רע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ. שאול כהן

א.

רע"א 6762/13 היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה שילה והשופטות נד"ב ו פלאוט ) מיום 29.8.13 בע"א 34918-07-10; רע"א 6793/13 היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו האמור של בית המשפט המחוזי, וכן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה שילה והשופטות נד"ב

ו פלאוט ), שניהם מיום 29.8.13 בע"א 19565-05-12. עניינן של הבקשות – התדיינויות בקשר עם הסכמי הלוואה שונים שנחתמו בין הצדדים; המעורבים בחלקם משפחתית אלה באלה. יצוין כי שני פסקי הדין שכלפיהם מופנות הבקשות ניתנו ביום אחד על-ידי אותו הרכב, לאחר שהערעורים נשמעו בצוותא חדא, ובדין כך, שכן עניינם בפרשיות משיקות. ואולם, עסקינן בשני פסקי דין שונים , שבית המשפט המחוזי טרח להפריד ביניהם בפסיקתו, ולעניין דיוני זה נשוב להלן.

רקע

רע"א 6762/13

ב.

המשיב ברע"א 6762/13 (להלן שאול ) הגיש תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון כנגד המבקשים באותה בקשה (להלן המבקשים ) וכנגד אחיו, ישראל כהן (להלן ישראל ) (ת"א 564-06). לטענתו של שאול, הוא העמיד לרשות המבקשים וישראל, בשנים 1997-1996, ארבע הלוואות בסך מצטבר של 240,000 ש"ח. עוד טען שאול, כי הוסכם בין הצדדים על ריבית חודשית בשיעור 2%. בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 23.5.10 (השופט שוורץ ) נקבע (פסקה 29), כי "התובע [שאול – א"ר] העניק לנתבעים [המבקשים וישראל – א"ר] הלוואה בסך 240,000 ש"ח ... זאת בריבית 2% לחודש, כאשר הנתבעים התחייבו לפרוע את ההלוואה בחלקים שווים ביניהם, היינו כל אחד מהנתבעים אחראי בנפרד לפירעון רבע ההלוואה". בית המשפט דחה טענת התיישנות שהועלתה על-ידי המבקשים בנימוק כי באשר בקשה לאכיפתו של פסק בוררות שהגישו, הנסב בין היתר על ההלוואה שנטלו משאול, מהווה "ביצוע מקצת הזכות", ובאשר המבקשים הודו בחיובם לפרוע את ההלוואה לשאול במהלך תקופת ההתיישנות. נקבע (פסקה 42), כי "משהודו הנתבעים במקצת מזכות התובע, ממילא נדחית טענת ההתיישנות", וכי מרוץ ההתיישנות החל עם ביצוע "מקצת הזכות", ביום 30.6.06.

ג.

המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 34918-07-10), ושאול וישראל מצדם הגישו ערעור שכנגד. בדיון שהתקיים ביום 9.2.12 הסכימו הצדדים על השבת התיק לבית משפט השלום לצורך דיון ב"דרך חישוב הריבית על סכום הקרן של התביעה מיום ההלוואה ועד מועד הגשת התביעה", ולאחר שתינתן הכרעתו של בית משפט השלום יהיו רשאים לחדש את ערעוריהם. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

ד.

הדיון הושב איפוא לבית משפט השלום, ובפסק דין מיום 9.5.12 נקבע (פסקה 19), כי "דרך חישוב הריבית אליה כיוונו הצדדים היא ריבית של 2% לחודש בחישוב שנתי, היינו 24% לשנה כאשר ריבית זו תצטבר לקרן אחת בשנה". קביעתו של בית משפט השלום נסמכה, בין היתר, על פסק הדין בתביעה שהגישה גב' דינה חודאי (אחותו של מבקש 3 ברע"א 6762/13; להלן דינה ) כנגדם וכנגד ישראל, בעניין הלוואה שהעמידה להם (ת"א 514-08-10), בו נקבע כי "ההלוואה נושאת ריבית חודשית בשיעור 2%". בפסק הדין נאמר, כי "לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהלוואות של קרובי משפחה של נתבעים זהים ... לא ניתן להתעלם מכך שההלוואות הללו נזכרו בנספח א' להסכם פירוק השותפות של הנתבעים ... הן ההלוואות מצד התובע והן ההלוואה מצידה של דינה חודאי נשאו ריבית זהה בשיעור 2%", וכי "התרשמתי שיצחק [מבקש 3 ברע"א 6762/13 – א"ר] הוא ששלט בניהול התביעה של דינה חודאי, אחותו ... משמעותם האמיתית איפוא של טיעוני הנתבעים דנן, היא קביעת דין שונה לשאול ולדינה חודאי, הגם ששניהם חולקים מערכת הסכמית משותפת ומערכת נסיבתית זהה ... אני סבור שקיים חוסר תום לב של ממש בכך שמר חודאי ולצידו אהרון ואשר [המבקשים – א"ר] טוענים לפניי טענות שאינן מתיישבות עם הטענות שנשמעו בתביעתה של דינה חודאי".

ה.

המבקשים ושאול חידשו את ערעוריהם בבית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 29.8.13 נקבע, כי את ההסכם בין הצדדים יש לפרש באופן שעסקינן בריבית חודשית שאינה מצטברת לקרן, וכי "אין זה סביר בעינינו כי הלוואה מסוג זה, אשר ידוע היה מראש שאין לה תקופה קצובה והיא תלויה גם בהכנסות החברה המשותפת, תישא ריבית דריבית, העלולה להפוך את הריבית לריבית דרקונית כפי שנתבע", ובנקודה זו התקבל ערעורם של המבקשים, ונפסק כי "החוב ייפרע כשהוא נושא ריבית חודשית בשיעור שני אחוזים שאינה מצטברת, מיום מתן ההלוואה ועד לפירעונה בפועל". באשר לערעור שכנגד נפסק, על יסוד סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כי חיובם של המבקשים וישראל יהא ביחד ולחוד, ובנקודה זו התקבל הערעור שכנגד.

רע"א 6793/13

ו.

הבקשה ברע"א 6793/13 נסבה על ההתדיינות בתביעתה של דינה כנגד המבקשים וישראל. בתביעתה של דינה בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 514-08-10) נטען, כי ביום 4.3.97 העמידה למבקשים ולישראל הלוואה בסך 70,000 ש"ח. לפי הנטען בתביעה זו, ביום 6.2.10 דרשה דינה את פרעונה של ההלוואה, ומשסורבה דרישתה הגישה את תביעתה.

ז.

בפסק דינו מיום 17.3.12 קיבל בית משפט השלום (הנשיאה בלטמן-קדראי ) את התביעה. נאמר (פסקה 9), כי "ניכר כי התובעת [דינה – א"ר] אינה מכירה העובדות מקרוב, וכי ידיעותיה לגבי רוב ההתרחשות הרלבנטית נלמדה מאת חודאי, וניכר כי שני הנתבעים אשר העידו חשפו רק מקצת מהעובדות הרלבנטיות בפאזל של כלל היחסים והסכסוך, וזאת מבלי להקפיד ולהיצמד לאמת דווקא". בית המשפט קבע, כי חוב ההלוואה הוא לדינה, וכי מדובר בהלוואה אישית. עוד קבע בית המשפט (פסקה 15), כי המבקשים וישראל חבים ביחד ולחוד, וכי (פסקה 16) ההלוואה נושאת ריבית חודשית בשיעור 2%. בית המשפט דחה טענת התיישנות שהועלתה על-ידי ישראל, באשר "לא חלף מועד ההתיישנות מאז חלוף זמן סביר עד לבקשת הפירעון של ההלוואה בנסיבות" (פסקה 13). נאמר, כי "הנתבע [ישראל – א"ר] עצמו הודה כי לא צפוי היה פרעון מוקדם של ההלוואות, שכן נועדו להיפרע מתוך רווחי החברה, ורווחים כאמור, לפחות עד שנת 2008 לא היו", וכי גם התנהלותם של הצדדים אשר "חזרו ואישרו את החוב ואת חובתם לשלמו, מבלי לקבוע כי חלף זמן סביר לדרישת פרעון או פרעון" מלמדים אף הם כי לא חלפה תקופת ההתיישנות. נפסק, כי על ישראל לשלם לדינה את מלוא סכום ההלוואה אשר יישא ריבית חודשית בשיעור 2% החל מיום מתן ההלוואה, וכי חיוב זה הוא ביחד ולחוד עם המבקשים.

ח.

ישראל הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 19565-05-12). הערעור הופנה כנגד קביעותיו של בית משפט השלום בעניין ההתיישנות, זהות הלווה וזהות המלוה. בפסק דין מיום 29.8.13 נדחה הערעור. באשר להתיישנות נאמר, בין היתר, כי בית משפט השלום "לא קבע כי מדובר בהודאה בזכות".

ט.

מכאן בקשות רשות הערעור.

הבקשות

רע"א 6762/13

י.

ברע"א 6762/13, המופנית כנגד פסק הדין בע"א 34918-07-10, מלינים המבקשים על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חיובם כלפי שאול יהא ביחד ולחוד. לטענתם, קביעה זו עומדת בניגוד להודאתו של שאול עצמו, ובית המשפט המחוזי הכפיל בכך פי ארבעה את חיובם וגזר עליהם קריסה כלכלית. המבקשים מציינים כי בקשתם אינה נושאת אופי משפטי כללי, ולטענתם "ההיבט העקרוני שבבקשה זו הינו כולו במסגרת עשיית הצדק מחד ומניעת טעות קשה וחמורה במיוחד, שתגרום לנזק כבד ביותר".

רע"א 6793/13

יא.

המבקשים ברע"א 6793/13 הם שאול וישראל. שאול משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 34918-07-10. לטענתו, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הריבית אינה מצטברת לקרן ההלוואה "חותרת מתחת ליסוד של המושג 'ריבית' הן מבחינה משפטית והן מבחינה כלכלית, ואף אינה מתיישבת עם פסק דינו הקודם של בית משפט קמא", והיא "יוצרת תמריץ ללווה שלא לפרוע את חובו".

יב.

ישראל משיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 19565-05-12. לטענתו, משך הזמן שחלף מן המועד בו העמידה דינה את ההלוואה ועד למועד הדרישה – 13 שנים – אינו סביר. נטען, כי בקביעותיו לעניין ההתיישנות הסתמך בית משפט השלום על מסמכים שנוצרו לאחר העמדת ההלוואה, וכי את זמן הפרעון יש לקבוע על פי הנסיבות שהיו בעת מתן ההלוואה.

הכרעה

יג.

אפתח בהערה דיונית: בגדר רע"א 6793/13 משיגים המבקשים שם, שאול וישראל, על שני פסקי דין שונים של בית המשפט המחוזי, שהגם שניתנו באותו מועד, עוסקים בעניינים שונים – שתי הלוואות שונות שהועמדו על-ידי מלווים שונים – אם גם קרובים. בתוך כך עירבו שאול וישראל, שלא לצורך, בין הצדדים להליכים; כך, למשל, אין זה נהיר מהו הקשר של דינה – המשיבה 1 ברע"א 6793/13 – לטענותיו של שאול בקשר עם ההלוואה שהועמדה על-ידיו. דרך הילוך זאת אין להלום. על שאול וישראל היה להגיש בקשות רשות ערעור נפרדות, בגדרן היה על כל אחד מהם לשטוח את טענותיו. חרף פגם דיוני זה, שאינו פגם של מה בכך, החלטתי לדון בבקשתם של שאול וישראל, יחד עם הבקשה ברע"א 6762/13, אך ליתן להתנהלותם ביטוי בפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה.

יד.

מכל מקום, לאחר עיון בבקשות ובנספחיהן, חוששני כי לא אוכל להיעתר להן. הבקשות אינן מעוררות שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ולאמיתו של דבר תחומות הן במערכת הנסיבות והעובדות הקונקרטית, ועל כן אינן באות בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. גם לגופם של דברים לא נמצא מקום להיעתר לבקשות.

טו.

אדרש תחילה לרע"א 6762/13. סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מורנו, כי "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". החוק מורנו איפוא כי ברירת המחדל היא חיוב ביחד ולחוד. בע"א 4664/90 חממי נ' אייזנקוט , פ"ד מז(1) 52, 57 נאמר, מפי השופט מלץ, כי "... טענה, לפיה החיובים של שני חייבים כלפי הנושה התובע כלל אינם 'חיוב אחד', אלא מהוים חיובים נפרדים, ולפיכך לא חל כלל סעיף 54, הדן בחיוב אחד, צריכה להיות מוכחת על ידי בחינת מערכת היחסים שבין החייבים לנושה (הדגשה במקור - א"ר), ולא על ידי הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם

(הדגשה הוספה - א"ר)". בענייננו, קבע בית משפט השלום, על יסוד מסמך שנחתם על ידי המבקשים, כי עסקינן בחיוב נפרד. בית המשפט המחוזי שינה כאמור מקביעה זו, בהסתמכו על פסק הדין הנזכר. על רקע האמור, ספק אם במסמך החתום על ידי החייבים בלבד (המבקשים), מבלי שהנושה (שאול) חתום עליו, יש כדי להפריך את החזקה שבסעיף 54 לחוק החוזים, ואף אם ניתן לסבור אחרת, אין הדבר מצדיק התדיינות שיפוטית בגלגול נוסף, שלישי במספר. לא למותר לציין בהקשר זה, כי בגדר תביעתה של דינה טענו המבקשים כי החיוב כלפיה הוא ביחד ולחוד; דיבור המבקשים בשני קולות אומר דרשני, ולא אכביר מלים, אף כי על פניו לפנינו השתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים פ"ד נט(6) 625). אוסיף, כי בניגוד לנטען על ידי המבקשים, משמעות חיובם ביחד ולחוד אינה

הכפלת חיובם פי ארבעה, באשר ברי כי שאול זכאי להחזר כולל של 100% מהחוב ולא של 400%.

טז.

אשר לרע"א 6793/13, ותחילה טענותיו של ישראל; סעיף 41 לחוק החוזים קובע, כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". בפסיקה נאמר, כי זמן סביר הוא "אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי, בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה", וכי "מועד זה נקבע בהתחשב בנסיבות העניין, והוא עשוי לנוע מזמנים קצרים ביותר לתקופות ארוכות, הכול בהתאם לציפייה הסבירה של הצדדים" (ד"נ 32/84 עזבון המנוח וויליאמס נ' Israel British Bank , פ"ד מד(2), 265, בעמ' 284-283, מפי השופט – כתארו אז – ברק). בנדוננו נקבע, בין היתר, כי ישראל הודה שלא צפה את פרעון ההלוואה בשלב מוקדם, ועל כן דרישתה של דינה הועלתה תוך זמן סביר. מדובר בקביעה עובדתית מובהקת, התחומה למערכת הנסיבות הקונקרטית, אשר אינה מגלה איפוא עילה להתערבות נוספת.

יז.

אשר לטענותיו של שאול; בית המשפט המחוזי קבע, כי "החוב [של המבקשים וישראל לשאול – א"ר] ייפרע כשהוא נושא ריבית חודשית בשיעור שני אחוזים שאינה מצטברת, מיום מתן ההלוואה ועד לפירעונה בפועל, כפי שהתבקש בסעיף 11 לכתב התביעה". בית המשפט המחוזי דחה למעשה את טענתו של שאול לפיה הריבית עליה הסכימו הצדדים היא ריבית דריבית (בין אם חודשית בין אם שנתית – שתי אפשרויות שנדונו על-ידי בית משפט השלום). בניגוד לטענותיו של שאול, אין המדובר בקביעה החותרת תחת מהותו המשפטית והכלכלית של מוסד הריבית; אכן, לעתים תצטרף ריבית לקרן ולעתים לאו (לגבי האפשרות השניה ראו ע"א 2016/07 לוי נ' לוי (2009), בפסקאות 12 ו-39 לפסק דינו של השופט ג'ובראן), וההכרעה היא תלוית נסיבות. בענייננו נקבע בבית המשפט המחוזי כי לא הוצגו ראיות בדבר היותה של הריבית ריבית מצטברת – שנתית או חודשית, וקביעה זו במובהק אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי.

יח.

יתר על כן, בית המשפט המחוזי, כפי שצוטט בפסקה ה' מעלה. סמך יתדותיו גם על מדיניות שיפוטית השוללת ריבית דרקונית. מדיניות שיפוטית זו יש לחזק ולעודד. מדינת ישראל אמנם מכירה בריבית, על פי צרכי המסחר, וישנם תחומים מפוקחים כגון אלה המכוסים בחוק הריבית, תשי"ז-1957 וחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993. אך גם מקום שאין חוקים אלה חלים, יש להביט בעין לא חיובית, לשון המעטה, על ריבית גבוהה ביותר, דרקונית, ובידי המשפט כלים להתמודד עמה, כדי להציל "עשוק מיד עושקו" (כדברי השופט טל ברע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי-חן , פ"ד מח(4) 826, 835); וכפי שכתב הנשיא ד"ר וינוגרד בה"פ (ת"א) 503/93 ענבל מידע לתיירות נ' או. אי. אם "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובודאי לא בשל תוכנן המוסרי"; וברוח זאת כתבה השופטת חיות (בכהונתה בבית המשפט המחוזי) בת"א(ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי (2002), כי "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון חשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית בו הינו בה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית". דברים אלה צוטטו על-ידי בהסכמה רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז פ"ד נט(1) 420, 428-427. בעניין אחרון זה (שגם בו היה מדובר בריבית בת 24%) נסקר נושא הריבית במשפט העברי (עמ' 434-428) – ונאמר (עמ' 429) כי "ביסודו סולד המשפט העברי, החל מן המקרא, סלידה שאין למעלה הימנה מכל ריבית, ריבית עצמה ואף אבק ריבית", וראו האסמכתאות שם; ועם זאת תואר התהליך של "חיפוש אחר דרכים לאפשר חיי כלכלה סבירים, במציאות דינמית, כדי שערכו של הכסף יישמר, ותהא אינצנטיבה למתן הלוואות" (עמ' 430). נאמר בסיפא (עמ' 432), כי "לדיני הריבית במדינת ישראל היבט ערכי מתוחם של יחס הוגן כלפי לווים". ועוד נאמר (עמ' 432).

"אכן, שונים דיני הריבית במדינה מן המשפט העברי בכך שאין בהם ראיה של הריבית כשלעצמה

כעניין דחוי ואסור. במשפט מדינת ישראל ריבית מופרזת באותם תחומים המצויים בפיקוח היא האסורה, ובמקרה כזה מתחברים בוודאי הערכים שבחוקי מדינת ישראל והמשפט העברי, ובודאי מתיישבים הדברים עם כבוד האדם ואי פגיעה בו. ואילו באשר לריבית אחרת, לרבות זו המופרזת ש אינה

מצויה בפיקוח, ככלל לא יתערבו בה בתי המשפט, ואולם בהגיעה לדרגה 'רצחנית' תיתכן לה תקנה שתמנענה, וזאת בתחום שמחוץ לדיני הריבית, בדיני החוזים ובדוקטרינות כלליות במשפט המדינה כאמור. תרומת המשפט העברי והשראתו יכולה, לדעתי, להיות למצער בכיוון הערכי של הידוק הפיקוח וההתערבות במקומות שבהם ישנה אותה 'רצחנות' ושאינם מפוקחים כיום. הצמדה, פיצוי - כן; הפרזה קשה וחריגה - לא. זאת, בנוסף לפתרונות יצירתיים העשויים להביא איזון אמיתי וראוי במדינה יהודית ודמוקרטית; וראו הכהן וסורוצקין, שם, וההצעות הנסקרות והמועלות על ידיהם - כדי שלא יבוא המצב לידי כך ש... 'כמעט שנשתכחה... תורת ריבית מישראל' (ת"א (י-ם) 380/92 טיפול שורש נ' הפועלים ליסינג הנזכר)".

יט.

בנידון דידן, מתישבת גישתו של בית המשפט המחוזי עם האמור; הוא שלל ריבית "דרקונית" (שאפשר לקרוא לה "רצחנית") והעמיד דברים על אדני ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שיש ליתן בה משקל ככל הניתן להשראת המשפט העברי. במשפט הישראלי, שלא כמשפט העברי הקלאסי, ניתן מקום לריבית – אך לא לריבית "רצחנית" או "דרקונית".

כללם של דברים

כ.

הערה טרם חתימה: עיון בפסקי דינן של בתי הערכאות הקודמות ובמסמכים שבתיק מעלה חשש, כי הצדדים לא פרשו בפני בית המשפט את מכלול היחסים ביניהם (ראו הערתו של בית משפט השלום בת"א 514-08-10, המצוטטת בפסקה ז' מעלה). פסקי דינן של הערכאות הקודמות מלמדים גם, כי הצדדים לא נרתעו מהעלאת טענות והיפוכן בשתי התביעות (תביעת שאול ותביעת דינה), לפי האינטרסים המשתנים. התנהלות זו אין להלום כלל ועיקר; בתי המשפט אינם מגרשי משחקים, ובעלי דין אינם יכולים ללהטט בהליכים המשפטיים כאוות נפשם; וראו גם הערתי בע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות (2007) בעניין הטוענים דבר והיפוכו.

כא.

סופו של דבר, שאיני נעתר לשתי הבקשות – שמוטב היה להן אלמלא הוגשו. על פני הדברים, עסקינן במקרה המצדיק הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. המבקשים בכל אחת מן הבקשות , יוכלו לנמק בתוך עשרה ימים, אם רצונם בכך, מדוע לא יחויבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה. שאול וישראל, המבקשים ברע"א 6793/13, יתייחסו גם להערה שבפסקה י"ג מעלה.