רע"א 4924/13 עזרא צמח ואח' נ. טיב טעם הולדינגס בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) מיום 30.6.13 בע"א 19628-05-13, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצועו של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין שהושתו עליהם בפסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (השופט י' דלוגין ) מיום 2.4.13 בת"א 21664-12-11. בגדר פסק הדין נדחתה תביעת המבקשים למתן צווי מניעה קבועים וסעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין.

רקע

ב.

פרשה ארוכת שנים של התדיינויות, שעניינה במספר מבנים בהם גרו וניהלו את עסקיהם המבקשים, בני משפחה אחת, וזאת גם על-ידי פלישה לחלקת מקרקעין אשר למשיבה הזכויות בה מכוח הסכם פיתוח שנחתם בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל ביום 19.1.75. תחילתם של ההליכים המשפטיים בתביעות פינוי שהוגשו כנגד המבקש 1 עוד בשנת 1988 (ת"א 18068/88) וכנגד המבקשים כולם בשנת 2000 (ת"א 44064/00). ביום 1.3.06 ניתן (מפי השופט מ' בן חיים ) פסק-דין לסילוק ידם ופינויים של המבקשים מהמקרקעין במסגרתו צוין, כי ממכלול הראיות עולה שאין למבקשים כל זכות בחלקה. ערעור שהוגש מטעם המבקשים על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 22.11.10 (ע"א 2035/06), ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא בהחלטה מיום 10.2.11 (רע"א 9651/10).

חרף ההכרעה, שעליה הסכימו שלוש ערכאות שיפוטיות, המשיכו המבקשים להתגורר ולנהל את עסקיהם במבנים נשוא ההליכים המשפטיים. בעקבות זאת, פתחה המשיבה תיק בהוצאה לפועל לשם ביצוע פסק הפינוי (ביום 24.5.11), בעוד המבקשים נוקטים בהליכים שונים כדי למנוע ולעכב את הפינוי. במסגרת אותם הליכים אף התחייבו המבקשים (ביום 9.11.11) בפני בית משפט שלום בפתח תקוה כי יתפנו מרצון עד ליום 16.11.11, אולם לא עמדו בדיבורם.

ג.

ביום 19.12.11 הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי כי פסק הפינוי מיום 1.3.06 אינו חל על בתי המגורים וסככה המהוה חלק ממוסך שפולשים לחלקת המשיבה. לחלופין, התבקש צו מניעה קבוע כנגד הריסת חלקי המבנים הפולשים לחלקת המשיבה, בטענה שהדבר יביא להתמוטטות המבנים בחלקה הסמוכה, וזאת עד לקבלת היתר הריסה כדין וחוות דעת של מהנדס בניין בנושא. כן, התבקש צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה לחסום או לערוך שינוי בכביש הגישה למבנים. בית משפט השלום דחה (ביום 2.4.13) את התביעה בפסק דין מפורט, הסוקר את כל ההשתלשלות העגומה, וציין: "די בעיון בהשתלשלות העניינים הארוכה שתוארה עד כה לעיל, כדי להגיע למסקנה הברורה שדין התביעה להידחות בשל מעשה בית דין ולמעשה בשל מספר מעשי בית דין, שנוצרו על ידי כל הערכאות האפשריות. כמו כן, עולה בבירור כי דחיית התביעה מתבקשת לנוכח ההסכמות שהתובעים עצמם נתנו שוב ושוב להשלמת הפינוי".

ד.

על פסק דין זה הגישו המבקשים ביום 9.5.13 ערעור לבית המשפט המחוזי, וביום 13.5.13, עתרו בבקשה לעכב את הליכי ההריסה והפינוי. בהחלטה מיום 16.5.13 ( השופטת

י' שבח ) נדחתה הבקשה. צוין, כי "נראה כי הגיעה העת לסיום הסאגה המתמשכת. מדובר בפסקי דין חלוטים החוסמים את המבקשים במחסום בלתי עביר של מעשה בית דין, ומכאן הסיכויים הקלושים בערעור. המבקשים אף אינם נוהגים בתום לב עת מקבלים ארכה תוך התחייבות לביצוע הפינוי מרצון, ובהגיע המועד אצים רצים לבית המשפט ומגישים תביעה חדשה ועותרים לעיכובים בהולים ע"י מותבים חדשים, תוך ניסיון שחוזר על עצמו, לדחות את הקץ".

ה.

ביום 28.5.13 הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני, בה עתרו כי שביל הגישה המוביל לביתם יישאר פתוח ברוחב של ארבעה מטרים לפחות, כך שתתאפשר גישת רכבי חירום למתחם. בהחלטה מיום 29.5.13 (השופטת י' שבח ) ניתן צו ארעי בבקשה הקובע כי לא יעשה כל שינוי בשביל הגישה עד למתן החלטה בבקשה. בהחלטה מיום 9.7.13

דחה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח ) בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט מטעם המבקשים, שהוגשה בטענה כי המשיבה הפרה את הצו הארעי, וכן נקבע כי הצו הארעי יהפוך לסעד זמני עד למתן פסק-דין בערעור, או עד שיוברר כי הוכשרה גישה אחרת לחלקת המבקשים.

ו.

בהחלטה מיום 30.6.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח ) את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוען של רכיב הוצאות המשפט בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.4.13, בציינו, כי "אין דין עיכוב פינוי כדין עיכוב ביצוע פס"ד כספי בכלל, והוצאות משפט בפרט, משביחס לזה האחרון לא ניתן עיכוב".

הבקשה

ז.

מכאן בקשת רשות הערעור, אשר משתרעת על פני לא פחות מ-20 עמודים, שמתוכם 18 עמודים הם ציטוט האמור בהודעת הערעור בבית המשפט המחוזי, וזאת לשם הבהרת הטענה כי סיכויי הערעור טובים. עוד נטען, כי פסיקת הוצאות משפט בסך של 50,000 ש"ח, סכום חריג לאין שיעור לדידם של המבקשים, היא שגויה ויוצאת דופן בנסיבות, וזאת כאשר התובענה נדחתה על הסף, באופן שיש בו פגיעה קשה במבקשים. כן נטען, כי אמנם הכלל הוא שאין מעכבים ביצועו של פסק דין המחייב תשלום כספים, אולם במקרה דנא אין מדובר בחיוב כספי נשוא התובענה אלא בהוצאות משפט חריגות, וכי אילו היה החיוב כספי, אין הכלל הרגיל חל, מאחר שבית משפט קמא נתפס לכלל טעות גלויה (פסקה 8 לבקשה). עם הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.

הכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל מכל וכל להיעתר לה. כאמור, עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום ( רכיבי הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין) . באשר לאמת המידה הדיונית שלאורה יש לבחון בקשות מעין זו לאחר התיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 ( ק"ת 7231 (תשע"ג) 868), הבעתי דעתי לאחרונה ברע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי - מרכז רוטשילד בע"מ , פסקה ח' לחוות דעתי (25.6.13):

"השאלה היא האם על בקשות רשות ערעור כגון דא יש להחיל את אמת המידה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, קרי, הידרשות אליהן כאשר יש בהן עניין ציבורי או משפטי שמעבר למקרה הקונקרטי, או במקרים של תחושת אי צדק. בשכבר הימים, ברע"א 11706/05 גבעת נילי כפר שיתופי בע"מ נ' חיון

(2006), נדרשתי לשאלה דומה (בהקשר של בקשה להוספת ראיות), וציינתי כי 'גם נושא שהוכרע לראשונה במסגרת ערעור אינו מוציא עצמו ככלל ממכלול המסכת הערעורית שהוכרעה'. דעה מגמישה הובעה לא מכבר על-ידי ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי (מה' 3, 2012) 222; ראו גם רע"א 2108/13 אלבז נ' מיטל

(21.4.13), בפסקה ו' והאסמכתאות שם. בעניין אלבז ציינתי, כי 'יתכן שבנסיבות חריגות

יהא מקום לגמישות מסוימת ברוח זו, אך אין

לפתוח את הדלת לרווחה, בודאי לא בעומס שעל בתי המשפט, וגם אז אך בנושא שנדון לפני כן רק בערכאת הערעור ' (הדגשות במקור); עוד ראו רע"א 3709/13 ליפסקי נ' לויטה (6.6.13) בהקשר של עיכוב ביצוע. אכן, עם התיקון הנזכר לתקנות סדר הדין האזרחי הופך עיכוב ביצוע, בערעור מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, את בית המשפט המחוזי לערכאה ראשונה המחליטה בעניין זה. אין להתעלם מכך. ואולם, בית משפט זה, במטלות שעליו שאין להן אח ורע בבתי משפט מקבילים בעולם, צריך לנהוג איפוק בהפעלת רשות הערעור בהחלטות בדבר עיכוב ביצוע, כדי שלא להציפו עד כדי טביעה, ולהגבילו בעיקר למקרים של טעות קשה וגרימת עוול".

עיון בבקשה מלמד, כי זו אינה מעלה שאלה משפטית או כללית החורגת מעניינם של הצדדים לערעור, והיא תחומה למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית, ואף אין בה טעות קשה וגרימת עוול, לאחר ההשתלשלות שרק חלקה תואר מעלה והמתארת ניצול שלא לטובה של ההליכים המשפטיים. בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל (2006) נזדמן לי להביא מע"פ 10778/05 עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (2005) כלהלן:

"דומה שאין ספק כי המדובר בניסיון למשוך הליכים בתקוה שבמועד עתידי תבוא בשורה ותוכשר הבניה הבלתי חוקית, שעל אי חוקיותה אין חולק. המערער עושה שימוש בפתחים שפתח לו הדין, מתוך הנחה שטחנות הצדק טוחנות לאט, ובינתיים אולי רווח והצלה יעמדו ממקום אחר".

ועוד נאמר בעניין דהרי :

"אכן זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטי, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן... חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות".

בשינויים המחויבים יפים הדברים לענייננו, ואין בו איפוא כדי לבוא בקהלם של המקרים החריגים שבהם תינתן רשות ערעור בהליך של עיכוב ביצוע.

ט.

גם לגוף הדברים לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. כידוע, הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, וכי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו (ראו תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עיכוב ביצועו של פסק-דין הוא כידוע בבחינת החריג לכלל, וייעשה בעת קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויי הערעור גבוהים; השני, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש; הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בהוצאות משפט . כדבריו של בית משפט זה בע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' מסיקה , פסקה 9 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (16.5.13):

"הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, כלל ידוע הוא כי חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, ומקל וחומר שאלה הם פני הדברים בכל הנוגע לחיוב בהוצאות משפט (ראו למשל: ע"א 6820/10 שריף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון , בפסקה 3 (6.12.2010); רע"א 338/07 אליהו נ' זיסו , בפסקה 6 (15.1.07))".

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לטובת נתבע אשר נגרר להליך משפטי , במסגרתו התקיימו הליכי ביניים רבים אותם יזמו המבקשים, תוך הערמת קשיים מצדם בכל הקשור להמצאת כתבי בי-דין והחלטות (כפי שציין בית משפט השלום בפסק דינו).

י.

אמנם לטענת המבקשים מדובר ב"סכום עתק" שהוא "חריג לאין שיעור" (פסקאות 2 ו-7 לבקשה), וכי "הם אנשים קשי יום... וגביית הוצאות משפט בשיעור של עשרות אלפי שקלים תמית עליהם אסון כלכלי" (פסקה 10 לבקשה). אולם לא הוצג כל ראיה לתמיכה בטענות אלו, ולא הונחה תשתית עובדתית לכך שייגרם למבקשים נזק בלתי הפיך כתוצאה מתשלום ההוצאות (יצוין, כי אף לא הוגשה בקשה לפטור מאגרה בהליך זה כפי שבדרך כלל מוגשת כאשר מדובר באנשים קשי יום, והטעונה כמובן הוכחה; כך גם הופקד עירבון בסך 20,000 ש"ח לטובת הערעור ביום 6.6.13). לא הוכח גם שמצבה הכלכלי של המשיבה הוא כזה, שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. יפים לענייננו דבריו של השופט א' שהם בע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פסקה 10 (30.5.13):

"כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין, הקובע חיוב כספי, כמו בנידון דידן, הנטייה הברורה היא שלא להיעתר לבקשה, אלא במקרים חריגים, כאשר הוכיח המבקש כי חוסנו הכלכלי של המשיב מוטל בספק, וקיים חשש ממשי ורציני שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור (ראו, ע"א 5683/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סלוצקי (14.8.2012); ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן (26.11.2012)). בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום סכום ההוצאות שנפסקו לחובתם. המבקשים לא טענו כלל, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק, ואף לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע החלטה בעניינם. הלכה מושרשת היא, כי במקרים מעין אלו, ועל דרך הכלל, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, מאחר שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכספים ששולמו על-ידי המבקש, ניתן יהיה להשיבם בסופו של יום, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ

(30.8.2009); ע"א 5217/12 גיטליס נ' עו"ד ארז (15.8.2012); ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (29.8.2012)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקרה דנא, שעה שמבוקש עיכוב ביצוע של החלטה שעניינה תשלום כספים, אשר נפסקו כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין (ע"א 4906/11 יורשי המנוח מוחמד סעיד ז"ל נ' יונס (26.10.2011); ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חמאיסי (23.9.2012))".

ודוק, גם אם נצא מן ההנחה שמצבם הכלכלי של המבקשים אינו מזהיר, אין בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתם בנסיבות:

"אכן, בתי המשפט נדרשים להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי הדין כאשר הם משיתים עליהם הוצאות משפט [ראו למשל: רע"א 3788/06

יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ ([פורסם בנבו], 19.1.2012), בפסקה 18 לפסק דינו של השופט ח' מלצר ] אך אין משמעות הדבר כי צד שהפרוטה אינה מצויה בכיסו יהיה פטור תמיד מתשלום הוצאות כאלה, במיוחד כאשר מדובר בהליכי סרק [ראו והשוו: רע"א 2146/06 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , פ"ד נח (5) 865, 869-868 (2004))" (רע"א 3848/12 נגר נ' עידה , פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר

(2012)).

יא.

באשר לסיכויי הערעור – מבלי לטעת מסמרות – די להפנות לאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 13.5.13 (ראו פסקה ד' מעלה) ולאמור בפסק דינו של בית משפט השלום (ראו פסקה ג'), על מנת להסיק שהמשוכות שעל המבקשים לחלוף על פניהן בערעור גבוהות מאוד.

יב.

כללם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.