של 16 דונם שמסר אבי המשיב לידיו. השניה, פסקי בוררות שניתנו ביחס לחברים אחרים שהיו במצב דומה למשיבים, אשר מהם ניתן ללמוד – לטענת האגודה – כי ויתור המשיבים על זכויותיהם היה מקובל וסביר אותה העת. בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין דחה אף בקשה זו, שכן לא הוכח כי האגודה לא יכלה להשיג את הראיות החדשות בשקידה ראויה עת התנהל ההליך בערכאה הדיונית. אף לגופן של הראיות צוין, בנוגע להסכם עם פלוני, כי הוא הזכירו בעדות שמסר מטעם האגודה, ואף אין בו כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, שכן נסיבות עריכתו ומועדו שונים בתכלית. אשר לפסקי הבוררות נקבע כי אף בהם אין כדי לשנות ממסקנות בית משפט השלום, שכן העושק הוא בהרעת תנאי ההסכם בו עשרת מונים ביחס לפסק הבורר.

ה.לטענת המבקשת יש ליתן לה רשות ערעור בגלגול שלישי שכן עולה השאלה העקרונית מהו "המקובל", כלשון הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), שאליו יש להשוות את ההסכם שבין המשיבים למבקשת. נטען כי יש להשוות את ההסכם לפרקטיקה הנוהגת ולא להוראות חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992. עוד נטען, כי המשיבים, שעליהם הראיה, לא הוכיחו שנעשקו, וכי ידעו שאינם חברים עוד באגודה, שכן קיבלו על כך הודעות מספר בכתב.

לעניין הראיות הנוספות נטען כי בכתב התביעה מטעם המשיבים לא נטען במפורש שהמשק ואמצעי הייצור שבו נמסרו למבקשת באופן זמני עד לכיסוי החוב, וכי טענה זו צצה אך בעת חקירת העדים. בית משפט השלום קבע בהחלטת ביניים כי אכן בכתב התביעה לא נאמר שהמשק נמסר לתקופה מסוימת ומוגדרת, ושאלה בנוגע לכך היא בבחינת "הרחבת החזית". ולכן לא הובאו מטעם האגודה ראיות לשלול טענה זו. אך משהסיק בית המשפט לבסוף כי המשיבים נעשקו בנימוק כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, יש להתיר כנטען הגשת הראיות ודיון מחדש. עוד נטען בהקשר זה כי הערעור על אי קבלת הראיות הנוספות בבית המשפט המחוזי הוא הערעור הראשון ולפיכך לא חלה לעניין ערעור זה הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

פ"ד לו(3), 123.

ו.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. עם כל מאמציו של בא כוח המבקשת, אין בבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים, ואשר בשכמותה עשויה להישקל רשות ערעור כגלגול שלישי. בתי המשפט הקודמים דנו במפורט במסכת העובדתית ובפן המשפטי, ואיני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה.

(2) עיינתי גם בטענות בדבר הראיות הנוספות שעתרה המבקשת להציג בבית המשפט המחוזי, ואשר פורט עניינן באריכות בבקשה ובפסק הדין שבערעור כאמור, ואיני סבור כי היה בהן כדי להטות את הכף, וזאת מנימוקי בית המשפט המחוזי. בעניין זה עלי להידרש לטענת המבקשת כי החלק בפסק הדין שבערעור הכולל את שאלת הראיות הנוספות נתון לערעור כגלגול שני ולא שלישי, ולכן אין כללי הדיון הרלבנטיים לגלגול שלישי חלים לגביו. לא אוכל לקבל טענה זו. כבר נקבע, כי גם נושא שהוכרע לראשונה במסגרת ערעור אינו מוציא עצמו ככלל ממכלול המסכת הערעורית שהוכרעה. כדברי השופט ריבלין (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (טרם פורסם)) "עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת ואף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור". שונים הדברים מן הסיטואציה אליה הפנו המבקשים של בקשת רשות ערעור המוגשת מן הערכאה הדיונית (בן נון, הערעור האזרחי מה' 2 עמ' 317 הע' 9), או לנסיבות שנדונו ברע"א 266/68 סאן אינטרנשיונל נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206, 210 (השופט מלץ)). בגלגול שלישי עסקינן. אילולא גרסנו כן, היתה התוצאה כי כדי להבטיח לעצמו גלגול ערעורי נוסף (ואציין כי אין הדברים אמורים ספציפית במקרה דנא) היה צד מגיש בקשה כלשהי בהליך הערעור הראשון שלא נדונה בערכאה הדיונית, ומבטיח לעצמו "כרטיס כניסה" למבוקשו הערעורי – מה שאינו מתקבל על הדעת.

(3) לגופם של דברים, הבקשה כוללת השתלשלות ארוכה ויסודית של הנסיבות בתיק, אך כולן בסופו של יום נסבות על המקרה הספציפי. היה למבקשת יומה בבתי המשפט הקודמים, שנדרשו לכך בהרחבה. השאלה שעוררה המבקשת היא מהו ה"מקובל" כלשון סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) בהתקשרות חוזית בין אגודה שיתופית חקלאית לבין חבר בה לפרעון חוב. סעיף 18, שכותרתו "עושק", עניינו התקשרות בחוזה תוך ניצול מצוקתו של המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, שעה שתנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל . . .". וכדברי ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת

קודיפיקציה של המשפט האזרחי , 350 "אמת המידה היא ... סבירות, או ליתר דיוק: חוסר סבירות, את זאת יקבע בית המשפט על פי נסיבות העניין, תנאי השוק, הוראות החוזה ועמדות המיקוח היחסיות של הצדדים לעסקה"; ראו האסמכתאות המובאות שם בעמ' 351 ה"ש 44-42. השאלה שהוצגה אינה יכולה איפוא להיות מוכרעת באופן גורף. עליה להיבחן לנסיבותיה על פי מידת הסבירות, ההגינות ותום הלב במצב נתון, ובענייננו אין מקום להתערבות ערעורית נוספת בפסקי הדין הקודמים.

ז.כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.