רע"א 6593/19חיים דומני נ. אופק תיירות ונסיעות בע"מ

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 61908-07-18; סגנית הנשיא י' שבח , והשופטים י' אטדגי ו- נ' שילה ), אשר קיבל בחלקו את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בעיר (ת"א 27860-10-15; השופטת הבכירה

ר' פינצ'וק-אלט ) – והפחית בשיעור ניכר את הסכום שאותו נדרש משיב 2 (להלן: המשיב ) להחזיר למבקש מכוח הסכם הלוואה שנחתם ביום 30.6.2014 (להלן: הסכם ההלוואה ).

בית המשפט המחוזי פסק כי אין לחייב את המשיב בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 4.2 להסכם ההלוואה (בסך 100,000 ₪), במקביל לתשלום ריבית הפיגורים החודשית הקבועה בסעיף 4.1 לו – שכן מדובר בכפל פיצוי בגין האיחור בהשבת ההלוואה. חשוב מכך, למרות שהסכם ההלוואה מגדיר את משיבה 1 (להלן: החברה ) כלווה ("באמצעות" המשיב, שאף חתם על כתב ערבות "לכל התחייבויותיה"), נקבע כי "מי שקיבל את כספי ההלוואה, מי שהיה הלווה בפועל, ומי [שהמבקש] התבונן עליו כעל הלווה – היה [המשיב]". משכך, חלות על הסכם ההלוואה הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (כשמו בתקופת הרלוונטית – עובר לתיקון מס' 5 שבמסגרתו ניתנה לו הכותרת "חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993"; להלן: חוק הסדרת הלוואות ), המגבילות את שיעור הריבית שניתן היה לגבות עבור ההלוואה. דא עקא, הן ריבית הפיגורים החודשית המוסכמת, והן רכיב ה"רווח" עבור ההלוואה – סך מוסכם בן 50,000 ₪ שהיה על המשיב להחזיר עד מועד הפירעון, לפי סעיפים 2.3 ו-3.2 להסכם ההלוואה – חורגים מהוראות החוק. בית המשפט המחוזי העמיד, אפוא, את שיעור הריבית על הרף המקסימלי המותר, והפחית באופן דרמטי את סכום ההשבה בו נקבה הערכאה הראשונה.

2.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, שבמרכזה הטענה כי ההלוואה שבמוקד ההליך ניתנה לחברה ולא למשיב – כך שחוק הסדרת הלוואות כלל אינו רלוונטי, ולבטח שאין בו כדי לפטור את החברה מחובותיה. לצד זאת, המבקש מלין על כך שערכאת הערעור דנה מיוזמתה בהשלכות חוק הסדרת הלוואות, וטוען כי גם אם החוק חל בענייננו אין להתערב בהסכם הלוואה, המשקף גמירות דעת שהתגבשה בתום משא ומתן "הוגן" ו"בתנאי מידע מלא". במישור אחר, המבקש סבור כי רכיבי התשלום השונים בהסכם ההלוואה אינם יוצרים "כפל פיצוי" – וקורא לבטל גם חלק זה בהכרעת הערכאה הקודמת, למרות שהוא מציין כי הסכים בשעתו לוותר על רכיב הפיצוי המוסכם, "בכדי להביא לסיום המחלוקות".

לעומתו, המשיבים גורסים שהבקשה דנן מתמקדת בשאלות עובדתיות, ואינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופם של דברים, הם מציינים כי סעיף 9(א) לחוק הסדרת הלוואות מסמיך את בית המשפט לאכוף את הוראות החוק "ביוזמתו", סומכים את ידיהם על הקביעה כי רכיב הפיצוי המוסכם עולה כדי כפל פיצוי – ומוסיפים כי שלילתו באה בגדרי סמכות הערכאות הקודמות לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וסעיף 9(ב) לחוק הסדרת הלוואות. לדידם, פסק הדין של הערכאה הראשונה, כמו גם השתק שיפוטי, מונעים מהמבקש להשיג כעת על ההכרה במשיב כלווה יחיד – ומכאן שהוראות חוק הסדרת הלוואות גוברות על הסכם ההלוואה, לפי סעיף 17 לחוק. לבסוף, המבקשים טוענים שיש לדחות את הבקשה גם בשל חוסר תום לב שהם מייחסים למבקש, ומשום שאין לאפשר גלגול שלישי להליך שכל תכליתו היא גביית "ריבית נשך פראית חריגה ואסורה".

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

מן החומר עולה כי ביום 29.5.2019 החליט בית המשפט קמא (השופטת י' שבח ) לאפשר לצדדים להגיש "טיעון השלמה" בנוגע ל"מספר סוגיות משפטיות" שהעלה בית המשפט "מיוזמתו" במהלך הדיון בערעור – וכי הצדדים פעלו בהתאם, והגישו את התייחסותם באשר לתחולת חוק הסדרת הלוואות בענייננו. המבקש עמד על כך שהחוק אינו חל בענייננו, משום שהחברה היא הלווה, והוסיף כי בכל מקרה אין להתערב בריבית המוסכמת, משום שהיא "בגדר המקובל" (להלן:

השלמת הטיעון ). המשיבים השיבו לטענת המבקש לגבי זהות הלווה, וטענו כי "יש לשלול טענה זו על הסף, שכן לצורך בטחונות הופקדו המחאות המשוכות מחשבונו של [המשיב], ולא של החברה, כמו כן [המשיב] אחראי וערב בערבות אישית לכל ההתחייבויות [...] עינינו הרואות כי בסופו של יום [המשיב] הוא זה שצריך לשאת בכל ההתחייבויות [...] וברי כי בעניין זה כוונת המחוקק הייתה להגן עליו ולבטח להיכנס בגדר תחולת החוק".

תיאור זה מוביל לשתי מסקנות. ראשית , הוא מלמד כי אין ממש בטענותיו הדיוניות של המבקש, שכן " ככל שלפני בית המשפט עמדה מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה, 'ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן '" (ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ , פסקה 16 (12.7.2015); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים , פסקאות 20-21 (22.1.2007)). הדברים נכונים שבעתיים כאשר האינטרס הציבורי מצדיק את בירור הסוגיה, למשל במקרים בהם ניצבת על הפרק שאלת חוקיות החוזה ( שם , פסקה 21; ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י , פסקה 16 (11.5.2014)) –וסעיף 9(א) לחוק הסדרת הלוואות מעניק להם משנה תוקף בענייננו. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי רשאי היה לבחון מיוזמתו את הסכם ההלוואה בראי חוק הסדרת הלוואות – והוא נהג כשורה כאשר א ִ פשר לצדדים להעלות את טענותיהם בעניין עובר למתן פסק הדין.

לעומת זאת, המסקנה השנייה מעוררת תהיות. עולה מן הדברים שגם בתשובתם לטענה הקונקרטית של המבקש לגבי זהות הלווה, המשיבים לא התכחשו לגרסתו העובדתית – והתמקדו בטענה המשפטית לפיה "כוונת המחוקק" הייתה להגן גם על המשיב, נוכח ערבותו האישית להתחייבויות החברה. יש בכך כדי להציב סימן שאלה ממשי סביב סיווגו של המשיב כלווה יחיד על ידי בית המשפט המחוזי – שהרי " כבר נפסק כי כאשר עובדה מסוימת לא נטענה כלל על-ידי התובע ולא שימשה עילה לתביעתו 'אין בית-המשפט [...] יכול לסמוך עליה את פסק-הדין הניתן על-ידו'" (ע"א 8963/14 נעאמנה נ' בדארנה , פסקה 15 (12.7.2016)) . קל וחומר, שאין לבסס את ההכרעה על גרסה עובדתית המנוגדת לגרסה שהציג הצד הרלוונטי – או שהימנעותו המופגנת מהצגתה כמוה כהודאה באי-נכונותה.

4.

אף על פי כן, סבורני כי בחינת מכלול האינדיקציות לגבי זהות הלווה מלמדת שאין בהכרעת ערכאת הערעור בעניין משום עיוות דין העשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

כפי שציין בית המשפט המחוזי (פסקה 17), המבקש עצמו לא הציג גרסה אחידה באשר לזהות הלווה, והתבטאויות שונות שלו – בכתבי הטענות ובעדותו – מלמדות כי הוא ראה במשיב, למצער, "לווה בצוותא". ראוי לציין כי כבר בפתח סיכומיו בערכאה הראשונה הגדיר המבקש את המשיבים כ-"הנתבעים", אך חתם אותם בבקשה להורות רק "לנתבע" לשלם לו את הסכום הקבוע בהסכם ההלוואה. זאת ועוד, אף שפסק דינו של בית משפט השלום הטיל את חובת ההשבה על "הנתבע" – דהיינו, לפי ההגדרות שבפסקה 2 לפסק הדין, על המשיב בלבד – המבקש נמנע מלערער על ההכרעה. בכך, יש, לכאורה, כדי ללמד שהוא לא מצא פגם בקביעה המשתמעת לפיה החברה כלל אינה צד להסכם ההלוואה, ולכן אינה חייבת בהשבה. מצד שני, יש להזכיר כי המבקש הגיש לאישור בית משפט השלום פסיקתה שבה הגדיר את המשיבים, יחד ולחוד, כ-"הנתבע", ובגופה נאמר כי "הנתבע" ישלם לתובע את הסכום המפורט בה. כלומר, המבקש עמד על חיוב החברה, ועם אישור הפסיקתה, ביום 22.5.2018, לא נדרש עוד לערער על ההכרעה בעניין. יתר על כן, בתשובתם להשלמת הטיעון מטעם המבקש, האשימו המשיבים כי הלה "הרהיב עוז והחליט בדעתו לעשות דין לעצמו", עת הגיש לאישור הערכאה הראשונה פסיקתה המשנה את תוכן פסק הדין. ברם, טענה זו עסקה אך בהפרשי ההצמדה והריבית שנקבעו בפסיקתה, ולא בזהות החייבים – ומכאן, לכאורה, שגם המשיבים הכירו בחובת ההשבה של החברה כמי שהייתה צד להסכם ההלוואה.

אינדיקציות סותרות אלה מעידות על תרומת הצדדים לחוסר הבהירות בנוגע לזהות הלווים, ומלמדות כי אין בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי – ובתחולתו הנגזרת של חוק הסדרת הלוואות – משום עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

כפועל יוצא, אין ממש בטענות המבקש לגבי "סבירות" הריבית המוסכמת, שכן פרמטר זה רלוונטי רק בנוגע להלוואות שאינן באות בגדרי סעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות (וראו, למשל, ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם , פסקאות 8-9 (28.6.2011), ורע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז , פ"ד נט(1) 420, 428 (2004)).

באופן דומה, תחולת חוק הסדרת הלוואות בענייננו שומטת את הקרקע מתחת לטענות הנוגעות לרכיב הפיצוי המוסכם. אכן, הקושי בפסיקת מספר פיצויים מוסכמים מתמקד במצבים דומים לזה שנידון ברע"א 718/98 יסמין חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' אהרונוב (24.4.1998) – שם התעוררה השאלה האם הפיצוי המוסכם הכללי חל במקביל לפיצוי מוסכם ספציפי בגין הפרה מסוימת, או שמדובר בהסדרים המוציאים זה את זה. באותו עניין, נמנע בית משפט זה מהתערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הפרשנות לפיה מדובר בהסדרים מצטברים, בנימוק שהיא מובילה לתוצאה "דרקונית [...] וקשה להניח שהצדדים כאנשי עסקים סבירים התכוונו להגיע אליה". אולם, במקרה שלפנינו, הסכם ההלוואה ברור וחד משמעי, והוא – ונסיבות כריתתו – אינם מותירים כל עמימות לגבי האופי המצטבר של רכיבי התשלום המופיעים בסעיף 4 להסכם, תחת הכותרת "ריבית פיגורים":

"4.1 באם הלווה לא יפרע את מלוא סכום ההלוואה בתוספת הרווח למלווה במועד הפירעון, מתחייב הלווה לשלם למלווה בנוסף לסכום ההלוואה והרווח בגינה, ריבית פיגורים חודשית בשיעור של 3% לחודש על כל סכום או חלקו הבלתי נפרע. אין באמור בכדי לתת ללווה אישור לפגר בתשלום כלשהו מעבר למועד הפירעון.

4.2 במידה ולא יושבו כספי ההלוואה בתום תקופת ההלוואה ישולם פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪ (מאה אלף שקלים חדשים) בנוסף לכל תשלום על פי הסכם זה".

שתי ההוראות מתייחסות במפורש למצב זהה בעיקרו – אי השבת סכום ההלוואה במועד – ומכאן שמדובר בהסדר כולל, בעל שני רכיבים, ולא בהוראות המוציאות זו את זו. לפיכך, בין אם מדובר בפיצוי בר הפחתה לפי סעיף 15(א) לחוק התרופות ובין אם לאו, לא מדובר ב"כפל פיצוי" במובן בו הגדיר אותו בית המשפט המחוזי. מבחינה אנליטית ניתן לומר שאין לפנינו כפל פיצוי, אלא הסכמה על פיצוי בעל רכיבים שונים – הסכמה שאותה יש לכבד, באופן עקרוני, כמתחייב מעקרון חופש החוזים.

אף על פי כן, כפי שמעידה כותרתו של סעיף 4 להסכם ההלוואה, שני הרכיבים המעוגנים בו – לרבות זה המכונה "פיצוי מוסכם" – הם למעשה "ריבית פיגורים" שעל הלווה לשלם. שעה שההסכם מבהיר שמדובר בשני רכיבים של ריבית הפיגורים, אין צורך להידרש לשאלה האם הגדרת תשלום בגין איחור בפירעון ההלוואה כ"פיצוי מוסכם" עשויה הייתה להוציא אותו מגדרי חוק הסדרת הלוואות – או שיש לבכר בחינה מהותית של התשלום (וראו, למשל, ת"א (שלום ת"א) 13734-08-14 נסיס נ' טופאל נכסים בע"מ , פסקה 83 (16.2.2017); תא"ק (שלום ת"א) 39964-07-13 כהן נ' בלס , פסקאות 52-56 (4.1.2016)). די בהגדרתו החוזית של הפיצוי המוסכם כאחד מרכיבי ריבית הפיגורים כדי להכפיף אותו להוראות חוק הסדרת הלוואות שמכוחן התערב בית המשפט המחוזי ביתר רכיבי הריבית – וללמד כי אין עילת התערבות בתוצאה אליה הגיע. עם זאת, אוסיף, בגדר למעלה מן הצורך, כי דעתי נוטה לגישה "המהותית", המסווגת כל תשלום המוטל על הלווה בגין ההלוואה כ"ריבית" לצורך חוק הסדרת הלוואות – ללא תלות בכינוי הפורמלי שהעניקו לו הצדדים. חוק הסדרת הלוואות נועד " למנוע ממלווים, שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים " (דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ה"ח 2172, 116). גישה פורמליסטית, המאפשרת למלווים "לעקוף" את ההגנות הסטטוטוריות באמצעות משחקי מילים – דוגמת הגדרת ריבית פיגורים כ"פיצוי מוסכם" – תרוקן את החוק מתוכנו, תחטא לתכליתו, ולכן נראה שאין להשלים עמה. ככלל, במצבים שבהם בחינה מעשית ומהותית של התשלום מלמדת שמדובר בריבית העולה על השיעור המותר, בית המשפט יוכל להתערב בעניין, יהיה אשר יהיה הכינוי שהעניקו הצדדים לתשלום זה.

6.

מן הטעמים הללו, בקשת רשות הערעור נדחית – ועמה הבקשה "לעיכוב ביצוע פסק הדין". בנסיבות העניין, ולנוכח נימוקי הדחייה, אין צו להוצאות.