ע"א 7183/13 אסתר ברק נ. דלתא קפיטל גרופ בע"מ

א.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט פרופ' גרוסקופף ) בת"א 165/12 מיום 21.7.13, שעניינו מימוש משק במושב בהליך הוצאה לפועל.

רקע

ב.

המבקשת היא מחזיקה ובעלת מעמד של בר רשות במשק חקלאי במושב בית הלוי. בתחומי המשק מתגוררים גם בתה, בנה ורעייתו. באוקטובר 2007 נטלה המבקשת הלוואה בסך כמיליון ₪ בשוק האפור, ולהבטחת ההלוואה שיעבדה את המשק. ההלוואה ניתנה בתיווכו של מר בן הרוש. המועד שנקבע לפרעון ההלוואה היה 23.10.08, ואולם מאחר שעד למועד זה לא ניתנה למבקשת הלוואה בנקאית בה חפצה, לא יכלה לפרוע את ההלוואה בשוק האפור. חרף סיכומים שונים לא נפרעה איפוא ההלוואה עד לסוף שנת 2010. בנסיבות אלה הציע מר בן הרוש לפנות למשיבה, העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, וליטול ממנה הלוואה. הסכם ההלוואה עם המשיבה נכרת בחודש נובמבר 2010, מכוחו העמידה המשיבה למבקשת הלוואה בת 1.6 מיליון ₪ למשך חצי שנה. שיעור הריבית עמד על 2.1% לחודש בצירוף מע"מ. שיעור ריבית הפיגורים עמד על 3% לחודש בצירוף מע"מ. נקבע שההחזר למשיבה יהא על ידי 7 תשלומים; ששה מהם (בגובה 11,000 ₪ כל אחד) שולמו, ונותר תשלום נוסף בשיעור יתרת ההלוואה (הקרן בצירוף הריבית והמע"מ בניכוי מה שכבר שולם). להבטחת החזר ההלוואה שיעבדה המבקשת את זכויותיה במשק ללא הגבלת זמן. על מסמכי ההלוואה חתמו כלווים גם ילדיה. בנוסף חתמו השלושה על מסמך (להלן מסמך הויתור ) שבו נקבע, כי במקרה שיפונו מהנחלה, יהיו זכאים לדיור חלוף בסכום שלא יעלה על 500 דולר למשך 4 חודשים, וכי לא יהיו מוגנים לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 וחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. כן צוין בטופס: "הובהר לנו שמהות ויתורנו הנ"ל הינו למעשה ויתור על זכויות לדיור ולסידור חלופיים...ולהתפרנסות מחקלאות, והמשמעות המעשית של כך היא העדרה של קורת גג, כך שבלשון עממית היינו 'נזרקים לרחוב' ומאבדים את האפשרות להתפרנס מחקלאות, למרות זאת, אנו מסכימים לכך". המבקשת לא הצליחה להשיג הלוואה ממוסד בנקאי, ולאחר מספר התראות נפתחו הליכי הוצאה לפועל. בהסכמת הצדדים עוכבו הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתביעת המבקשת, בהליך נשוא ענייננו, להצהיר על בטלות הסכם ההלוואה והמשכון ועל הסכמות שנעשו במסגרת זו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג.

תביעת המבקשת נדחתה. נדחו טענות המבקשת, כי מר בן הרוש פעל כסוכן מטעמה של המשיבה, וכי המשיבה הציגה עצמה כחברה העוסקת בסידור הלוואות ממוסדות בנקאיים. כן נדחתה הטענה, כי המבקשת הוטעתה על ידי המשיבה, וכי סברה שסכום התשלום החודשי שגובהו 11,000 למשך ששה חודשים, הוא הסכום שתידרש לשלם בעבור הריבית בתמורה להלוואה. כן נדחתה מכל וכל הטענה, כי לא הוצגו בפניה סכומי ההחזר שבהם תידרש לשאת, וכי לא הבינה את תנאיה של ההלוואה. בית המשפט המחוזי העדיף את גירסת המשיבה על פני גירסת המבקשת באשר למעמד חתימת ההלוואה ותנאיה. הוסבר כי מדובר בעסקת הלוואה, שבניגוד לגירסת המבקשת, אושרה בשני שלבים. נקבע, שגירסת המבקשת שבאותו מעמד התקבלה הבקשה למתן הלוואה, נבדקה, אושרה ונחתמה – אינה סבירה, ואינה עולה בקנה אחד עם העדויות והמסמכים. כן נדחתה הטענה כי המסמכים נחתמו במשרדי המשיבה, כי לא נכח עורך דין במעמד החתימה, וכי לא ניתן לחתומים על ההסכם הסבר על מה הם חותמים. בין היתר צוין, שעו"ד בנימין, החתום על מסמכי ההלוואה והשעבוד, ואשר לטענת המבקשת, לא פגשהּ, מסר כי נשכר על ידי המבקשת כדי להחתימה על המסמכים, ואף הגיע לבית המבקשת והסביר כדבעי את משמעותם, בטרם נחתמו. בסיפת דבריו, הטעים בית המשפט המחוזי כי הסכם ההלוואה נושא ריבית גבוהה ביותר, וציין אגב אורחא כי לבית המשפט סמכות, בהליך מתאים, להתערב בכגון דא. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי אין מנוס מן המסקנה, תהא תוצאת פסק הדין אשר תהא, שחלק מן העדים מסר עדות שקר, ועל כן הועבר העניין למנהל בתי המשפט כדי שישקול את הצורך בייזום חקירה פלילית (ממכתב הלשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט מיום 3.10.13 עולה, שהיבט זה מצוי בבחינה במשטרת מחוז מרכז). על המבקשת הוטלו הוצאות בגובה 25,000 ₪. לשלמות התמונה יצוין, כי בטרם מתן פסק הדין, נדחתה בקשה להגשת ראיות נוספות (שעיקרה הבאת עדי הזמה) נדחתה ביום 23.6.13.

ד.

ביום 10.9.13 ניתן צו עיכוב ביצוע עד ליום 3.11.12 על ידי בית המשפט המחוזי. ביום 4.11.13 הוגשה הבקשה שבפניי. נתבקשה תגובת המשיבה, וניתן צו ארעי עד להחלטה אחרת (החלטה מיום 4.11.13), תוך שהובע חוסר נחת מעיתוי הגשת הבקשה (יום לאחר תום העיכוב שניתן בבית המשפט קמא).

הבקשה והתגובה

ה.

נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. הוסבר, כי המבקשת מתגוררת במושב משחר ילדותה. המשק הוא בית מגוריה ומקור פרנסתה היחיד, ופינויה יגרום לנזק בלתי הפיך. אשר לסיכויי הערעור נטען, כי בית המשפט קיבל את גירסת המשיבה ודחה את גירסת המבקשת מבלי לקבוע כל קביעה בדבר אמינות המבקשת ועדיה, אלא תוך התבססות על שיקולי סבירות והסתברות. נטען, כי המבקשת אינה זוכרת שחתמה על מסמך ויתור, וכי היא נפלה קרבן למעשה רמיה. הוסבר, שהיא הוטעתה לעניין גובה הריבית, תנאי ההסכם ותנאי המשכון. עוד נטען, כי מעולם לא פגשה בעו"ד בנימין, והחתימה נעשתה במשרדי המשיבה מבלי שהיה בידה סיפק לעיין במסמכים. נטען בהקשר זה, כי שגה בית המשפט משלא איפשר למבקשת להביא מטעמה עדי הזמה.

ו.

בתגובה לבקשה מיום 25.11.13 נטען כי סיכויי הערעור נמוכים משפסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות, וכי גירסתה של המבקשת נסתרה מכל וכל. צוין בהקשר זה, כי אין בעדי ההזמה לסייע, וחלקם ניהלו הליכים מול המשיבה, וידם היתה על התחתונה. עוד נטען, כי דינה של הבקשה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים נוכח שקריה של המבקשת והעלמת מידע מהותי מבית המשפט בבקשותיה לסעד זמני. אשר למאזן הנוחות נטען, כי הוא נוטה לטובת המשיבה הואיל ונוכח מיזם מלונאי שבו מעורבת המשיבה, פרעון החוב נחוץ, ופרנסת עובדים רבים תלויה בכך. עוד נאמר, כי כחלוף הזמן הלך סכום החוב ותפח, ואין בבטוחה –המשק –

כדי לכסות את גובה החוב.

הכרעה

ז.

אין בידי להיעתר למבוקש. בבקשה כגון דא בוחן בית המשפט את מידת סיכוייו של המבקש להצליח בערעורו ואת מאזן הנזקים והנוחות. באשר לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות, המשוכה שבפני המבקשת גבוהה, שהרי מדובר בערעור עובדתי מובהק. המבקשת חפצה לתקוף קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ובידוע כי אין דרכה של ערכאת ערעור ככלל להתערב באלו (ע"א 1918/08 פולר נ' בית חולים "העמק" ואח ' (2010); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר " פ"ד נא(4) 687, 695 (1996)). לא זו אף זו, בפתח דבריו ציין בית המשפט המחוזי כך: "נראה כי בנסיונה להציל את רכושה לא בחלה התובעת בכל טענה, אמיתית כשקרית, ובכך חצתה את הגבול בין המותר לאסור. ליבי על התובעת ואולם גם אדם המוצא עצמו בבור תחתיות צריך לדעת כי קש הכזב לא יוכל לחלצו מצרותיו. לא כל האמצעים כשרים על מנת לזכות בהתדיינות משפטית, ועל ציבור המתדיינים לדעת ולהפנים כי גם להבנתו ורחמיו של בית המשפט גבולות ברורים וידועים" (עמ' 1). נוכח האמור תמהני הכיצד טוענת המבקשת שלא נקבעו ממצאים לעניין מהימנות גירסתה.

ח.

אשר למאזן הנוחות, אמנם קיימת נטייה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי דירת מגורים ( רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו (1) 529, 534 (2001)),

באשר ביסוד הלכה זו ניצב החשש שמא אי-מתן הסעד המבוקש יביא לפינוי המבקשים מביתם, וזה יימכר לצד שלישי. מנגד, למבקשת חוב שהלך וגדל, וככל הנראה בשל תפיחתו, אין בבטוחה כדי לכסותו. יתרה מכך, ככל שתזכה המבקשת בערעורה, תוכל להיפרע כספית מן המשיבה, ולא נטען כי קיימת סכנה שדבר זה לא יתאפשר.

ט.

נוכח כל האמור ונוכח סיכויי הערעור לא ראיתי איפוא מקום לעיכוב ביצוע. עם זאת אציין בסיפת הדברים, ועל אף שאין הדבר בא בגדרי השיקולים לעניין עיכוב ביצוע, כי שותף אני להערתו של השופט פרופ' גרוסקופף לעניין גובה הריבית, וראו בהקשר זה עמדתי ברע"א 5777/04 מרנץ ואח' נ' רודריגז פ"ד נט (1) 420, 432 (2004).

י.

בכל הצער האנושי, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. בנסיבות איני עושה צו להוצאות בבקשה.