רע"א 5288/08 טייטלבאום מאיר נ. מינהל מקרקעי ישראל מרכז

זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט מ' יפרח), לפיה לא יעוכב ביצועו של צו הריסה שהוצא למבנה שהקים המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל ברמלה (כב' הרשם ד' סעדון).

1.

נגד המבקש הוגשה בשנת 1997 תביעה לבית משפט השלום ברמלה שעניינה שימוש חורג במקרקעין שהוקצו למבקש לצורך שימוש חקלאי במושב צפריה (ת"א 2614/97). בשנת 1999 קיבל בית משפט השלום את התביעה ונתן צו מניעה האוסר על המבקש להמשיך את השימוש החורג במקרקעין, כמו-גם צו עשה לפיו על המבקש להרוס מבנה נוסף שהקים במקרקעין וכן קרוונים אותם הציב שלא כדין במקרקעין (להלן: המבנים ). במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין העלה המבקש טענת "פרעתי" לפיה ביצע את פסק הדין. ראש ההוצאה לפועל קבע כי השימוש החורג במקרקעין אמנם פסק אך המבנים אותם צווה המבקש להרוס לא נהרסו. לפיכך, הורה ראש ההוצאה לפועל כי ההליכים נגד המבקש ימשכו כסדרם, באופן שהמבנים יהרסו ביום 18.6.08.

2.

המבקש הגיש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע בקבעו כי סיכויי הערעור, המופנה נגד קביעות עובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, קלושים. כמו כן, קבע בית המשפט כי אינטרס הציבור וחובת תום הלב מטים את הכף אף הם לטובת דחיית הבקשה. זאת, לאור טענת המבקש כי הרס את המבנה לגביו הוצא הצו ועל כן יש להוציא צו הריסה חדש למבנה העומד כעת במקרקעין, אותו הקים לאחר מכן. בית המשפט קבע כי קבלת הבקשה בנסיבות אלו תאפשר למבקש ליהנות מהעוולה שביצע ולסכל את ההליך המשפטי שננקט נגדו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

המבקש טוען כי יש לקבל את בקשתו ולעכב את ביצוע צו ההריסה ממספר נימוקים. ראשית, טוען הוא כי בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתן להביא ראיות חדשות ועל כן סיכויי הערעור הינם טובים. שנית, לדבריו, המבנה שהוקם מחדש על הקרקע הינו מבנה שהוקם על-פי הסכמת המשיב מכח הסכם המשבצת בין מושב צפריה לבין המשיב. מכל מקום, טוען הוא כי למשיב אין זכות להרוס את המבנה החדש שעה שפסק הדין וצו העשה שהוצא מכוחו התייחס למבנה אחר. שלישית, טוען המבקש כי לשיטתו אין לראש ההוצאה לפועל סמכות לאכוף צווי עשה וכי אף לגישת המשיב – כפי שהובעה בהליכים אחרים – הדרך בה יש לפעול היא באמצעות הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. לבסוף, טוען המבקש כי במידה ולא יעוכב ביצוע צו ההריסה לא תינתן לו זכות ערעור מעשית על החלטת ראש ההוצאה לפועל, שכן הדיון בערעור קבוע ליום 14.9.08. זאת, בעוד שאינטרס הציבור לא ייפגע כתוצאה מעיכוב ביצוע צו ההריסה.

4.

המשיב, מצידו, מתנגד לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל. לטענתו, המבקש נוקט בהליכים שונים במטרה להתחמק מביצועו של פסק דין חלוט שניתן כנגדו לפני כ-9 שנים. לטענת המשיב, המבקש לא הציג במסגרת הבקשה כל נימוק המצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל ועל כן בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור הינם קלושים. עוד טוען המשיב כי טענות המבקש לפיהן המבנה החדש הוקם בהסכמת המנהל וכי יש להוציא צו הריסה חדש נגדו סותרות את קביעת ראש ההוצאה לפועל לפיהן המבקש כלל לא הרס את המבנה לגביו הוצא צו ההריסה. אשר לטענות המבקש הנוגעות להליך בו היה ראוי לנקוט, טוען המשיב, בין היתר, כי בעניינו של המבקש נפתחו בתחילה הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט אך הלה טען במסגרתם כי מן הראוי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. לפיכך, טוען המשיב כי אין המבקש יכול לטעון נגד הליכים אלו במסגרת בקשה זו. לבסוף, טוען המשיב כי בנסיבות העניין, בהן מדובר בביצועו של פסק דין שניתן לפני כעשור, אין להיעתר לטענת המבקש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטות הערכאות הקודמות מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך רשאי לממש את פירות זכייתו ועל המבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי-הפיך (ראו למשל: רע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' גורן (לא פורסמה, 1.12.2005)). לא שוכנעתי כי המבקש הצליח לעמוד בתנאים אלו. לעניין סיכויי הערעור, אני סבורה, כפי שהתרשם גם בית המשפט המחוזי, כי משעיקר טענותיו של המבקש מופנות נגד קביעות עובדתיות של ראש ההוצאה לפועל הרי שסיכויי הערעור הינם נמוכים. ראש ההוצאה לפועל קבע כעניין שבעובדה, על סמך עדות המבקש עצמו, כי הלה לא קיים את פסק הדין ולא הרס את המבנים נשוא צו ההריסה. משכך, אין אני רואה ממש בטענות המבקש הנוגעות למבנה החדש שהקים לכאורה במקרקעין. כמו כן, לאור תגובת המשיב, לא מצאתי כי בטענותיו של המבקש בדבר ההליך בו היה ראוי לנקוט בעניינו, דהיינו הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, יש כדי לשפר את סיכויי הערעור.

משאלו הם פני הדברים באשר לסיכויי הערעור, קטן משקלם של שיקולי מאזן הנוחות (ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר (לא פורסמה, 30.4.2001)). עם זאת, אף בחינתם של שיקולים אלו מטה את הכף לטעמי לטובת דחיית הבקשה. ראשית, המבנים לגביהם הוצאו צווי הריסה משמשים כמחסנים לאחסון תוצרת חקלאית ועל כן, להבדיל ממבנים המשמשים למגורים, אין בהריסתם כדי לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך, אלא נזק כספי בר-פיצוי בלבד (ראו למשל: רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (טרם פורסם, 27.2.2008)). מעבר לכך, צווי ההריסה למבנים הוצאו על-פי פסק דין חלוט שניתן לפני 9 שנים. בנסיבות אלו, ובהתחשב באופי טענותיו של המבקש – אשר מנסה להתחמק מביצוע הצו בטענה כי הקים על הקרקע מבנה אחר – נוטה הכף לביצוע פסק הדין במועד שנקבע (ראו למשל: רע"א 11889/04 אזברגה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 15.6.2005) וההפניות שם).

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דינו של המשיב בסך 5,000 ₪.