רע"א 5290/08 עמליה הורוביץ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), אשר דחה את בקשת המבקשים ליתן צו מניעה זמני שימנע פינוי בניין במסגרת הליכי מימוש משכנתא, וזאת עד להכרעה בתובענה למתן סעד הצהרתי שהגישו המבקשים.

1.

המבקשים הינם בעלי כמחצית מזכויות הבעלים בבית מגורים בתל אביב, ובו שלוש דירות מגורים מושכרות (להלן: הבניין ). המשיב 2 החזיק ביתרת זכויות הבעלות בבניין, אך מכר אותן למשיב 3, כאשר בשלב מאוחר יותר רכשה אותן המשיבה 4, המחזיקה בהן כעת. לזכות המשיב 1, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) רשומות 2 משכנתאות על הבניין: האחת, משכנתא בסך 130,000 דולרים על כל זכויות הבעלות בבניין; השנייה, משכנתא ללא הגבלת סכום על זכויות המשיב 2 בבניין. הבנק ביקש לממש את המשכנתאות בגין חובותיו של המשיב 2 ופתח בהליכי הוצאה לפועל במסגרתם מונה כונס נכסים לבניין ונקבע כי פינוי הבניין במסגרת הליכי המימוש יתבצע ביום 15.6.08.

על רקע זה, הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו יבוטלו המשכנתאות הרובצות על הבניין. במסגרת התובענה הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני וסעד ארעי לפיו יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על-ידי הבנק. ביום 12.6.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי סיכויי התובענה הינם קלושים ואינם מצדיקים את עיכוב הליכי הפינוי. בית המשפט הוסיף כי גם בחינת מאזן הנוחות אינה מצדיקה את קבלת הבקשה, וזאת בהתחשב בכך שהמבקשים אינם מתגוררים בבניין כך שפינויו לא יגרום להם נזק בלתי-הפיך אלא נזק כספי בלבד.

מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי.

2.

לטענת המבקשים, בהחלטת בית המשפט קמא נפלו מספר פגמים המצדיקים מתן רשות ערעור וצו מניעה זמני להליכי הפינוי. ראשית, טוענים הם כי בית המשפט שגה כאשר דחה את הבקשה בצורה בלתי-מנומקת ובלא שערך דיון במעמד הצדדים בעניין. עוד מוסיפים הם כי נפלו פגמים באופן בו טופלה הבקשה בבית המשפט המחוזי, כך שבסופו של דבר נתן בית המשפט את החלטתו בחופזה, ומבלי להתייחס לתגובת המשיבה 4, אשר תמכה אף היא בבקשה. שנית, לדברי המבקשים בית המשפט שגה בקובעו כי סיכויי התובענה קלושים, שכן לטענתם עומדות להם טענות חזקות נגד הבנק. בהקשר זה טוענים המבקשים, בין היתר, כי שווי הבניין עולה על שווי החוב של המשיב 2 לבנק, ועל כן מונע עקרון תום-הלב מהבנק לממש את הבניין כולו; כי הבנק הציג להם מצגי שווא בעת החתימה על ההסכם; וכי בין המבקשים לבין המשיב 2 ישנם הסכמים, הגוברים על הסכם המשכנתא, לפיהם המבקשים יוכלו לפרוע את חובותיו של המשיב 2 לבנק תמורת קבלת חלקו בזכויות הבעלות בבניין.

בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי הנזק שייגרם כתוצאה מפינוי הבניין במועד שנקבע הינו כספי בלבד. לטענתם, בפסיקת בית משפט זה נקבע שגם הליכי מימוש נכס מקרקעין המשמש כנכס עסקי עלולים לגרום לנזק בלתי-הפיך לבעליו. כמו כן, טוענים הם כי היה על בית המשפט להתחשב גם בנזק שייגרם למשפחות השוכרים כתוצאה מהפינוי, וזאת בפרט כאשר הן המבקשים והן המשיבה 4 מוכנים לשלם את החוב נשוא המשכנתא במידה ויועברו להם זכויות הבעלות בבניין. לבסוף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא הורה על מתן סעדים אחרים שיאזנו את הפגיעה במשיבים, כגון עיכוב ביצוע הפינוי כנגד הפקדת ערובות מתאימות.

3.

הבנק, מצידו, מתנגד לקבלת הבקשה. לטענתו, בצדק קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין אין הצדקה למתן סעד זמני עד להכרעה בתובענה. לעניין סיכויי התובענה טוען הבנק, בין היתר, כי התובענה הוגשה בשיהוי ניכר ודינה להידחות מטעם זה בלבד. זאת, מאחר והמבקשים קיבלו לטענתו מכתב התראה בדבר הכוונה למימוש המשכנתא עוד ביום 26.7.07, הודיעו על כוונתם לשלם את החוב בחודש נובמבר 2007 ואף קיבלו את ההודעה בדבר מינוי כונס הנכסים ופינוי הבניין לפני למעלה משלושה חודשים. הבנק טוען עוד כי דין התביעה להידחות בשל היעדר יריבות בינו לבין המבקשים 3 ו-4 ומחמת השתק הנובע מכך שהמבקשים הגישו תביעה קודמת בקשר עם הבניין והשעבודים הקשורים אליו, במסגרתה לא העלו כל טענה נגד הבנק.

אשר לשיקולי מאזן הנוחות טוען הבנק כי הנזק שייגרם למבקשים מהליכי המימוש, ככל שנזק כזה אכן ייגרם, הינו כספי בלבד ועל כן בר-פיצוי. עוד מעדכן הבנק כי לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, ובטרם הוגשה הבקשה הנוכחית, הגיע כונס הנכסים מטעמו להסדר עם שוכרי הדירות בבניין, לפיו יפנו הם את הדירות עד ליום 28.8.08. משכך, טוען הוא כי פינוי הבניין לא יגרום כל נזק גם לשוכרים עצמם.

4.

המשיבה 4 תומכת בבקשה למתן צו מניעה זמני להליכי הפינוי מהטעמים עליהם עמדו המבקשים. עוד מוסיפה היא כי יש לעכב את ביצוע הפינוי גם מן הטעם שבימים אלו תלוי ועומד בפניי בית משפט זה ערעור שהגישה היא על החלטת בית המשפט המחוזי בתביעה שהגישה נגד המשיב 2 ו-3. לטענתה, ההכרעה בערעור תאפשר לפתור את המחלוקת בדבר תשלום החוב נשוא המשכנתאות ביתר קלות, כך שלא יהיה צורך בפינוי הבניין ומימושו. כמו כן, מעדכנת המשיבה 4 כי לאחרונה ניסתה להגיע להסדר עם הבנק בדבר תשלום החוב, אך זה סירב להצעתה.

המשיבים 5 ו-6 הודיעו כי הליכי הפינוי אינם נוגעים להם ועל כן הם משאירים את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובות המשיבים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בדבר מתן סעדים זמניים במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסמה, 15.5.1997); רע"א 1998/07 בדארנה נ' בדארנה (טרם פורסמה, 11.6.2007)). ענייננו אינו אחד מאותם מקרים חריגים. בית המשפט המחוזי בחן את התמונה העובדתית שהוצגה לו ומצא כי אין בה כדי להצדיק מתן צו מניעה זמני. בשיקול-דעתו זה איני רואה להתערב. אכן, החלטתו של בית המשפט הינה קצרה ותמציתית, וייתכן כי היה מוטב שינמק ביתר פירוט את שיקוליו לעניין סיכויי התובענה, אך משפירט בהחלטתו את נימוקיו באשר לשיקולי מאזן הנוחות, איני רואה בכך בלבד כדי להצדיק התערבות בהחלטה בנסיבות העניין (ראו למשל: רע"א 4258/07 בנק אוצר החייל נ' אלקבץ , סע' 5 וההפניות שם (טרם פורסמה, 5.12.2007)).

מעבר לכך, גם לגופם של דברים, לא מצאתי כי יש הצדקה למתן צו מניעה זמני בנסיבות העניין. כידוע, במסגרת ההחלטה על מתן סעד זמני על בית המשפט לתת דעתו לשאלת סיכויי התביעה בהליך העיקרי ולשיקולי מאזן הנוחות (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כן ראו למשל: רע"א 5288/07 נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (טרם פורסמה, 25.6.2007)). בענייננו, מצאתי כי שיקולים אלו, ובפרט שיקולי מאזן הנוחות, מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה.

כפי שקבע בית המשפט קמא, הנזק שיגרם למבקשים כתוצאה מפינויו של הבניין הינו נזק כספי בלבד, שהינו בר-פיצוי במידה ויזכו המבקשים בתובענה. זאת, לאור העובדה כי המבקשים אינם מתגוררים בנכס והוא משמשם לצרכים מסחריים בלבד (ראו למשל: ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע" מ (טרם פורסמה, 30.8.06); ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון (טרם פורסמה, 7.1.07); רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (טרם פורסמה, 27.2.2008)). מעבר לכך, לאור עדכון הבנק לפיו הגיע הוא להסדר עם הדיירים בבניין, הרי שפינוי הבניין לא יגרום נזק אף לדיירים עצמם. עוד אציין, כי מצאתי קושי בטענת המבקשים, שנטענה גם על-ידי המשיבה 4, כי אין מקום להורות על פינוי הבניין גם מן הטעם שאין מחלוקת שהחוב נשוא המשכנתא ישולם לבנק על-ידי מי מהצדדים. שכן, חרף העובדה שהמבקשים ידעו על הכוונה לממש את המשכנתאות כבר לפני כשנה לא שולם החוב עד כה וזאת ככל הנראה על רקע מחלוקת עסקית בין המבקשים לבין חלק מהמשיבים. במצב דברים זה, איני סבורה כי במחלוקת העסקית בין הצדדים יש כדי להצדיק את הפגיעה בזכותו של הבנק לממש את המשכנתאות הרשומות על שמו בבניין. כמובן, כי ככל שהסכום שיתקבל ממימוש הבניין יעלה על גובה החוב המובטח במשכנתא יהיו זכאים המבקשים לקבל את חלקם ביתרה, וגם מטעם זה איני סבורה כי פינוי הבניין במסגרת הליכי המימוש יגרום להם נזק בלתי-הפיך.

משאלו הם פני הדברים באשר לשיקולי מאזן הנוחות, הרי שהמשקל שיש לייחס לסיכויי התביעה הינו קטן יותר (אודות היחס בין השיקולים ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר , פ"ד נו(1) 529 (2001)). מכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, התרשמתי אף אני כי סיכויי התובענה אינם גבוהים. זאת, בין היתר בהתחשב בטענות הבנק בדבר השיהוי בהגשת התובענה, ובכך שטענותיהם של המבקשים נסמכות על הסכמות נטענות אשר על פני הדברים אין בהן כדי לגבור על זכות המשכון הרשומה לטובת הבנק.

6.

יצוין, כי לאחר שהמשיבים הגישו תגובתם לבקשה, ביקשו המבקשים להתיר להם להגיש תגובה לתשובה זו. המשיב 1 התנגד לכך. מאחר ומצאתי כי יש לדחות את הבקשה בעיקר משיקולי מאזן הנוחות, אשר לה נדרשו המבקשים בהרחבה במסגרת בקשתם, לא ראיתי להיעתר לבקשה זו.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 13.6.08 מבוטל בזאת והליכי מימוש המשכנתא יימשכו על-פי המועדים שנקבעו, ובהתחשב בהסדר אליו הגיע הבנק עם דיירי הבניין. המבקשים ישלמו לכל אחד מהמשיבים 1 ו-4, שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ והוצאות משפט.