רע"א 5777/04עדיאל מרנץ נ. גרציאלה רודריגז

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים מ' בן דוד, סגן נשיא-אב"ד, ניסים ממן ואברהם אברהם) בע"א 3210/03 מיום 9.5.04, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כבוד השופטת ג'אדה בסול) מיום 10.9.03 בת"א 2051/99, לאחר שניתנה רשות להתגונן (בטענות מסוימות) בתביעה בסדר דין מקוצר על ידי כבוד הרשם (כתארו אז) יונתן אברהם בבש"א 710/99 ביום 14.5.01.

2.הסכסוך בין הצדדים עניינו הלוואה שניתנה על ידי המשיבים למבקשים ב-1991 והסכם נוסף לגביה נחתם ב-1997. ההלוואה ניתנה במטבע חוץ (מארקים גרמניים ודולארים של ארה"ב) ונשאה ריבית שנתית של 24%. טענות שונות שעלו בהליכים, ובהן במיוחד בדבר מועד הפרעון ובדבר פרעון חלקי, נדונו ונדחו.

3.(א) הטענה שעליה נסבה בפועל הבקשה הנוכחית לרשות ערעור עניינה כי ריבית בשיעור 24% על הלוואה במטבע חוץ היא ריבית מופרזת על פי דין.

(ב) טענה זו נדחתה על ידי הרשם, בנימוק כי לא הונחה תשתית לה ולפיכך לא נתן רשות להתגונן בגינה. בית משפט השלום ציין, כי הסייג שבסעיף 15 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1983 (ראו להלן) חל באשר להלוואה בה עסקינן. בית המשפט המחוזי דחה בקשה להגשת ראיה נוספת בערעור, היא חוות דעת באשר לסכומה של ההלוואה ביחס לשיעור הריבית החוקי, וקבע כי על פי המצב המשפטי, כשמדובר בהלוואה צמודת מטבע חוץ ולא צמודת מדד, אין צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלית), תש"ל-1970, חל, וכן עולים סכומי ההלוואה הספציפית על הסכום הרלבנטי בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. לפיכך נדחתה הטענה באשר לריבית המופרזת.

(ג) בבקשה הנוכחית שבים וטוענים המבקשים - כפי שטענו בעבר - כי המדובר בריבית מופרזת, ולפיכך חל עליה חוק הריבית, התשי"ז-1957, ולא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות הנזכר (לפחות כך עולה מחלק מן הטיעונים) וכן חל במקרה דנן, לטענתם, חוק בנק ישראל, התשי"ד-1954.

4.(א) אין בידי להעתר לבקשה. ראשית, המדובר בגלגול שלישי של התיק במספר הערכאות וגלגול רביעי שלו במספר המותבים, ואף אם הנושא המשפטי לגופו יש בו עניין לא מעט, באתי לאחר עיון לכלל מסקנה כי אין המקרה הספציפי, על פי תשתיתו, מצדיק מתן רשות ערעור; באשר לערעור בגלגול שלישי, ראו רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (פ"ד לו(3) 123).

(ב) נוכח הנושא אומר דברים אחדים במישור המשפטי כדי לבאר את מסקנתי שלא ליתן רשות ערעור. אכן, המדובר בהלוואה חוץ-בנקאית שיש לבדקה מלכתחילה במשקפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993. כנזכר, סעיף 15 לחוק זה קובע סייגים לתחולה, ובין השאר כי הגבלות הריבית שנקבעו בסעיף 5 ו-6 לחוק (סעיפי עלות אשראי וריבית פיגורים) לא יחולו על הלוואה שהסכום שקיבל הלווה בפועל בה עולה על 25,000 ש"ח. אין חולק, כי ההלוואה בה עסקינן היתה בסכומים גבוהים משמעותית מזה (בית משפט השלום חייב את המבקשים בתשלום קרוב לתשעים אלף (108,848 פחות 19,470) מארק גרמני, וכן 106,433 דולאר ארה"ב). די בכך כדי להוציא את ההלוואה דנן מתחולת החוק. סייג נוסף שבסעיף 15 הוא, כי הוראות הסעיפים 6-5 לא יחולו על הלוואה שחל עליה צו לעניין שיעור הריבית המירבי לפי חוק הריבית, תשי"ז-1957. המבקשים טוענים, כי חוק הריבית, תשי"ז-1957, חל במקרה דנן.

(ג) (1) האם חל על הלוואה זו חוק הריבית והצו מכוחו? חוששני, כי התשובה אינה חיובית.

(2) סעיף 1 לחוק הריבית מגדיר ריבית מופרזת ככזאת העולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 לחוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל. סעיף 3 אכן קובע את סמכות שר האוצר, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, "לקבוע בצו, דרך כלל, או לסוגים של מלוות (ההדגשה הוספה - א"ר) את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה". צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 (בשונה מצו קודם מתשי"ז-1957), קובע בסעיף ההגדרות כי "מילווה צמוד ערך" הוא "מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר, אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ (הדגשה הוספה - א"ר)". שיעור הריבית שנקבע בהמשך הצו הוא למילווה צמוד ערך, קרי, ההלוואה בענייננו שהיא במט"ח אינה באה תחת כנפי ההגבלות. צו הריבית אינו מגביל, איפוא, את שיעורי הריבית של מלוות צמודי מט"ח. וכדברי המחבר קציר, המחוקק "התיר את הרסן לגביהן (הלוואות צמודות מט"ח - א"ר) במהלך השנים, עד שביטל כליל ... את ההגבלה על שיעור הריבית על מלווה שהוצמד למטבע חוץ"; ראו ד' קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך, סעיף 243 עמ' 478-477. הוא הדין, אגב, למלוות לא צמודים. המבקשים אמנם תמכו יתדותיהם גם בסמכות נגיד בנק ישראל לפי סעיף 56 לחוק בנק ישראל, אך זו חלה על בנקים בלבד ופשיטא שאינה רלבנטית לענייננו.

(ד) (1) עינינו הרואות, איפוא, כי הלוואות לא מעטות ב"שוק האפור" - אם אלה שמעל לסכום 25,000 ש"ח ואם אלה שחלות עליהן הוראות הצו לעניין שיעור הריבית המירבית - אינן זוכות להגנת החוק.

(2) באשר להלוואות חוץ-בנקאיות וקביעת התקרה שמעליה אין ההוראות המגבילות חלות. מוסבר בהצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (ה"ח תשנ"ג 116, 121), כי "גם בארצות אחרות נעשית ההסדרה המשפטית של חוזי אשראי במסגרת של חוקים בעלי אופי צרכני, הקובעים סכום מירבי לעיסקת ההלוואה". קרי, הואיל והחוק בא ביסודו להגן על לווים קטנים, הגבלת סכום ההלוואות המוגנות בו נתפסת במסגרת של "הגנת הצרכן" במובן הרחב, ולא בהגנת לווים גדולים. יצויין, כי בתזכיר החוק היה הסכום שהוצע כי מעל לו לא תחול ההגנה 25,000 ש"ח, תוך שבואר כי "הכוונה היא להגן על אנשים הלווים לצרכים אישיים מבלי להתערב בחיי המסחר"; שר הכלכלה והמדע דאז, פרופ' שטרית, ביקש להגדילו למאה אלף ש"ח. ואכן, בהצעת החוק עלה הסכום שהוצע (סעיף 12) ל-100,000 ש"ח, וכך אושר בקריאה ראשונה, אך בחוק כפי שנתקבל בסופו של דבר נקבע הסכום המקורי של 25,000 ש"ח, הניתן לשינוי כאמור. שינוי כזה לא הוחל מאז חקיקת החוק. ליתר פירוט אזכיר, כי בהציגו את החוק בכנסת בקריאה ראשונה אמר שר המשפטים דוד ליבאי בהקשר דנן (דברי הכנסת, ישיבת כ"ז אייר תשי"ג, 18.5.93, עמ' 4916), כי "ההגנות העיקריות שיקנה החוק תחולנה על הלוואות עד לסכום של 100,000 ש"ח. זה סדר גודל המאפיין את רוב רובן של ההלוואות בשוק האפור". כשנשאל (עמ' 4925) על ידי ח"כ שאול יהלום מדוע ההגבלה למאה אלף ש"ח, השיב השר ליבאי (בעמ' 4933), כי "חשבנו ... שמגמתנו היא להגן על מה שקרוי האיש הקטן, ולא על אלה שמגלגלים כספים בשיעורים נכבדים ביותר לצורך עסקים גדולים ... הנחתנו היתה, והיא כמובן לא עניין מדעי ולא עניין ודאי, שהאזרח הקטן כשהוא נזקק להלוואה בתנאים שאנחנו מדברים עליהם, מבקש הלוואה בסכומים של עד 100,000 ש"ח". ואולם, בדיון המשך בועדת החוקה חוק ומשפט להכנה לקריאה שניה ושלישית אמר יו"ר הוועדה ח"כ דדי צוקר כי השינוי למאה אלף ש"ח נראה בלתי סביר, שכן מדובר ב"חוק צרכני" העוסק ביחסים "שבין לווה קטן ובין חברה", וגם ח"כ הרב יצחק לוי אמר כי הכוונה היא להגביל את החוק ל"הלוואה שלוקח אדם דחוק". בקריאה השניה והשלישית הובא להצבעה כאמור הסכום של 25,000 ש"ח. מבלי לקבוע מסמרות, כי לא כל התמונה הכלכלית נמצאת בפני, יתכן שהגיעה עת לבדיקה אם אין מקום להעלאת הסכום של 25,000 ש"ח. ראו גם ד"ר אברהם וינרוט, ריבית, ריבית הסכמית - כרך א', תשנ"ח, עמ' 182 הע' 219, המביע צער על ההגבלה הקיימת.

(ה) (1) המבקשים ביקשו התערבות בית המשפט בנושא הריבית בעניינם בעקבות פסק הדין רע"א 6388/98 Deniztas

ואח' נ' Credit Lyonnais ואח' (טרם פורסם), בו נדון שיעור הריבית הנקבע לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, בכל הנוגע לריבית על חובות שיש לשלמם במט"ח או במטבע ישראלי הצמוד למט"ח. באותו פסק דין שינה בית משפט זה (מפי השופטת דורנר, והוסיפו דברים הנשיא ברק והשופט ריבלין) כלפי מטה את הנוהג שנהג שנים רבות, בעקבות הוראה תחיקתית שהיתה בתוקף זמן מסוים בשכבר הימים, לפסיקת 11%. ואולם, חוק זה עניינו ריבית שפוסקות רשויות שיפוטיות על פי חוק, והחלטה פסיקתית זו שינתה החלטה פסיקתית קודמת, אך בענייננו עסקינן בריבית שקבעו ביניהם צדדים מרצונם, ולא בהלכה שיפוטית המנחה את בתי המשפט.

(2) בית משפט זה ציין בעבר, כי בהעדר קביעה סטטוטורית לשיעור ריבית מירבי על הלוואות, אין בידיו להתערב בגובהה (בג"ץ 548/85 דלין נ' נגיד בנק ישראל , פ"ד לט(4) 303, מפי הנשיא שמגר; ראו גם רע"א 1260/94 תמר בן חיים נ' אבי חן בע"מ (לא פורסם), בו קבע בית משפט זה (מפי השופט - כתארו אז - מצא), כי תחולת האיסור הקובע בחוק הריבית לקבלת "ריבית מופרזת" מותנית בקביעת שר האוצר בצו. באותו פסק דין נקבע, כי צדק בורר "בהנחתו שאין עמו עילה שבדין להתערב בהסכם שנעשה מרצון חופשי בין צדדים שווים".

(ו) אימתי יתערב בית המשפט בגובהה של ריבית?

(1) אכן, במקרה דנא המדובר בריבית גבוהה (24%) על הלוואה במט"ח. בפסק הדין ברע"א 1260/94 הנזכר ביקש השופט טל להשאיר בצריך עיון את השאלה האם יש בכוח בית המשפט להתערב בשיעורי ריבית גבוהים מאוד על מלוות שאינם צמודים. באותו מקרה היה מדובר בריבית חודשית בשוק האפור של 5% בתוספת מע"מ, שכונתה גם על ידי הבורר שם כ"ריבית רצחנית וקשה". זאת, כדברי השופט טל, "כדי להציל עשוק מיד עושקו", למשל על פי סעיף 18 לחוק החוזים (חוק כללי), התשל"ג-1973, סעיף העושק, כפי שעשו בדרכם שלהם בתי משפט באנגליה ובארצות הברית; ואולם, הדוגמה האמריקנית שהובאה היתה ריבית שנתית של 200% שהועמדה על 24%, וזו האחרונה - כך אירע - היא בענייננו הריבית שנקבעה בין הצדדים.

(2) בתי המשפט התלבטו במקרים נוספים בבעיה של ריבית גבוהה במיוחד ויכולת ההתערבות. למשל, המבקשים תמכו יתדותיהם בע"א (נצרת) 2020/02 פואנקינוס נ' עזאלדין (טרם פורסם), שבו החיל בית המשפט המחוזי בנצרת - בהרכב ישבו לדין שניים מן השופטים שפסקו בענייננו, סגן הנשיא (דאז) בן דוד והשופט ממן - את ההגנות שבחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על מלווה בשוק האפור; אלא ששם בא סכום ההלוואה בגדר הוראות החוק, מה שאין כן בענייננו.

(3) האם יכלה תשועתם של המבקשים לבוא מהוראות חוק אחרות, אם בחוקי הריבית ואם בחוקי החוזים המבטאים דוקטרינות כלליות של המשפט הישראלי? אמנם בבקשתם - ככל שירדתי לסוף עניינה - התייחסו המבקשים, הגם שטענו כי חוק הריבית הוא החל ולא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, גם לסעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות המרשה לבית המשפט "להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ... לשיעורים המירביים המותרים על פי סעיף 5 ו-6 ...". לעניין זה הפנו בין השאר לת"א (ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי (טרם פורסם), בו סבר בית המשפט (מפי השופטת חיות), כי הגם שעל מלווה חוץ בנקאי שנדון שם אין חל חוק הלוואות חוץ בנקאיות, יש מקום להתערבות בית המשפט לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לעניין בטלותם של חוזים פסולים שתוכנם סותר את תקנת הציבור. בית המשפט שם ציטט את דברי הנשיא ד"ר וינוגרד בה"פ (ת"א) 503/93 ענבל מידע לתיירות נ' או. אי.אם (לא פורסם): "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובודאי לא בשל תוכנן המוסרי". והוסיפה השופטת חיות: "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו הינו כה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזר הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית...". באותו עניין היה המדובר בריבית נשך של 84% לשנה, ובנוסף ריבית דריבית, ובית המשפט הפחית אותה. מזדהה אני עם דברים אלה, שעיקרם כי בית המשפט עשוי להתערב במקרים שבהם הריבית הנקבעת היא "רצחנית", וזאת כמובן תוך שכל מקרה ייבחן לגופו. לשם כך צריכות לשרור נסיבות מן הסוג שאליו נדרש בית המשפט בפרשת ענבל הנזכרת, המאפשרות, ככל שאין "דיני הריבית" למיניהם חלים, הפעלת דוקטרינות משפטיות מחוקי החוזים. מבלי לקבוע מסמרות, במקרים של ריבית גבוהה במיוחד אכן ניתן לכאורה להסתייע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעניינו פסלות חוזה, בין השאר, בשל היותו בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור; ובמקרים נדירים עוד יותר, אפשר להסתייע גם בסעיף 18 לאותו חוק שעניינו עושק - ניצול מצוקה וחולשה, ואם נרצה - אף בעקרונות כבוד האדם (סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו).

(4) בית משפט זה פסק לא כבר ברע"א 2413/02

לוקרנו נ' כנרת (טרם פורסם, מפי השופטת דורנר), בעיסקה שבה הקרן היתה בלתי צמודה והריבית צמודה, כי יש לבדוק את מכלול הנסיבות סביב ההתקשרות כדי לקבוע אם הריבית בלתי חוקית, ראו ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג נ' טיפול שורש , פ"ד נד(1) 529, 552-551 (השופט אור). במקרה שנדון בפרשת לוקרנו, חיו הלווים עם ההסכם 17 שנה, ולא היה מקום - לדעת בית המשפט - להתערב בעיסקה, גם כיוון שהלווים לא פעלו בתום לב כיוון שלא הודיעו מיד למלווים על הסתייגותם מן הריבית. ראו גם דברי השופט טירקל, שם.

(5) ולענייננו, המדובר בהלוואה שניתנה ב-1991, בין אנשים פרטיים. אין ראיה לניצול מצוקה או לעושק, ובית המשפט המחוזי מצא כי המבקשים לא עמדו בחובת תום הלב בהתנהגותם בהקשרים אחדים. הריבית אמנם גבוהה, אך ראו פסק הדין Carboni V. Arropside, 2 Cal. App 4 th 76

שציטט השופט טל ברע"א 1260/94 הנזכר, שבו הופחתה ריבית בארה"ב מ-200% ל-24%, קרי, בית המשפט לא ראה 24% כריבית "רצחנית". ועוד. בענייננו, הסכימו המבקשים לריבית עוד בראשית קבלת ההלוואה ב-1991, חזרו והסכימו לה ב-1997, ועוררו את שאלת גובהה רק בשלב של ההתדיינות על אי ההחזר, ועולה שאלת תום הלב. מעבר לשיקולי התנהגות ותום לב, לפנינו מקרה שאמנם כולל ריבית גבוהה, אלא שזו לא נאסרה על ידי המחוקק, ולכלל "רצחנות" שתביא להתערבות שיפוטית מעבר לחוקי הריבית ועל פי חוקי החוזים ועקרונות יסוד של המשפט הישראלי המגולמים בהם והחופים על הכל - לא הגיעה.

(ז) (1) אומר מה בעניין הריבית במשפט העברי. ביסודו סולד המשפט העברי, החל מן המקרא, סלידה שאין למעלה הימנה מכל ריבית, ריבית עצמה ואף אבק ריבית, והוא מן החטאים שהפליגו המקרא וחכמים בחומרתם. "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב, כ"ד); "אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך וחי אחיך עמך; את כספך לא תתן לו בנשק ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כ"ה, ל"ו-ל"ז). האדם הראוי הוא מי אשר "כספו לא נתן בנשך..." (תהילים ט"ו, ה'). כך גם בתלמוד ובהלכה; פרק שלם בתלמוד הבבלי ("איזהו נשך" במסכת בבא מציעא, דפים ס'-ע"ה) הוקדש לנושא הריבית; וראו שולחן ערוך חושן משפט הלכות ריבית, סימן קנ"ט ואילך; רמב"ם, ספר משפטים הלכות מלווה ולווה, פרק ד' ואילך. לווה ומלווה בריבית אף פסולים לעדות (רמב"ם הלכות עדות, פרק י' הלכה ד'). כבר ציין מ"מ הנשיא זילברג (ע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' זורגר , פ"ד כב(2) 652, 657), כי דיני ישראל "הם שיטת המשפט המומחית ביותר והמחמירה ביותר בענייני ריבית ונשך". וכהגדרת הרבנים משה הרשלר ואליהו רפאל היישריק, תורת ריבית, דיני ופסקי ריבית והיתר עסקא, עמ' א' "איסור ריבית חמור ביותר ויש להזהר בו מאוד", ולהלן (שם, עמ' ג') "ריבית האסורה מן התורה היא זו שבאה מן הלווה למלווה בדרך הלוואה, וכשבאה על ידי קציצה בשעת ההלוואה, דהיינו שמתנה המלווה שיתן לו הלווה ריבית עבור ההמתנה שממתין לו להחזרת מעותיו...". ריבית כזאת ניתנת על פי ההלכה להשבה, והיא "יוצאה בדיינים...", קרי בית הדין ישיבנה ללווה. הסייג הוא קבלת הלוואה מנכרי ועמה הלוואה לו; ראו ר' ברוך אפשטיין, תורה תמימה דברים כ"ג, כ"א, וכן תורת ריבית, פרקים כ"א-כ"ו. ראו גם הרב מ' אליהו, "יחס ההלכה לחוקי המדינה", תחומין ג' (תשמ"ב) 242, 245: "אין מקום לתקנה שתתיר ריבית...". אומר כבר כאן, כי לא כך ביחס להצמדה, קרי לשמירת ערכו של הכסף, והדברים חורגים מענייננו. ראו באשר לריבית גם הרב ד' בס "חוזים על פי דיני התורה", כתר א' (תשנ"ו), המצטט בין השאר (הע' 167 בעמ' 85) את המהר"ל (נתיב הצדקה, ו' קפ"ד) "...ולא מצאנו חטא ועוון שהפליגו בו חכמים כמו שהפליגו בחטא הזה". לענייני ריבית במשפט העברי, ראו גם בן ציון אליאש "שורשיה הרעיוניים של ההלכה, פרק בהלכות ריבית במשנה ובתלמוד", שנתון המשפט העברי ה' (תשל"ח) (בעריכת מנחם אלון); אברהם וינרוט, ריבית, ריבית הסכמית כרך א' פרק ט"ו ("ריבית במשפט העברי") עמ' 288-219; נתן דרייפוס, "דיני ריבית בראי הכלכלה המודרנית", תחומין י"ד (תשנ"ד), 267; אביעד הכהן וזלמן סורוצקין "בנקאות ללא ריבית ו'היתר עיסקא' במדינה יהודית ודמוקרטית - הלכה ואין מורין כן?" שערי משפט ב'1; ח' כהן, המשפט, 801-800. נדרשו חכמי תורה גם לשאלת מהותו של איסור הריבית והניתן למחול עליה (ראו שיעורי הגאון ר' ברוך דב ליבוביץ בעריכת הרב ידידיה הלוי פרנקל, סימן מ"ח). ואכן, ריבית נשך הריהי, כדברי רש"י, שמות כ"ב, כ"ד, כ"נשיכת נחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך ריבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה" (ראו גם דברי השופט טל בע"א 1260/94 הנזכר). לא למותר להזכיר, כי גם חכמי יוון הקדומה, אפלטון ואריסטו, שללו כנמסר את הריבית נחרצות; ראו הרב ד"ר יצחק דב פריז, "האם למדו חכמי יוון מתורת ישראל"? דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת כי תצא, תשס"ד).

(2) שאלה היא, כמובן, מה טעמו של האיסור החמור על ריבית במשפט העברי. היא לא נתחוורה דיה, אך הנמקה הקרובה לליבי היא מה שמביא ד"ר אליאש (שם, עמ' 11-10) מדברי הרמב"ן בפירושו לדברים כ"ג, כ"ח, קרי שהאיסור בא מצד "האחווה והחסד": "כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא ריבית...", חיוב שהוא מוסרי-משפטי. כך גם עולה מדברי הנביא יחזקאל, הכורך יחדיו את "לחמו לרעב יתן" עם "בנשך לא יתן" (יחזקאל י"ח, ז'-ח'). ההלוואה עצמה מצווה היא (ראו אהבת חסד לר' ישראל מאיר הכהן, פרק א' סעיף א'). למהות הריבית כחיוב, ראו שערי יושר לר' שמעון שקופ, כרך ב' שער ה', ובמיוחד פרקים ג'-ד'.

(3) ועם זאת, כעולה מן המקורות ההלכתיים ומדברי המחברים השונים - ועיסוק רב ועצום יש בנושא זה כאמור - חל ביהדות אורך השנים, לצד האיסור, תהליך של חיפוש אחר דרכים לאפשר חיי כלכלה סבירים, במציאות דינמית, כדי שערכו של הכסף יישמר ותהא אינצנטיבה למתן הלוואות. בולט בהם היתר עיסקא האמור לשקף שותפות בעיסקה בין הלווה למלווה, והמהווה בסיס לפעילות הבנקאית בהקשר זה (וינרוט, שם, עמ' 244 ואילך; וראו הכהן וסורוצקין, שם). כן ראו הרב אברהם שפירא, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו", תחומין ג' ( תשמ"ב) 238, 240, הכותב "היתר עיסקה הפך להיות תיקון מקובל ואין לערער עליו". כן ניתן, כאמור, תוקף להצמדה (הרב אליהו, שם); וניתן היתר בעיסקאות שיש בהן סיכון ואי ודאות (דרייפוס, שם). ד"ר אליאש מצביע על תזוזה בתולדות הנושא מן הכיוון הנומינלי לכיוון הריאלי, קרי לעבר ראיית הכסף על פי ערכו בעת הפירעון מול עת ההלוואה, בהקשר איסורי הריבית (שם, 75-74).

(4) משפט מדינת ישראל, מחד גיסא, אינו שולל ריבית ביסודה כשלעצמו כפי שעושה המשפט העברי, אך, מאידך גיסא, נעשה בו מאמץ חלקי למאבק בריבית מופרזת בחוקים שנזכרו לעיל. אגב, המונח "ריבית" עצמו עורר אי נחת אצל יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט ד"ר זרח ורהפטיג, שבדיון בחוק פסיקת ריבית, התשכ"א-1961, ביקר את השימוש במונח זה במקום שאין בו צורך: "למה אתם צריכים להכריח קיבוץ התובע ממישהו שחייב לו ולא שילם במועד, והוא פונה לבית המשפט - למה יש להכריחו לומר שהוא תובע ריבית? למה לא פיצויים? למה אתם רוצים לעשות מכל אחד "פרוצנטניק" (מלווה תמורת אחוזים - א"ר) כשאין צורך בכך, כשאין זה מתאים למציאות" (דברי הכנסת 31, 2064, מובא אצל נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ב' 972-971; ראו גם ברוח דומה דברי השופט הרב ש' אסף, ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס (פ"ד ו' 1089, 1104-1103), קרי ראייתה של תוספת רווחים על עיכוב בתשלום דמי נזיקין כפיצוי ולא כריבית "ואף לא כאבק ריבית" (מובא אצל נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, ב', 826). ראו גם ע"א 461/63 רשות הפיתוח נ' אמת , פ"ד יח 486, 491, מפי השופט הלוי; ע"א 216/74 ויגל נ' אצט , פ"ד כט(1) 141, 149, מפי השופט קיסטר, המצטטים את דברי הרב אסף דלעיל (מובאים אצל רקובר, שם, 829-828).

(5) בפסיקה נדרש לנושא הריבית השופט זילברג בפסק הדין הנודע ע"א 248/53 רוזנבאום נ' זגר , פ"ד ט' 543, 558-548, שם תיאר בכשרונו הרב את דיני ישראל - ההלכה - בענייני ריבית, והגיע למסקנה כי תנאי של הצמדה ("סעיף ערך") אינו בחינת ריבית ("אפילו דיני ישראל, המקפידים על הריבית ודנים בשאלת הריבית יותר מכל שיטת משפט אחרת בכל הזמנים ובכל הארצות, אינם מוצאים פגם של ריבית בהתנאת תנאי ערך שכזה" (עמ' 558)). כמותו כשופט הרב אסף בפסק דין אגד נ' ברנדס הנזכר, מצא השופט זילברג כאן דרך על פי המשפט העברי לאפשר שמירת ערכם של כספים בלא לראותם כריבית.

(6) וכמובן, בתי המשפט נאבקים ומתלבטים לא אחת בהגדרת מהותה של הריבית; ראו סקירת דברים בת"א (י-ם) 380/92 טיפול שורש נ' הפועלים ליסינג (לא פורסם). פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתיק זה אושר בבית משפט זה בע"א 2462/97 הנזכר.

(7) ככלל בחקיקה בכנסת הנוגעת לריבית לא בוטאה - אמנם - על ידי מרבית הדוברים שלילה ערכית של הריבית כשלעצמה כבמשפט העברי. בהציגו את חוק הריבית בכנסת ב-1956, דיבר שר האוצר לוי אשכול (ישיבת ט"ו באב תשט"ז (23.7.56), עמ' 2360) על הצורך במאבק כלכלי בריבית "שחורה", כך גם יו"ר ועדת הכספים ח"כ גורי בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית, ישיבת כ"ח שבט תשי"ז (30.1.57). הוא הדין להצגתה של הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (שר המשפטים דוד ליבאי, דברי הכנסת מיום כ"ז אייר תשנ"ג (18.5.93) עמ' 4916), והצגתה לקריאה שניה ושלישית ע"י ח"כ דדי צוקר, יו"ר ועדת החוקה (ישיבת ט"ז באב תשנ"ג (3.9.93), עמ' 7260). עם זאת, עצם חקיקתה של חקיקה באיסורי ריבית היא עצמה בעיני חיפוש ערכי ספציפי של איזון בין תפיסה כלכלית של שמירת ערך - וגם רווח בעולם עיסקי - לבין מניעת עושק וניצול מצוקה.

(9) סוף דבר - לדיני הריבית במדינת ישראל היבט ערכי מתוחם של יחס הוגן כלפי לווים, וכדברי השופט אור בע"א 2462/97 "חוק הריבית בא, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של הלווים על ידי מלווים" (עמ' 549). כך גם דברי המחבר א' וינרוט (שם, 21) "...כל חקיקה בהקשר זה מצריכה שיווי משקל עדין בין הצורך להגן על הלווה מפני ניצול לרעה של עודף כוח המצוי בידי המלווה, לבין הצורך לשמור על הרווחיות של המלווה". אכן, שונים דיני הריבית במדינה מן המשפט העברי בכך שאין בהם ראיה של הריבית כשלעצמה כעניין דחוי ואסור. במשפט מדינת ישראל ריבית מופרזת באותם תחומים המצויים בפיקוח היא האסורה, ובמקרה כזה מתחברים בוודאי הערכים שבחוקי מדינת ישראל והמשפט העברי, ובודאי מתיישבים הדברים עם כבוד האדם ואי פגיעה בו. ואילו באשר לריבית אחרת, לרבות זו המופרזת ש אינה מצויה בפיקוח, ככלל לא יתערבו בה בתי המשפט, ואולם בהגיעה לדרגה "רצחנית" תיתכן לה תקנה שתמנענה, וזאת בתחום שמחוץ לדיני הריבית, בדיני החוזים ובדוקטרינות כלליות במשפט המדינה כאמור. תרומת המשפט העברי והשראתו יכולה, לדעתי, להיות למצער בכיוון הערכי של הידוק הפיקוח וההתערבות במקומות שבהם ישנה אותה "רצחנות" ושאינם מפוקחים כיום. הצמדה, פיצוי - כן; הפרזה קשה וחריגה - לא. זאת, בנוסף לפתרונות יצירתיים העשויים להביא איזון אמיתי וראוי במדינה יהודית ודמוקרטית; וראו הכהן וסורוצקין, שם, וההצעות הנסקרות והמועלות על ידיהם - כדי שלא יבוא המצב לידי כך ש"כמעט שנשתכחה תורת ריבית מישראל" (ת"א (י-ם) 380/92 טיפול שורש נ' הפועלים ליסינג הנזכר).

5.כבר צויין, כי הבקשה דנא היא גלגול שלישי-רביעי של תיק שעובדותיו אינן מצדיקות רשות ערעור. אף אין היא באה, נוכח כל האמור, בגדרם של דיני הריבית במשפט הישראלי, ואין היא מגעת, על פי נסיבותיה ומה שנהגו בה, לכלל דוקטרינות מדיני החוזים שאפשר היה להסתייע בהן כדי לשקול פסילה במקרים מסויימים. מן הנימוקים שהובאו לעיל, אין בידי להעתר לה.