פרטי ההליך
;
בבית המשפט העליון
רע"א
5060/14
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. אילן אליעזר אנקווה
2. גרסיה עטייה
נ ג ד
המשיבים:
1. איל פרוסט
2. שרון פרוסט
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.7.2014 בע"א
34006-06-14 שניתנה על ידי כבוד השופטת י'
שבח
בשם המבקשים:
עו"ד מנשה בן דוד
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שבח )
בע"א 34006-06-14 מיום 13.7.14 שלא לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט קורן ) בת"א 9695-12-12 מיום 29.4.14. בצד הבקשה, בקשה למתן צו ארעי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. הפרשה עניינה פינוי דירה שהיתה מושכרת בדמי מפתח.
רקע
ב.
המשיבים הם בעלי בניין בתל-אביב; הם רכשו מחצית מהזכויות במקרקעין במאי 2009, ואת המחצית השניה באוקטובר 2012. בטרם רכשו המשיבים את הזכויות במקרקעין, נוהל הבניין על ידי הון חברה להשקעות ולנאמנות בע"מ, ולאחר מכן על ידי נכסי אריאל פרויקטים בע"מ מטעם האפוטרופוס הכללי. חברת הון השכירה בשנת 1981 את הדירה מושא הבקשה לפלונים, ובשנת 1995 השכירה את הדירה בדמי מפתח למבקש 1 ולגב' הראל-אנקווה, שהיו בני זוג. יצוין בהקשר זה, כי נפל בהליך פגם דיוני, משהגב' הראל-אנקווה, שאינה מבקשת בהליך זה, אך שהיתה צד להליך בבית משפט השלום (המשיבה 2), לא צורפה כמשיבה בהליך שלפניי, כנדרש לפי תקנה
424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.
ג.
המבקשים וגב' הראל-אנקווה מחזיקים בדירה בקומת הגג של הבניין ובשטח הגג הסמוך לה. לפי הטענה, הם מחזיקים בדירה מכוח חוזה שכירות מוגנת משנת 1995 ותשלום דמי מפתח. המשיבים הגישו תביעה לפינוי ולסילוק יד כנגד המבקשים והגב' הראל-אנקווה ובצדה תביעה כספית לדמי שימוש ראויים. בית משפט השלום קיבל את תביעת הפינוי ודחה את התביעה הכספית; נקבע, כי המבקש 1 והגב' הראל-אנקווה הם דיירים מוגנים בדירה, אך נטשו אותה ומסרו את זכות השימוש בה שלא כדין לפני כעשר שנים למבקשת 2 שהיא נעדרת כל זכויות בה, וכי הם עצמם מתגוררים בירושלים; בית המשפט פירט את הראיות בהרחבה רבה, נאמר (פסקה 25), כי "גם אם חזר הנתבע (מבקש 1 – א"ר ) להתגורר בדירה למראית עין או למעשה במהלך ניהול ההליכים בתיק זה, אין בכך כדי להועיל לו לאחר שנטש את הדירה לתקופה העולה על עשר שנים". כן נדחתה הטענה כי המבקשת 2 ובתה התגוררו עם המבקש 1 ועם הגב' הראל-אנקווה בידיעת בעלי הנכס וללא מחאה מצדם. נוכח האמור נקבע, שקמה עילת פינוי של נטישה על פי הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב- 1972. הוסף, כי עילת פינוי נוספת קמה נוכח עבודות שביצעו המבקשים והגב' הראל-אנקווה בדירה ללא הסכמת הבעלים וללא היתר בניה כדין. כן נפסק שהגג הסמוך לדירה אינו חלק מן המושכר, וכי למבקשים ולגב' הראל-אנקווה אין כל זכויות בו. בית המשפט דחה את בקשת המבקשים וגב' הראל-אנקווה לסעד מן הצדק. הוסבר, כי המבקשים והגב' הראל-אנקווה הפרו את חוק הגנת הדייר ואת חוזה השכירות באופן בוטה, ומאחר שאינם מתגוררים בדירה, קבלת התביעה לא תותיר אותם ללא קורת גג. לבסוף נדחתה תביעתם הכספית של המשיבים. נקבע, שהואיל ועד להגשת התביעה לא פנו המשיבים בדרישה להשבת החזקה במושכר או לפינוי המבקשת 2, ומשלא נמצא כי המבקשים הפיקו מהמושכר רווח בלתי הוגן, אין מקום לחייבם בדמי שימוש ראויים עד למועד הגשת התביעה.
ד.
המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. צוין, כי המבקשת 2 פינתה את הדירה, ואף גב' הראל-אנקווה אינה טוענת שהיא מתגוררת בה. אשר למבקש 1, טענתו שהוא מתגורר בדירה נסתרה, משבית משפט השלום קבע כממצא עובדתי שהוא התגורר שנים רבות בירושלים.
הבקשה
ה.
בבקשה הנוכחית נטען, כי המבקש 1 הוא דייר מוגן בנכס מושא המחלוקת, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן מדובר במי שהחזיק בדירה במשך כ-17 שנה. אשר לסיכויי הערעור נומק, כי בית משפט השלום קיבל את טענת המבקש 1 שמדובר בשכירות מוגנת. עוד נטען, כי השינויים שביצע המבקש 1 בדירה אינם מהוים הפרה של הסכם השכירות, וכי הוא לא נטש את הדירה. כן הצהיר המבקש 1, שהוא נכון להפקיד בקופת בית המשפט סכום שיהא בו להבטיח את המשיבים בגין הפסד שיגרם להם,
לנוכח אי השכרת הדירה עד לדיון בערעור.
ו.
לאחר העיון לא מצאתי להיעתר לבקשה. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום. באשר לאמת המידה שלפיה יש לבחון בקשות כגון דא לאחר התיקון ל תקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013 (ק"ת 7231 (תשע"ג) 868)), כבר צוין, כי יש לנהוג לפי אמת המידה הדיונית שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982), בכפוף להגמשה במקרים חריגים ( רע"א 3663/13
ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי - מרכז רוטשילד
בע"מ (2013), פסקה ח'; רע"א 4924/13
צמח נ' טיב הולדינגס בע"מ (2013)). במובהק אין מקרה זה – שעניינו יישום הלכות מוכרות בדבר התנאים לעיכוב ביצועו של פסק דין – בא בכלל המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור. כנודע, בקשה לעיכוב ביצוע צריכה להיתמך בשניים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות ( ע"א 9586/09
לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק) (2009)). באשר לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות, המשוכה שלפני המבקשים גבוהה. המבקשים חפצים לתקוף קביעות עובדתיות מובהקות של בית משפט השלום, ובידוע כי אין דרכה של ערכאת
ערעור להתערב באלה (ע"א 1918/08 פולר נ' בית חולים "העמק" ואח'( 2008); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר"
פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)). אשר למאזן הנוחות, אמנם קיימת נטייה בפסיקה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי דירת מגורים ( רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו (1), 529 , 534 (2001)), והטעם ברור, כדי שלא להותיר אנשים עד לשמיעת ערעורם ללא קורת גג; דבר זה אינו מתקיים בענייננו. לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה אף מטעם זה, משהמבקשים לא הביאו כל ראיה בעלת משקל בדבר הנזק העלול להיגרם להם. נהפוך הוא, המבקשת 2 אינה מתגוררת עוד בדירה, וכעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, גם על המבקש 1 אין לומר שאלמלא הדירה מושא הבקשה היה נותר ללא קורת גג; כפי שהעיד על עצמו, דרכו צלחה (פסקה 23(ד) לבקשה), אך מכל מקום לטעמי לא זו עיקר, אלא קביעתו העובדתית של בית משפט השלום כי המבקש לא התגורר בדירה שנים ארוכות גם אם אך לאחרונה שב לדור בו. לבסוף, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, יהא בידי המבקשים, אם יזכו בערעורם, להיפרע חזרה מן המשיבים; כעולה מן הבקשה, אין חשש, לנוכח מצבם הכלכלי של המשיבים, כפי שתיארו המבקש 1 עצמו,
שהדבר לא יתאפשר.
ז.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה, ועל כן גם לא לבקשה לצו ארעי.
ניתנה היום, כ"ה בתמוז התשע"ד (23.7.2014).
ש ו פ ט