רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ. יצחק אמר

לפני בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת בר-זיו) שניתנה ביום 29.8.00 בבש"א 10743/00 ו- 9826/00 בת.א. 990/00, בה נתקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לעכב את פינויים מנכסים שונים השייכים להם, אשר מושכנו על ידם למבקש (להלן - "הבנק"). מבין הנכסים נשוא הליכי מימוש המשכון, החליט בית משפט קמא לעכב את הליכי המימוש לגבי דירת מגורים של המשיבים 1 ו2-, וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי.

רקע עובדתי

המשיבים משכנו לטובת הבנק 5 נכסי מקרקעין שונים המצויים בבעלותם, וביניהם דירת מגורים. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא משהגיש לביצוע מספר שטרות בחתימת המשיבים. ביום 4.6.00 ציווה ראש ההוצל"פ על פינוי המשיבים מכל הנכסים שמושכנו על ידם. המשיבים הגישו תביעה לפסק דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי ובה טענו כי הבנק אינו זכאי למימוש שטרי המשכנתא לאור הסכם שנקשר בין הצדדים לעיכוב המימוש עד לסיום פרויקט בנייה שיאפשר פרעון החובות וכן כי גובה חובם, כנטען על ידי הבנק, הינו מוטעה. בד בבד עם התביעה העיקרית, הגישו המשיבים בקשה לצו מניעה זמני כנגד פינויים מהנכסים הממושכנים ומימושם.

החלטת בית המשפט המחוזי

המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי הבנק הסכים לבקשתם לעכב את מימוש המשכנתאות ולדחות את מועד פרעון חובם השוטף עד להשלמת פרויקט בנייה של המשיבה 3, אשר לגביו התחייב הבנק לתת ליווי בנקאי. לטענתם, בהשלמת פרויקט זה יש כדי להבטיח את כיסוי מלוא חובותיהם לבנק ולכן ראוי לעכב את הליכי מימוש המקרקעין עד להשלמתו. הבנק כפר בטענות אלה וטען כי לא רק שלא הסכים כנטען אלא אף היתנה את המשך הליווי הבנקאי בפרוייקט בהקטנת החוב השוטף של המשיבים, ומשאלה לא מילאו את התחייבותם, הוא ביטל את הסכם הליווי ודרש את מימוש הנכסים הממושכנים לצורך פרעון החובות. לאחר עיון בראיות ושמיעת טענות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט כי לא השתכנע בקיום הסכם בין הבנק לבין המשיבים לדחות את מועד פרעון החוב. ההיפך מכך: הוא השתכנע כי הבנק עמד כל העת על מימוש הנכסים לצורך הקטנת חובות המשיבים וכי הם הסכימו למימוש ולקחו על עצמם למכור את נכסיהם, אלא שתביעתם הוגשה כשכלו כל הקיצין.

בתביעתם, חלקו המשיבים גם על גובה חובם הנטען לבנק, כאשר טענה זו הועלתה בתביעה זו הפעם הראשונה מאז פנה הבנק בראשונה למשיבים 4 שנים קודם לכן בדרישה לפרעון החובות. בית המשפט לא קיבל את טענת המשיבים וקבע כי עצם האיחור בהעלאתה מעיד על כך שהיא אינה עומדת על יסוד איתן. הוא שלל גם טענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבים, לפיה בידי הבנק בטוחה טובה לכיסוי כל חובותיהם על הנכס, עליו אמור להיבנות הפרויקט. לאור כל אלה, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני אולם יחד עם זאת סייג את הדחייה בהחליטו כי מימוש דירת המגורים של המשיבים 1 ו2- יעוכב עד למתן פסק דין בתובענה. הנימוק שניתן לכך הוא:

"בשים לב לעובדה שבין הנכסים הממושכנים מצויה דירת מגורים של המבקשים (המשיבים בענייננו) אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לכך שזו לא תמומש עד להכרעה בתובענה, שאחרת עלול להיגרם למבקשים נזק בלתי הפיך (במיוחד בשים לב לגילם של המבקשים והעובדה שהדירה משמשת למגוריהם בפועל זמן רב)."

טיעוני הצדדים

טענות הבנק

טענתו העיקרית של הבנק היא כי על פי הילכות הסעד הזמני יש לבסס, כתנאי לקבלת סעד, קיומם של שני תנאים: האחד - כי המשיבים הצביעו על זכות לכאורה לקבלת הסעד או לפחות, כי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. שנית, כי מאזן הנוחות פועל לטובתם. הבנק אינו שולל את ההנחה כי מבחינת מאזן הנוחות, הכף נוטה לטובת המשיבים אולם טענתו היא כי בית המשפט שלל בהכרעתו קיומה של זכות לכאורה בתביעת המשיבים המצדיקה מתן צו זמני ומשכך אין מקום למתן הסעד החלקי שניתן לגבי דירת המגורים. מאזן נוחות לטובת מבקש הסעד אינו מספיק על מנת להצדיק היענות לבקשתו כאשר לא נראה סיכוי כי יזכה בטענותיו לגופן בהליך העיקרי. למיצער, היה על בית משפט קמא להתנות את עיכוב פינוי דירת המגורים בהבטחת הנזקים הצפויים של הבנק בדרך של חיוב המשיבים בתשלום ריבית חודשית על סכום החוב או העמדת בטוחה מתאימה אחרת לפיצויו במידת הצורך.

טענות המשיבים

אין להבין את קביעת בית משפט קמא כקביעה נחרצת לפיה אין לתביעה העיקרית סיכוי להצליח. פירוש אחר כרוך בפגיעה בלתי ראויה בזכות המשיבים ליומם בבית המשפט להוכיח את תביעתם העיקרית. לפיכך, אין להבין את החלטת בית המשפט כאילו שללה מפורשות את זכותם הלכאורית של המשיבים בתביעתם ואת סיכויי הצלחתם בה. בענין זה די בכך שהתביעה אינה טורדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, ויש להימנע מתוצאה במסגרת ההליך הזמני המייתרת למעשה את ההליך העיקרי אשר יתרחש באם יבוטל עיכוב מימוש הפינוי מבית המגורים. משלא חלק הבנק על כך כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. אשר לבקשת הבנק ליתן חלופה לפיצויו באם טענות המשיבים בהליך העיקרי יידחו, נטען כי לא הוכח נזק צפוי כזה לבנק כתוצאה מהעיכוב, ומכל מקום אין להתערב בערכאת ערעור בשיקול דעתו של בית משפט קמא, משבכל מקרה, אין מדובר בהפעלת שיקול דעת בדרך חריגה.

הכרעה

נתתי דעתי לטיעוני הצדדים על רקע החלטת בית משפט קמא ומכלול נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי אין מקום לקבל את הבקשה ויש להותיר את ההחלטה בעינה.

לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית או למצער - האם עומדת שאלה רצינית לדיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי - האם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנילווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מאשר נזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו. בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית; בחינת התנאי השני היא, בעיקרה, מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור.

שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה. ישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, קרי: ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן, כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש. אולם מקום שאין ענין בתביעה כזו אלא בשאלת-סף האם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהיפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו באם תתקבל, בסופו של דבר, התביעה העיקרית.

בענייננו, הביע בית משפט קמא את הערכתו לגבי סיכויי התביעה העיקרית, אך בצדק טוענים המשיבים כי אין לפרש הערכה זו כקביעה נחרצת, שהיתה עשויה לייתר, מיניה וביה, את ניהול המשפט, אלא כדי העלאת רושם ראשוני לגבי משקל טענות המשיבים. וכך, אין להבין את קביעת בית משפט קמא כאילו סיכויי התביעה אפסיים או שהיא תביעת סרק, ולכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי עם פרישת מלוא הראיות תיצלח התביעה ולו בחלקה. כך למשל, נושא גובה החוב לא נבחן בצורה ממצה, והעובדה בלבד כי הטענה בענין זה לא נטענה על ידי המשיבים קודם להגשת התביעה המשפטית על ידם אינה בהכרח הוכחה נחרצת לאפסותה של הטענה. ראוי לשקול בהקשר זה גם את משמעות הסירוב למתן הסעד הזמני כגורם העלול להביא בעקבותיו את ייתורה, למעשה, של התביעה העיקרית ושלילת יומו בבית המשפט של מבקש הסעד.(רע"א 5686/00 אסתר מיסטריאל נ' בנק לאומי מיום 20.12.00, לא פורסם).

מנגד, מאזן הנוחות פועל באופן מכריע לטובת המשיבים ועל כך הבנק אינו חולק. המדובר הוא בפינוי דירת מגורים, המהווה תמיד מהלך קשה שהחזרת המצב לקדמותו לגביו באם התביעה העיקרית תיצלח, מוטל בספק. קושי מיוחד נילווה לפינוי. בענייננו בהתחשב בעובדה כי המשיבים הינם זוג מבוגר בני כ70- שנה. מנגד, בהתייחס למצבו של הבנק, מימוש נכסים אחרים של המשיבים לא עוכב, והעיכוב הוגבל לנכס מגורים אישי תוך שימת דגש על ההיבט האנושי הכרוך בפינוי החייבים כנגד קיומו של אינטרס עיסקי גרידא של הבנק.

בנסיבות הענין, נראה לי כי עוצמת משקלו של התנאי בדבר מאזן הנוחות מצד אחד, וקיום טעם בבירור התביעה לגופה, גם אם סיכוייה אינם גדולים מצד שני, מצדיקים את השארת הצו הזמני לגבי דירת המגורים של המשיבים 1 ו2- בעינו.(רע"א 7139/96 טריגוב נ' טפחות, בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, דינים עליון נא 430). במסגרת מאזן כאמור, לא נראה לי ראוי להתנות את העיכוב במתן בטוחה נוספת על ידי המשיבים בדמות ריבית נוספת על החוב או בטוחה אחרת לפי בקשת הבנק. שיקול הדעת של בית משפט קמא הופעל כראוי בדרך איזונו את השיקולים השונים ואין מקום להתערב בכך.

לאור כל אלה, אני דוחה את הבקשה. המבקש ישלם את הוצאות הבקשה למשיבים בסכום של 8,000 ש"ח.